כי ככה זה בחיים

יש הרבה דברים שמאכזבים אותי בעולם הזה. אני נורא מאוכזבת, למשל, שעוד לא המציאו מכונה שאפשר להיכנס אליה ולצאת תוך רבע שעה עם בטן מתוחה ופופיק מחייך. אני גם מאוכזבת ששבועיים אני מלחכת עשב כדי לרזות ובפחמימה הראשונה מעלה הכל חזרה.

לרוב האכזבות התרגלתי, אני מקבלת אותן בהכנעה (יחסית) וממשיכה הלאה בחיי, אבל יש אכזבות שנתקעות כמו קליפת פופקורן בחלק הכי שקט של הסרט. הלוואי שהייתי מצליחה לעשות "מיוט" לחלק הזה במוח שלוקח כל דבר ללב, במיוחד עם אנשים שהחשבתי לחברים ופתאום מתגלים כמדוזה עוקצנית חסרת עמוד שדרה.

"את חייבת להפסיק לחשוב שכולם חברים שלך", הודיעה לי חברה טובה (נכון לכתיבת שורות אלה), "לא כולם מתכוונים למה שהם אומרים ולא כולם רוצים בטובתך". אני יודעת שהיא צודקת, אבל לא יכולה אחרת, בתמימותי אני מצפה מאנשים שיחזירו לי באותה מטבע שנתתי להם, ולא ינסו לעשוק אותי בצ'יינג'.

אכזבות וזהב ויהלומים. כי ככה זה בחיים(צילום: shutterstock)

אולי יותר מהכל, אני מאוכזבת שאני מתאכזבת, הרי גדלנו על המשפט 'ציפיות יש רק בכריות', ו'אם לא מצפים לא מתאכזבים'. מצד שני, יש סיבה שכולנו מכירות את המשפטים האלה – הם מגיעים כשמישהו מבאס לנו את הצורה, ואני יכולה להיות יפת-נפש עד מחר ולהגיד לעצמי שאני לא נעלבת או כועסת או בא לי לחנוק מישהו, אבל זה יהיה שקר.

האמת היא שנותרתי ילדה נאיבית שסומכת על אחרים ומתפלאת כשהיא חוטפת כאפה לא צפויה. פעם, כשבאמת הייתי ילדונת, הייתי נעלבת על בסיס שעתי. הייתי מסתובבת בלחיים מנופחות וגבות מכווצות, לא מבינה איך חברים מהכיתה עושים מסיבה מאחורי הגב שלי, למה החברה הכי טובה נפגשת עם חברות אחרות בלי להזמין אותי (מתברר שגם בגיל ארבעים זה לא משתנה), ואיך יכול להיות שמישהי מתחילה עם חבר שלי במקום שתמצא אחד משל עצמה... הפלא ולא פלא, מה שקורה ביסודי לא נשאר ביסודי, הוא ממשיך ומתרחש גם בגילאים שאנחנו אמורות להיות נבונות יותר.

אל תתרגלו לאכזבות

עם השנים התחספסתי, העור החשוף התעטף בקליפה שקופה שלא נתנה לשום דבר לחדור. הקליפה צמחה כל כך יפה, עד שהצליחה למנוע כניסה של דברים רעים אבל על הדרך חסמה גם דברים טובים. לא ידעתי לקבל מחמאות, לא יכולתי לעשות התבוננות פנימה, לא עצרתי לנשום את הרגע. הדפתי מילים מלטפות, פטרתי אותן בלא כלום, כשמישהו הרים לי, הגבתי בציניות, לא אמרתי "תודה".

אני יפה? כן, אבל השמנתי. אני מצחיקה? רק אתה מבין את ההומור שלי, אני מלכה? בטח, מלכת התירוצים... הערכתי את עצמי הרבה פחות ממה שהגיע לי, כי פחדתי שאם אקלף את השריון אהיה רגישה מדי, וכמו שאדע להתענג על פרגון, כך אדע להתענות מחיצי תרעלה שיושלכו אליי.

לאיה כורם יש אחד השירים הכי מרטיטים שנכתבו (כאילו) עליי: "אחרי ששוב נתתי יותר מדי, אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי, ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב, הלא כבר נשבר לי פעם הלב... ועל כל זה אני אשלם עוד ביוקר - על האגו שלי, על האכזבה, אני אזיז את השמיכות כי מחר בבוקר, אני שוב מתעוררת עם עוד שכבה".

איזה מזל שנתתי לקליפות שלי לנשור, איזה כיף שאני כבר לא מפחדת לתת יותר מדי. גיליתי, בהפוך על הפוך, שככל שאני מסירה תאים מתים, אני דווקא לא נפצעת, אלא מתחשלת. כשמישהו לא מתייחס אליי אני כבר לא חושבת שזה בגללי, אלא בגללו, ואם מישהו לא רוצה בחברתי, זה לגמרי רווח שלי.

אנשים ימשיכו לאכזב אותי, אין לי ספק. גם היקום יזמן לי הפתעות שינחתו לי בבום על הראש. מן הסתם, אני אקח את זה קשה, כי ואללה, אי אפשר להיות ג'וי אנד הפינס ופאן פאן פאן כל הזמן. שיט הפנז, אבל אני אתן לעצמי רק יום, במקרים קיצוניים יומיים, של רחמים עצמיים. מעבר לזה, אני לא רואה טעם. מה יעזור לי לבכות על חלב שנשפך? על אייפון שנפל לאסלה? על אקס שהעדיף גרסה צעירה?

דברים רעים קורים לאנשים טובים, ודברים טובים קורים לחרא אנשים, אבל אני אופטימית – כמו שיש אכזבות שמגיעות משומקום, ככה יש גם זהב ויהלומים שרוצים ליפול עליי מלמעלה. אני רק צריכה לזקוף סנטר, להרים את הראש ולקטוף אותם. בינתיים, אני מנסה להקטין את האכזבות ולהעצים את הניסים שקורים לי.

"מי אתה?" שואל איניגו מונטויה את האיש במסיכה בסרט 'הנסיכה הקסומה'.

"לא מישהו שאתה חייב להכיר", עונה האיש.

"אבל אני חייב לדעת!" דורש איניגו מונטויה.

"תתרגל לאכזבות", הוא עונה לו.

"אוקיי", אומר איניגו בהשלמה.

שלך,

גאיה קורן, מרצה 'אני מלכה' להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות.