שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המכתבים הנעלמים של נצורי גוש עציון: לא הפסיקו להאמין
    "על שלומך לא נודע לי דבר עד היום... וכאן עוד כופים עליי משטר דתי טיפשי לעצור מכתבים עד מוצ"ש": יהושע שדיאל נפל ימים ספורים אחרי שכתב את הדברים לאשתו ההרה. מכתבו ומכתבים נוספים שנחקרו לאחרונה מגלים את הדילמות המוסריות והאמוניות שעימן התמודדו לוחמי גוש עציון עד לנפילתו

    יהושע שדיאל ז
    יהושע שדיאל ז"ל ואחד המכתבים האחרונים

     

    מצבור המכתבים מלוחמיו הנצורים של גוש עציון בעיצומה של מלחמת השחרור, שהתגלה במסגרת עבודה אקדמית – מלמד על הניסיון העיקש להישאר בחיים, להיאחז באדמת המולדת, ולא לוותר על ההלכה והדת.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    בנימין טרופר, מדריך בכיר בבית ספר שדה "כפר עציון", לא תיאר לעצמו מה תעלה עבודת התזה שלו בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, סביב שיירות גוש עציון. אבל צרור מכתבים שמצא, מתעד שאלות ודילמות - החל משחיטה כשרה בלי שוחט או סכין הולמת, התלבטות האם להתאמן בלחימה בשבת – וכלה בשאלה האם מותר לפתוח מכתבים מהנשים שהוצאו מבעוד מועד לירושלים, והגיעו עם השיירות בעיצומה של השבת. הוא חשף את חלקם בהרצאתו "שיירה, מכתב, פרה ודם חם - דילמות הלכתיות במצור על גוש עציון", שנערכה בסוף השבוע מסגרת "הכנס השלישי בנושא חידושים בחקר ארץ ישראל" של בית ספר שדה כפר עציון.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    ב-ה' באייר, שנת 1948 - שעה שראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, נושא את נאומו ההיסטורי בתל אביב - נפל גוש עציון, שארית לוחמיו ותושביו נפלו בשבי, ובשני ימי הלחימה האחרונים נהרגו בזה אחר זה 151 לוחמים.

     

    "באותה הדקה שבה מכריז בן גוריון על הקמת המדינה, אנשי קיבוץ עין צורים ורבדים כבר בדרך לירדן - וכפר עציון חרבה לחלוטין", מספר טרופר ל-ynet. "הם יודעים שמקימים מדינה, אבל הם הולכים לשבי. יש תיאור של יצחק רבין שנמצא באותו הזמן במעלה החמישה בליל שבת. הקמת המדינה הייתה בשישי, הוא יודע שקמה מדינה בתל אביב - ובאופק נראות הלהבות העולות מהגוש שנפל".

     

    לדון בסוגיות שלא הכירו בגולה

    "המצור על הגוש", כפי שהוא מוגדר היסטורית, מתחיל ב-11 לדצמבר 1947, עם "שיירת העשרה" שהותקפה. "מאותו רגע אין למעשה תנועה חופשית מהגוש ואליו", אומר טרופר. מכתביהם של הלוחמים הנצורים - רובם נספו בקרבות הנפילה - הם מסמך המתעד התמודדות יומיומיות של חיים בבידוד מוחלט, תחת סכנה ברורה ומיידית, מבלי לזנוח גם את האידיאלים והאמונות.

     

    "במקום להתמקד באופן טבעי בתכנון השיירות, החלו לצוץ במקביל לא מעט מכתבים שעסקו דווקא בהלכה", כך טרופר. "לצד השאלות על מצוקות המלחמה, התגלה פן אחר לחלוטין".

     

    מכתבו של יהושע שדיאל (באדיבות בית ספר שדה כפר עציון)
    "את יכולה לתאר לך מה גודל הציפייה שלי למכתב ממך. וכאן עוד כופים עליי משטר דתי טפשי לעצור מכתבים עד מוצאי שבת קודש. אבל על כך לא אאריך כי רבים השגיאות בשטח זה אשר אינם מתאימים למצב ולמציאות, על כן לא אתווכח כדי שלא יעביר אותי מדעתי". יהושע שדיאל כותב לאשתו ההרה ימים ספורים לפני שנפל(באדיבות בית ספר שדה כפר עציון)

     

    הגילוי הביא להקדשה של פרק שלם לסוגיה, "כי שלושה מתוך ארבעת הקיבוצים של הגוש היו דתיים", הוא מסביר. "אבל גם בתוכם זה יצר כאוס שלם של דיונים וויכוחים פנימיים. כמה מחמירים? האם מחמירים? אולי מקלים? מי בכלל פוסק הלכה? המדינה קמה אחרי אלפיים שנים ללא קרבות. כל הלכות מלחמה הם דבר שלא מעודכן בהלכה היהודית. עכשיו הם צריכים לדון על כל דבר מההתחלה. ולא רק הם: גם הרב הראשי, יצחק לוי הרצוג, ורבה של ירושלים, צבי פסח פרנק, מתמודדים עם סוגיות שאלפי שנים לא עסקו בהן".

     

    פולמוס המכתבים בשבת

    תחת לחימה קשה, מתחבטים אנשי הקיבוץ האוחזים בנשק כיצד לשמור שבת. "היו שם לא מעט חבר'ה שלא היו מאומנים בשימוש בנשק, קיבוצניקים שהפכו פתאום לחיילים. אז האם מותר לאמן אותם בשבת? מותר לשים מוקשים? מותר לאתר מוקשים? כל סעיף כזה הוא ויכוח וחליפת מכתבים גם החוצה, לרבנים. שוב, אין מסורת הלכתית, וההלכות נפסקו מהר ובפשטות יחסית".

     

    מכתב מגוש עציון: דרוש
    "אינני יכול להבין שבכל המדינה העברית אי אפשר להשיג מנקר שיסכים לבוא אלינו ולהכשיר כמות כה גדולה של בשר. הרי זה ענין של אספקה שלמענה נופלים אנשים! הלא ימצאו מנקר שיסכים לטוס אלינו?... אנו עומדים בפני מצב קשה מאוד! כי עדיין קשה להתיר אכילת מאכלות אסורות - כל זמן שיש גם דברים אחרים ומאידך עומד הבשר להתקלקל?"(באדיבות בית ספר שדה כפר עציון)

     

    ובעוד שציוד צבאי נפרק בשבת, מכתבי הנשים שנשלחו לירושלים ממש ערב הלחימה אינם נחשבים לצורך צבאי, אבל הרב הרצוג כתב ללוחמים הנצורים שהוא מתיר את פתיחת המכתבים בשבת, "כי לדבריו זה 'מחזק את רוח העמידה בלחימה', ומגביר מוטיבציה להמשיך וללחום, כמובן תחת סייגים של איך בדיוק לפתוח. אין ספק שאלמלא המצב המאוד קשה שבו היו – לא היה הרב הרצוג מתיר את מה שהתיר אז, לדעתי.

     

    "מה שמעניין הוא שהרב אמנם התיר לפתוח מכתבים בשבת, אבל הוועדה ההלכתית של הקיבוצים החליטה לאסור, וקבעה שהמכתבים ייפתחו רק במוצאי השבת. כך אירע שמטוס הגיע עם מכתבים, אבל הוועדה החליטה שרק במוצאי השבת הם יחולקו".

     

    הפר זמרי ושיירת נבי דניאל

    דרך מכתב של אחד מחברי הקיבוץ, יהושע שדיאל, שנפל בקרב האחרון - ניתן לקרוא את מורת הרוח של חלק מהלוחמים. במכתב ששלח לאשתו במוצאי השבת, כתב: "שלומי אמוני הדת החליטו להחמיר עלינו". טרופר מספר כי שדיאל לא קיבל מכתב מאשתו ההרה שהייתה מאושפזת בירושלים כמעט חודש, והוא כתב לה: "אני מתגעגע אלייך ולא יודע מה שלומך, ואלה מחמירים עליי ולא נותנים לי לקרוא את המכתב עם הגעתו".

     

    בנימין טרופר (באדיבות בית ספר שדה כפר עציון)
    בנימין טרופר(באדיבות בית ספר שדה כפר עציון)

     

    "במכתב אחר מסבירים חברי הוועדה מדוע הם עושים את זה. לדבריהם, 'מותר לנו כל כך הרבה דברים לעשות בשבת - עד שאנחנו מאבדים את צביונה'. הם מבינים שצריך לעשות הכול כדי להגן על המדינה, ובחפץ לב - אבל הם גם רוצים להרגיש שבת. ולדעתי", הוא מוסיף, "הם מתייחסים לאותו מקרה ספציפי של שדיאל ורעייתו המאושפזת".

     

    נושא הלכתי נוסף היה קשור באוכל, בשחיטה ליתר דיוק, והוא כולל את הפר זמרי ("כנראה הפר הכי מפורסם במלחמת העצמאות") ואת שיירת נבי דניאל: "ה הסיפור היותר מטורף בעיניי. השיירות שמגיעות לא מצליחות לספק הרבה מזון, ואז נפצע פר גדול בקרב. כדי לשחוט אותו צריך שוחט, סכין שחיטה מיוחדת וחדה בלי סדקים – וכן פציעת הפר מעוררת ספק אם הוא מותר בכלל לאכילה. הם צריכים זה אדם שיודע לנקר, ולהוציא את החלקים שלפי ההלכה לא אוכלים".

     

    טרופר מספר על "חליפת מכתבים עצבנית בין אנשי הגוש לאנשים מבחוץ ובינם לבין עצמם". לדבריו, "אין לנו את הפרוטוקולים המלאים, אבל יש לנו את ההתפתחות של הדיון דרך מה שנשלח החוצה. הם מבקשים שמישהו מירושלים שבקיא יבוא לעזור להם, אבל אין אף מתנדב שמוכן - והם כועסים איך בכל המדינה העברית אין אף מנקר שיכול להגיע לגוש עציון. ואז צבי טילמן, שהיה תלמיד חכם גדול אף שלא קיבל סמיכה רשמית לרבנות ונמנע מלהכריע - הבין שאין ברירה והחליט לפסוק".

     

    הפסק היה שהפר מותר לשחיטה. ועכשיו, מי ישחט? "היה אחד שלמד, אך מעולם לא יישם את היידע, ולכן הוא לא מעז. אז צבי שיינפלד ששחט תרנגולות מתנדב למשימה. בהיעדר סכין מתאימה, יושב אחד החברים במסגרייה כל הלילה להכין סכין שחיטה, והפר נשחט בבוקר.

     

    "עכשיו יש להם 350 קילו לאכול, שזה מצוין מבחינתם. מצד שני, יש להם עוד 150 קילו בשר שבלי ניקור לא יוכשר. ואז מתחיל ויכוח סוער נוסף: האם להעביר אותו לאנשי קיבוץ רבדים החילוני שישמחו על הבשר – או להימנע מ'להכשיל אותם' בבשר שאינו כשר. אנחנו לא יודעים על כל חילופי הדברים כי הפרוטוקולים הושמדו - אבל אנחנו כן יודעים שהבשר ההוא הגיע לרבדים".

     

    אחת הדמויות המרכזיות שהשאירה הרבה מכתבים שקשורים לנושאי ההלכה וגם ניצלה, הוא הרב דב קנוהל, מי שהיה מזכיר הפנים של קיבוץ כפר עציון. "תוך כדי המחקר", מספר טרופר, "למדתי עם בנו, הרב של כפר עציון, אלישיב קנוהל, את הפן ההלכתי. אלה היו רגעים מרגשים. לפני שבועיים, בה' באייר, הרב קנוהל נפטר. אי אפשר להתעלם מהסמליות הכל כך ברורה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים