שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    החדש של ארקטיק מאנקיז: ההברקה שלא ציפינו לה

    חמש שנים אחרי AM שהפך אותם למפלצת, ארקטיק מאנקיז חוזרים עם אלבום חדש שכולם חיכו לו. ספק אם תשמעו אותו במסיבות אלטרנטיביות או תחנות רדיו פופולריות, אך ההרפתקה הניסיונית של טרנר ושות' היא פעלול יצירתי מרתק

    לא בטוח שדווקא לילד הזה פיללנו כשחשבנו על האלבום החדש של ארקטיק מאנקיז. אין ספק שסימן שאלה ענק ריחף מעל ראשה של החבורה משפילד בחמש השנים שעברו מאז הוציאה את AM, האלבום הגדול והמסחרי ביותר בתולדותיה. מאותם סימני שאלה שמלווים הרכב שהגיע לצומת אומנותית מכרעת, וכעת עומד מול הבחירה הלא פשוטה - לאן ממשיכים מכאן? האם לחזור ולספק את קהל המעריצים האדוק שלהם, שליווה אותם מימי בכרותם כאנדרדוגים, עוד בטרם הפכו לשם החם בתחומם? או אולי את הקהל הרחב שהצטרף בשלב מאוחר יותר, שלב המפלצת - אם תרצו. ובמקרה של ארקטיק מאנקיז אכן מדובר בלהקה שהפכה ב-2013 למפלצת אצטדיונים, שמנגנת רוק גיטרות מהסוג שכבר לא קיים היום.

     

    ארקטיק מאנקיז ()
    ארקטיק מאנקיז מודל 2018
     

    או במילים פשוטות יותר: מי יזכה במשמורת על אלכס טרנר? הקהל המתוחכם, האורבני ואנין טעם, שהיצירה של טרנר ושות', במיוחד זו הלירית, ליוותה ועיצבה נרטיבית את עולם החוויות שלו ונוהג לומר כי הוא אוהב "רק את החומרים המוקדמים" של ארקטיק מאנקיז. או זה שגילה אותו בזכות Do I Wanna Know? ו-R U Mine?, שתי הרצועות שפתחו את AM, כבשו יעדים חדשים ותחנות רדיו מיינסטרימיות, הפכו לקלאסיקות רוק נדירות (הראשונות מאז Seven Nation Army של הווייט סטרייפס שיצא עשור לפניהן) וסימנו את המאנקיז כהרכב הגיטרות הבריטי הגדול של דורו.

     

    עוד ביקורות מוזיקה:

    מקיטש רומנטי לפיאסטה לטינית: אנריקה איגלסיאס על הבמה

    בקסטריט בויז בישראל: זה עדיין עובד להם

    דון מקלין בניו יורק: געגועים לאמריקה של פעם

     

    על הדרך אלכס טרנר הפך אדם שנראה כמו מאמין בפסאדה של עצמו, צורך מנות גדולות של בולשיט יח"צני ומקיא אותן בדמות פרסונה רוקסטארית אה-לה בונו מודל 91' של "אכטונג בייבי". כולל שיער משוך לאחור ומשקפי שמש. במחי שני להיטים ואלבום שנוי במחלוקת הפך משורר הרוק הציני והנכון ביותר בנמצא לקלישאה חבוטה של אומן שאיבד את עצמו להייפ. אולי הוא ראה זאת לפני כולם, כששר "הפכתי את לבי הדואב לכדי שיר פופ, אף פעם לא הצלחתי לקלוט את הקטע של שירה". אז איזה אדון בחרה ארקטיק מאנקיז לשרת? אף לא אחד מהם, כפי הנראה, אלא אדם אחד ואותו בלבד.

     

    המאנקיז מבצעים בהופעה ב-2010 את The View From The Afternoon

    המאנקיז מבצעים בהופעה ב-2010 את The View From The Afternoon

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ארקטיק מאנקיז (צילום: Stuart C. Wilson/GettyimagesIL)
    בתחילת הדרך: צעירים ותמימים(צילום: Stuart C. Wilson/GettyimagesIL)

     

    כי Tranquility Base Hotel & Casino, אלבום האולפן השישי של הקופים הבריטים, הוא כל דבר פרט למסחרי או המוני. באקט התרסתי בואכה היבריסי, בחרה החבורה לא להוציא סינגלים לפני יציאת האלבום, והוא יצא ביום שחרורו הרשמי עם מעט מאוד רמזים או סימנים שיעידו על הכיוון שלו. אין בו להיט אחד מובהק (אולי בלדת שיברון הלב הנהדרת The Ultracheese שחותמת אותו), בטח לא מהסוג שידביק אנשים למקלטי רדיו ויגרום להם לרקוד במסיבות אלטרנטיביות לצלילי ריף גיטרה שמן ומדבק.

     

    The Ultracheese

     

    עטיפת האלבום Tranquility Base Hotel & Casino ()
    עטיפת האלבום Tranquility Base Hotel & Casino

    קשה להאמין ש"בית מלון וקזינו בסיס הרוגע" (שם שנשמע לא רע רק באנגלית) יביא ללהקה קהל חדש. באשר לקהל הישן, שבשלב זה ניתן להעריך כי רובו לא ציפה לאלבום החדש, מטעמי ייאוש ואובדן עניין - גם הוא קצת תוהה איך להגיב לאלבום הזה. רצף שירים לא לחלוטין שונים זה מזה, שכולו שילוב בין ג'אז, תובנות מד"ב, ג'נטרפיקציה ואמריקה פוסט-טראמפית, השפעות  דיוויד-בואיות מוקדמות (נניח ב-Four out of Five המעולה, שזכה גם לקליפ אניגמטי), קצת סרג' גינזבורג

      ופסנתר. בעיקר פסנתר - המון ממנו.

     

    "איפה הגיטרות?", תשאלו. לא ברור, אבל גם לא ממש צריך אותן באפוס הקולנועי הזה, שבמידה רבה יכול היה לשמש פסקול קטן ואינטימי לסרט עצמאי אפל באותו סדר גודל. ואולי היה הגיוני יותר לו היה משוחרר כפרויקט סולו עצמאי של טרנר. הוא עצמו סירב להוציא את TBHC כיצירת יחיד, והתעקש לקחת את הלהקה שלו לחוויית פסנתר אינטימית, אפילו ניסיונית במובנים מסוימים, שלא נשמעת כמו שום דבר שההרכב שלו הוציא עד כה. בהתחלה זה מרתיע. שתי ההאזנות הראשונות לאלבום מכריחות את המאזין הממוצע לגרד את ראשו ולתהות מה לעזאזל קרה פה. אך מי שיחליט לתת צ'אנס לפאזה החדשה ולשינוי הכיוון המובהק והבלתי צפוי הזה, ייצא נשכר מאוד.

     

    בגלגול הקודם - R U Mine?

     

    ארקטיק מאנקיז (צילום: AP)
    (צילום: AP)

    כי אם צלחתם את הררי השליליות והסקפטיות והתמסרתם ליומרנות הארטיסטית, מדובר באלבום אווירתי מעניין, מוצלח ומאתגר - אפילו בהאזנה עשירית מתגלות כאן פנינים - למרות שלא מדובר ביצירה שמשתלבת בטבעיות בקטלוג התקליטים של ארקטיק מאנקיז. אם כבר חייבים להשוות, אז סגנונית – רצועות כמו Golden Trunks התזמורתי, Batphone הקברטי ויותר מכולם Science Fiction, נשמעות הרבה יותר כמו הלאסט שאדו פאפטס, פרויקט הצד של טרנר יחד עם מיילס קיין, מאשר כמו אלבום חדש של להקת האם.


     

    מבחינה לירית מדובר עדיין בא.טרנר קלאסי, מרגש באמצעות תחכום ויורה תובנות עולם מודרני כמו שרק הוא יכול. "תרקוד כאילו מישהו מסתכל עליך", הוא אומר ב-She Looks like Fun, ומשלים מיד - "כי זה מה שהוא עושה". יותר טרנר מזה? אז נכון, לא מדובר פה במינוני המאנקיז שהורגלנו אליהן – לא לירית ובטח לא מוזיקלית. את ההברקות והשנינויות מספקים החברים של אלכס הרבה פחות הפעם, אבל ממקמים אותן בנקודות מפתח באלבום, שמזכירות לך עד כמה מדובר באשפים המבינים דבר או שניים באסטרטגיה וקופי.

     

    Four Out Of Five

     

    ולראייה, השורה שפותחת את השיר Star Treatment - אולי הטוב שבשירי האסופה - ואת האלבום כולו. "רק רציתי להיות אחד מהסטרוקס", ממלמל טרנר כמעט בייאוש. "עכשיו תראו איזה בלגן גרמתם לי לעשות". ולא, זה לא מקרי שהשורה הזו היא כמעט הדבר היחיד שדלף לעיתונות הבריטית אודות האלבום טרם צאתו.

     

    כששתי האופציות שעומדות לפניהם כבר חצי עשור נדמות כמו סיכון אובדני (הערכה אמנותית במחיר שלל, רצח האותנטיות תמורת קהל), ארקטיק מאנקיז עשו מה שאף אחד לא ציפה מהם לעשות ושברו הצידה, אל שולי הדרך הלא סלולה. והיא מתגלה כמתגמלת בטווח הרחוק. אולי אלה שקצו בגינוני אליל הגיטרה שטרנר מדגמן כבר כמה שנים ישנו דעתם שוב על היוצר המוכשר הזה, ויעריכו את הפעלול היצירתי שעשה כאן והותיר את כולם פעורי פה ואוזניים.

     

    ארקטיק מאנקיז (צילום: Matt Cardy/GettyimagesIL)
    להאכיל את המפלצת: בסיבוב ההופעות של AM (צילום: Matt Cardy/GettyimagesIL)

     

    ארקטיק מאנקיז (צילום: Theo Wargo/GettyimagesIL)
    (צילום: Theo Wargo/GettyimagesIL)

    מה שבטוח זה ש-Tranquility Base Hotel & Casino, חרף העובדה שמדובר בבן החורג שבאלבומי הלהקה, הוא ניסיון ליצור משהו אחר, לא צפוי ומרתק, שמכיל לא מעט רגעים יפים. מדובר ביצירה שלמה, הברקה, ששכבותיה הולכות ומתגלות עם כל האזנה גם אם לוקח זמן להבין אותה. "Suck It and See" כמאמר המאנקיז בעצמם.

     

    מי שלא יאהב וימצא את עצמו מתאכזב נוכח ההבטחה שנשברה - נו, לפחות אי אפשר להגיד שהם לא הזהירו אותנו מראש. כבר לפני 12 שנה, אם לדייק, בטייטל של אלבום הבכורה. "מה שאנשים אומרים שאני, זה בדיוק מה שאני לא", הם הודיעו אז, במה שאז נראה כמו הצהרת כוונות והיום מתברר כדרך חיים אמנותית. אולי בפעם הבאה כדאי שנאמין להם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים