שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המדבר המוסרי שלנו בעזה: זו לא הדת שלי
    אני יודעת שאלף הסברים נוסחו על מנת להצדיק את ההרג בעזה. דף הפייסבוק שלי מלא בהם. ויש רק סיבה אחת לעצירתו - הוא לא מוסרי. אם נמשיך לסגור על עזה, העזתים ימשיכו לרוץ אל הגדרות ואנחנו נמשיך להרגיש מאוימים ולהרוג אותם. את בנותינו ובנינו נגדל לחיות עם נשק צמוד, ולירות עד ייתמו אויבינו מן הארץ

    התבוננות על התרגשות

    שוב ושוב התרוצץ השבוע, בזיכרוני הלא-צעיר, טקסט שהרביתי להקריא בפעולות בימי "בני עקיבא" של נעוריי. לא הבנתי מה פתאום דווקא הוא בא לבקרני השבוע. במקום לריב עם הזיכרון החלטתי להיענות לו ולשקוע בטקסט שהיה מוכר וגם אהוב.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

  1. לזמני שבועות והכול על החג - היכנסו לכאן

     

    "אסור לקבל מהמדינה צריך רק לתת", זו הכותרת ואותה בהחלט זכרתי. למען השורות הבאות כבר נדרשתי לעזרת גוגל, ואז התבהר לי שהטקסט שכה הערכתי הוא למעשה טקסט קצר וקלישאתי החוזר פעם אחר פעם על הרעיון שכבר נכתב בכותרת. הטקסט חותם בשורת המחץ "עוד לא בא הזמן לקבל, לקחת, לתבוע מהמדינה, עדיין צריך לתת לה ורק לתת".

     

    הפאשיזם מרגש

    מנקודת המבט המבוגרת שלי, הבעיה העיקרית של הטקסט איננה השטחיות אלא התוכן הפשיסטי שהוא מכר - ואני קניתי בהתלהבות (ובאותה התלהבות נעורים גם מכרתיו לחניכות שלי). בנחישות ובלי להתבלבל מצטרפות המילים זו לזו ומבקשות לשכנע שהמדינה חשובה יותר מחייהן של החיות בה, ועלינו להקריב את החירות שלנו למען מי שהיא, "גדולה ויקרה מאתנו". 

     

     

    פאשיזם הוא אידיאולוגיה מרגשת, ואריך פרום היה מההוגים שניסו להסביר את כוחו. לשיטתו, הפחד הגדול ביותר המניע אותנו לפעולה, הוא הפחד להבין עד כמה שבריריות ובנות חלוף אנחנו. אחת הדרכים להכחשת המוות היא בבחירה להיות חלק ממה שהוא גדול מאתנו, ממה שלא ימות גם במותנו; להעריץ גורו דתי, לחבור לאידיאולוגיה טוטליטרית, לעבוד מנהיג פוליטי חזק או מדינה. את הבחירה הזו הוא מגדיר כאהבה סדיסטית, אהבה בולענית שבאופן פרדוכסלי גורמת לנו למות כבר בחיינו.

     

    הרי אם אקיים את ציווי הטקסט של ימי נעוריי: "אין רוגע, צריך לעבוד בפרך ולתת רק לתת", אמית את נפשי בעודי בחיים. אבל הפנטזיה של השייכות לדבר גדול שלא ייתן לי למות (גם אם לא ייתן לי לחיות) חזקה ובמקרים רבים מנצחת.

     

    אמונה בחיי נצח של העם היא אחת הדרכים היעילות להכחשת המוות הפרטי, ועכשיו קל להבין את סוד קסמו של הניגון: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

     

    תנחשו מי כתב את הטקסט שאני לימדתי?

    את זה מעולם לא שכחתי. על הטקסט שהקראתי מול "השבט" ב"בני עקיבא" חתום האלוף יצחק מרדכי. זה שלימים יסתבר שאת אמונת ה"אסור לקבל צריך רק לתת" ניסה להנחיל בכוח לנשים שבהן ביצע מעשים מגונים. כמה תמימה הייתי כשהאמנתי לסיסמאות משעבדות... כמה תמימה.

     

    בדיקה קצרה בגוגל העלתה שהטקסט עדיין משמש כחומר הדרכה בשורות הציונות הדתית, אלא שלרגל ההרשעה נערך בו שינוי קל – שמו של הכותב מושמט.

     

    על העיוורון המוסרי

    לא, אני לא חושבת שכל פאשיסט הוא עבריין מין וגם לא חושבת שכל עבריין מין הוא פאשיסט, אבל אני מאמינה שבמקום שבו מחנכים שיש דברים יקרים יותר מחיי אנוש, יצמחו תקלות מוסריות רבות ואיומות. אין יקר יותר מחיי אנוש – לא למעלה, לא למטה ולא בצדדים.

     

     צה
    "הדרכים היחידות שלנו הן לעשות שלום, או לחנך את ילדינו לבוז לחיי אדם". עזה השבוע(צילום: דובר צה"ל)

     

    לכל איש ואישה מותר, כמובן (ואולי גם נדרש) להגדיר את הקווים האדומים שלהם. יש דברים שאני מקווה שאם אדרש לעשות – לא אעשה ויהיה המחיר אשר יהיה. אבל זה שלי. את זה אני הגדרתי בעצמי ולעצמי (והלוואי שהמציאות לא תעמיד אותי במבחן) אבל אסור, אסור, אסור לי לעודד את אחרות להקריב את חייהן, שכן זו הנקודה שבה מתחילה זילות החיים, ואותה קשה להחזיר לאחור.

     

    השבוע לא הפסקתי לבכות

    אזלו כוחותיי לראות חיילים עבריים יורים בבני אדם. זו לא הדת שלי ואלה לא הערכים שלי. הדת היהודית שלי אוסרת לשפוך את דם האדם, וככל שאני מנסה - אני לא מצליחה להבין איך אפשר להעניק לגיטימציה רוחנית לנטילת חיים.

     

    כן, אני יודעת שאלף הסברים נוסחו על מנת להצדיק את ההרג בעזה. דף הפייסבוק שלי מלא בהם וגם בנאצות מצמררות. אני מכירה את הטיעונים, לא מזלזלת בהם ושמחה לשוחח עליהם. אלא שאני גם יודעת שמדינת ישראל מעולם לא הגדירה לעצמה את "לא תרצח" כשאיפה פוליטית. המשרד לענייני שלום עדיין לא הוקם, והתקציבים שאנו מקצים לפיתוח פתרונות של שלום הם... אפס?

     

    כן, היו כמה ניסיונות לעשות שלום, אבל הם לא חלק מתפיסת עולם כוללת. למדינת ישראל, למרבה הכאב, יש (אולי) תפיסת עולם ביטחונית אבל אין לה תפיסת עולם של שלום.

     

    קחו את עשר הנשים (כן, גם הגברים) החכמות והיצירתיות ביותר בישראל, ציידו אותן בסמכויות מתאימות ובתקציב נכבד ויהיה שלום. מדינת הסטרט-אפ יכולה לנצח גם את הסוגיה הזו, אלא שאנחנו זקוקות למוטיבציה וזו נמצאת בטקסטים של איציק מרדכי ובפיתוח כלי נשק, ולצערי לא בפיתוח כלי שלום. אנחנו חייבות להודות על האמת - השלום, כתפיסת עולם רוחנית, לא נמצא בראש סולם הערכים שלנו.

     

    מדבר מוסרי

    פרשת השבוע פותחת את ספר "במדבר", שהוא גם המקום שבו ניתנת התורה. המסע במדבר חובק ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה. המדבר מאתגר מכל בחינה אפשרית. חיי הנוודות מוחקים כל אשליית ביטחון וכל יום דורש דאגה מחודשת למילוי הצרכים הבסיסיים. על כן אנו יכולות להיות מופתעות מהעובדה שדווקא המדבר משמש לפנטזיית הבריחה של אנשי מוסר מיואשים: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (ירמיהו ט', א').

     

    בניגוד לירמיהו, אליהו הנביא - צדקן להכעיס - לא רק חלם אלא גם מימש את כמיהתו למדבר. לאחר השחיטה האידיאולוגית של נביאי הבעל על הכרמל הוא בורח מאיזבל: "וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת" (מלכים א'; י"ט, ד').

     

    קל להתחייב לתורה במדבר וקל גם לברוח אליו בשעות של ייאוש מוסרי. במדבר אין עם ואין רכוש רב. התנחלות והאחזות בקרקע גם הן זרות למדבר. קשה לחיות במדבר אבל לא קשה להתקיים בו בצורה מוסרית. האתגר המוסרי קשור למקומות שבהם יש כוח ואפשרויות שליטה.

     

    שנים רבות חי העם היהודי בסוגים שונים של מדבר. פעמים רבות היה שם רע ולפעמים היה גם טוב. אבל גם רומנטיקת המדבר לא תציל אותנו.

     

    פדות לנשמותינו לא נשיג גם בהמרת המדבר המדיני ארוך השנים באמונות פאשיסטיות, המקדשות ערכים ולא חיים, וגם לא בנאומים ארוכים המסבירים מדוע זה בעצם די בסדר להרוג בני אדם רק כיוון שהם שייכים לעם אחר.

     

    אלף סיבות ועוד אחת

    יש אלף סיבות והצדקות להרג בעזה, ויש רק סיבה אחת לעצירתו – הוא לא מוסרי. בפני מדינה כובשת לא נמצאות הרבה מאוד אפשרויות. אם נמשיך לסגור על עזה, העזתים ימשיכו לרוץ אל הגדרות ואנחנו נמשיך להרגיש מאוימים ולהרוג אותם. את בנותינו ובנינו נגדל לחיות עם נשק צמוד, ולירות ולירות עד ייתמו אויבינו מן הארץ.

     

    שלא נשלה את עצמנו: הדרך היחידה לשלוט על עם אחר ולשלול את זכויותיו, עוברת בשימוש תדיר ברובים. הדרכים היחידות שלנו הן לעשות שלום - או לחנך את ילדינו לבוז לחיי אדם.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בשבוע שעבר כתב "חילוני אתאיסט" טקסט רציני ומנומק. לדבריו, אני לא יכולה לטעון שאני מאמינה באלוהים ובאותו זמן גם לטעון שהדת היא המצאה אנושית. אני חושבת שאני כן יכולה. בסרטון אני מנסה להסביר מדוע.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום! 


  2.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים