כתובות נאצה בישיבה שלי: מהומה על לא מאומה

קירות מכוסים בכתובות נאצה בישיבה לאמנויות שבתל אביב(צילום: הרב בני פרל)

כתובות נאצה קידמו את פניי בחצר הישיבה שלנו: על כך שאין כבוד בכיבוש (מי ביקש כבוד); על כך שכהנא מת (עובדה נכונה) ותהייה מתי בנט ימות (כנראה כמו כולנו באחד הימים ובעזרת ה' בשיבה טובה); על אלוהים שלא קיים (ניטשה פתאום קיים) ועוד ועוד.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

עוד דעות בערוץ היהדות :

אכן מדבר מוסרי: היהדות המתאבדת של רחמני עזה/ הרב אליהו גליל

• המדבר המוסרי שלנו בעזה: זו לא הדת שלי/ פרופ' רוחמה וייס
• בין מתן תורה למתן מדע: שימוש עברי ל"אסרו חג"/ פרופ' דוד גליקסברג
  

אבל כיוון שכבר באנו לכך, כדאי לתת את הדעת על תופעת הגרפיטי, מעשה שעל פי חוק הוא השחתת פני מקרקעין. מדוע נוטל אדם מיכל תרסיס ויוצא לרחוב?

קבוצות שוליים מורחות את הרחובות בכתובות משום שזו הדרך שלהן לצעוק, זו הדרך להשמיע קול. במרחב הציבורי, קבוצות הקצה אינן מקבלות קול. הרוב חושש מהן. יותר ממה שהקצוות מזכירות לרוב את הדחוי, הן מזכירות לו את הראוי. את העובדה שניתן להיות טוטאלי, שלם, מחויב עד הקצה ונאמן באופן מוחלט לרעיון.

"דמויות שוליים" עיצבו את האנושות. קירות הישיבה בתל אביב אתמול(צילום: הרב בני פרל)

כידוע, הרוב לעולם לא מצליח להיות "הראוי". הוא מתפשר על "האפשרי". זה מצב מאכזב וכואב אבל זה האפשרי. הקירות צועקים שפשרנות היא ויתור על האפשרות לצדק מוחלט, איבוד רוח נעורים של אידיאל גדול. מובן ששאלת הצדק עצמה נתונה במחלוקת, אבל מה שמכעיס את המרכז ההגמוני, זו לא השאלה מהו הצדק - אלא העובדה שלא ניתן להשיג אותו.

אם לא נכיר, נמצא אותם על הקיר

דווקא אנשי חינוך ואנשי הגות מוזמנים להקשיב לקצוות הכי רחוקים, לשוליים שבשוליים, גם אם הם נקראים במבט ראשון אלימים ואטומים לכל דבר אחר. מדובר גם בקבוצות שמאל קיצוני וגם בנערי גבעות, מתחת לאלימות ולצורך למצות איתה את הדין, יש אנשים עם מחשבות ודעות. אם לא נלמד להכיר, נמצא אותם על הקיר.

מבחינה היסטורית, מה שהיה קצה הופך להיות מרכז. בתקופתה, לא היה חולק על כך שמקומה של רוזה פארקס הוא בכלא, והיום כמה תמוה הדבר, אוסקר ווילד היה השוליים של השוליים ונכלא למאסר עם עבודות פרך רק בשל נטייתו המינית, שלא לדבר על היחס שלו זכו הנשים הראשונות שדיברו על זכויות נשים.

קריאת תולדות חייהם של דמויות שוליים מגלה עד כמה ההקשבה להם מועילה ועד כמה האנושות פעם אחר פעם מגחיכה את עצמה.

המרכז זקוק לקצוות

רבי מנחם מנדל מקוצק היה ידוע בחיבתו לטוטאליות. כאשר חסיד טען נגדו שהרי הרמב"ם לימד שיש לילך בדרך האמצע, לקח אותו הרבי לחלון הקטן של חדרו ושאל אותו: "ראה, מי מהלך בצידי הדרך?" "בני אדם", ענה החסיד. "ומי באמצע?" שאל הרבי, "סוסים", החזיר לו החסיד. "ובכן", אמר הרב, "סוסים הולכים באמצע".

קירות מכוסים בכתובות נאצה בישיבה לאמנויות שבתל אביב(צילום: הרב בני פרל)

חסידות קוצק התובענית לא המשיכה. בני אדם לא הצליחו לעמוד בתביעה למוחלטות, אבל קוצק השאירה לנו כמה תמרורים. המרכז זקוק לקצוות, הם מעצבים את גבולותיו. ככל שיאזינו להם, יתרחבו הגבולות. וכן, צריך לעמוד על שמירת החוק ועל מיצוי הדין עם מי שפוגע, אבל צריך גם לזכור שהחוק שעליו אנחנו שומרים, נקבע על ידי הרוב ובעלי הכוח, וכל מי שבא אך בכוח, סופו עריצות.

• הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים "בר אילן", תל אביב