הצצה לסרט "פרא": המלחמה למען חיות הבר
במשך שלוש שנים עקבו אוריאל סיני ודנאל אל-פלג אחרי המתרחש בכותלי בית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן ובמאבק של המטפלים להציל את חיות הבר הפצועות בתקווה להשיבן בחזרה לטבע. הצצה לסרט שיוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב
ביום הצילום הראשון של “פרא” ישבנו מחוץ למרפאה בבית החולים לחיות בר וחיכינו שמשהו יקרה. זו הייתה תקופה רגועה יחסית והדברים התנהלו על מי מנוחות. פתאום רצה אחת המטפלות במורד המסדרון, וצעקה “אריאלה, נץ גוסס” היא החזיקה בידיה את הנץ בעדינות כאילו יכול היה להתפרק לגורמים אם לא תיזהר.
היא הניחה את הנץ על שולחן הניתוחים, אריאלה הוטרינרית (שהפכה מאותו יום לאחת מגיבורות הסרט) התחילה בהחייאה. גילוי נאות: אף אחד מאיתנו לא ממש ידע איך נראה נץ עד אותו יום, ציפור קטנה, שברירית, בטבע היא אולי טורף לילה, אבל עכשיו היא חסרת אונים לחלוטין, נבלעת כולה כמעט במסכת החמצן המאולתרת, שעשויה מפיית בקבוק קוקה קולה ישן.
זו אחת התמונות שצרובות לנו בראש עדיין, וכבר צילמנו מאז וערכנו מאז, ועברו שלוש שנים של עבודה אינטנסיבית על “פרא”, ועדיין, אריאלה ועוד שלוש מטפלות סביב הנץ, מנסות הכל, מדברות אליו, מנשימות ומזריקות, מדברות בשקט, נוגעות בעדינות. והנה, לרגע הוא חוזר, אבל אז שוב נעלם. “אין דופק” אריאלה מכריזה אחרי הקשבה ארוכה בסטטוסקופ שמכסה את כל בית החזה של המטופל. “זה חיסול”.
בשיחה שאחרי הסבירה לנו אריאלה שחיות בר שמגיעות הנה נמצאות בסיכון כפול - יש להן גם הפציעה שלהן, אבל גם הקרבה למטפלים שהיא, כך הסתבר, סכנה בפני עצמה. “רק מעצם המבט שלי הוא יכול להילחץ ולמות”, אמרה.
הבנו שיש כאן משימה כמעט בלתי אפשרית, שבמטפלים האלו גלום גם הסיכוי היחיד של בעל החיים לשוב לטבע, אבל גם סכנה גדולה. התחלנו להתעמק בדילמות שמלוות את הצוות הרפואי, במערכות היחסים הייחודיות שביניהן לבין המטופלים שלהם, מטופלים שאין להם איך להביע דעה, שאין להם אפוטרופוס, שלא היו אמורים להיות בקרבת בני אדם, ובכל זאת הם כאן, תלויים בהם מתמיד.
הבנו שאנחנו מסתכלים על גבולות, על אנשי הצוות ששואלים את עצמם בלי הרף מתי העזרה מפסיקה להיות עזרה, מתי המלחמה על חייו של מטופל היא מתוך הרגש שלהם ולא מתוך טובתו שלו. אריאלה הסבירה לנו פעם שחיה שאינה מושלמת לא תוכל לשרוד בטבע, ולכן כשבעל חיים אינו משתקם לחלוטין עולה השאלה האם עדיפים לו חיי שבי או האם יהיה נכון יותר לסיים את חייו? ומי בכלל יודע מה נכון, וזכותו של מי להחליט? הגיבורים שלנו, שמוליק, מטפל ראשי, ואריאלה, הם הנציגים הקבועים של הדילמות האלו.
כששמוליק דוחף תמיד לסיים את הסבל הכי מהר שאפשר, ואריאלה היא זו שתמיד תעשה עוד נסיון אחרון. אחרי שלוש שנות צילום נכנסנו לחדר העריכה. נילי פלר, העורכת שלנו, עזרה לנו ליצור מהמקום הזה את העולם שראינו בו. את הבועה שהרגשנו שאנחנו נמצאים בה בכל פעם כשאנחנו נכנסים בשערי בית החולים.
מציל החיות הלך לעולמו
סמוך לסוף הצילומים הלך שמוליק, המטפל הראשי בבה"ח, גיבור הסרט ובשלב הזה גם חבר שלנו, לעולמו במפתיע. המוות שלו פתאום שם את הסרט באור אחר, והפך את השאלות שהדהדו את המסדרונות של המקום הזה לרלוונטיות גם לעולם שבחוץ.
אחד הסיפורים שמלווים את הסרט לכל אורכו הוא הסיפור של שמוליק והצבייה. באחד מימי הצילום הגיעה לבית החולים צבייה משותקת. בשפה המקצועית המצב שלה נקרא capture mayopathy. מסתבר שיש חיות בר שכאשר הן נכנסות למצב לחץ הן משקיעות את כל האנרגיה בבריחה, אך כשאבדה תקוותן הם פשוט מוותרות באחת. נכנעות. ואז הגוף משתתק, ומקבל על עצמו את הגורל.
הצבייה של שמוליק נכנסה בטעות למאגר מים מכוסה ניילון, היא הלכה על המשטח החלק ולא הצליחה לצאת. כשאחד החקלאים באזור ניסה לסייע לה היא נלחצה, ניסתה לברוח וכשזה לא צלח היא נכנסה לשוק (capture mayopathy).
היא הגיעה לבית החולים כשהיא בעצם לא חולה, אבל הגוף שלה כלוא עדיין בתחושה שהכל אבוד, וכבר קיבל על עצמו את הגזרה. איך משכנעים צבייה שבעצם, הכל בסדר? הימים הראשונים שלה בבית החולים היו הקריטים ביותר, שמוליק ידע שאין הרבה סיכוי, אבל ניסה בכל זאת. מן מלחמה של בין הראש ללב. הוא ידע שאם יצליח בכל זאת לגרות אותה לדרוך שוב על רגליה, היא תוכל אולי לשוב לטבע.
ארבע פעמים ביום הוא הרים אותה וניסה להוליך אותה, מזיע ומתנשף, והיא לפעמים עומדת לרגע, ואז נשמטת אל הקרקע. ושוב הוא מרים, ושוב היא נופלת. ופתאום כמה צעדים, אבל אז שוב התרסקות. אחרי כמה ימים מצא אותה מתה בתא. כנראה ויתרה לגמרי. לפעמים החיות דווקא כן מקבלות החלטות בעצמן, אריאלה אמרה לנו אז שהיא מוצאת בזה גם הקלה.
סרטם של אוריאל סיני ודנאל אל-פלג | צלם: אוריאל סיני | מוזיקה מקורית: אופי ליבוביץ | הסרט נעשה בתמיכת יס דוקו, קרן רבינוביץ' ומפעל הפיס. הסרט "פרא" ישודר השבוע בפסטיבל "דוקאביב" ובהמשך השנה בערוץ yes דוקו
לפנייה לכתב/ת 
