"כמה רחוק": שידוך מביך בחו"ל

שמעו ילדים אגדה שהייתה באמת. היה הייתה סדרה שנקראה "מכל הבנות בעולם". זאת הייתה אחת מסדרות הריאליטי הישראליות הראשונות, והיא הייתה מבוססת בחופשיות על "הרווק" (כלומר מספיק בחופשיות כדי למנוע תביעה), ובמסגרתה ביקשה ההפקה למצוא לארי גולדמן, יהודי אמריקני צעיר, כלה יהודייה שתמנע ממנו התבוללות. בנות קובצו, נופו ונשלחו לחיקו, ובסוף התברר לכלה הנבחרת שארי הוא יהודי אמריקני עשיר, כי ככה זה אמריקנים, הם עשירים, ושהצלת היהדות תשתלם לה ועוד איך, ובמזומן.

נזכרתי בסדרה ההיא עת צפיתי ב"כמה רחוק", הריאליטי החדש של קשת שעלה אתמול (ג', 21:00, ערוץ 12). "כמה רחוק" היא עוד דג בשרשרת סדרות השידוכים שעטות עלינו לאחרונה, ויש לה גם אג'נדה – היא לא סתם רוצה למצוא לאנשים אהבה, היא רוצה למצוא את הבנים האובדים שהיגרו לגלות, ולהחזיר אותם אלינו, הביתה.

ככזאת היא מיטלטלת במלכוד. מצד אחד היא מבטאת, מעשה שטן, את ההנחה הישראלית שמגורים בחו"ל הם בונוס וסממן להצלחה (הגברים שמחפשים אהבה ב"כמה רחוק" הם גברים ש"הצליחו בחו"ל בגדול", במילותיה של קריינית הרצף, אילנית לוי) ולא מפסיקה לתהות "את מי יקח יונתן לברצלונה", הרחוקה, שרק אלף טיסות לואו-קוסט מפרידות ביננו לבינה. בו זמנית היא נאחזת בנרטיב הרשמי שלפיו הישראליות השורשית היא משהו שצריך להגן עליו בכל מחיר, ואולי במקום שנכשלה הכלכלה הישראלית, איכות החיים הישראלית או סתם העניין הישראלי, תצליח האהבה הישראלית.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"על הספקטרום": דרך מענגת לקבל את השונה

"חיים שלי": אולי קובי מימון עוד יהפוך לטייקון

"משחקי השף": הקסם עובד גם בלי מאיר אדוני

זה התחיל עם יונתן, בחור חמוד בסך הכל, גר בברצלונה, מנכ"ל חברת קוסמטיקה בינלאומית (למקרה שהצלחתם לפספס, כי זה נאמר רק אלפיים פעם במהלך התוכנית). לפני שנה יונתן התאלמן מאשתו סוניה, שהשאירה לו ילדה בת ארבע לגדל ולהוקיר, ועכשיו הוא מרגיש שהוא בשל להקים הרמון קטן ובו הוא ישכן ארבע בחורות, שמהן יבחר את אהובתו הבאה.

לפי התמונות נראה שסוניה הייתה אפילו קצת מבוגרת מיונתן, שהיום הוא בן 38, אבל "כמה רחוק" הצעידה אליו שפע של בחורות צעירות, בנות 27 גג, להוציא אחת, בת 35 (ואני לא מחשיבה את חן חפצי, כי היא בבירור הגיעה על תקן האתנחתא הקומית של התוכנית, במהלך די מכוער), כי ככה זה בטבע וזה טווח הגילאים המתבקש.

"כמה רחוק". להצליח בחו"ל - ולמצוא אהבה ישראלית(צילום: רונן אקרמן)

קשה לצאת טוב מדייט מצולם, בטח ראשון. קשה עד בלתי אפשרי להציל סצנה כזאת מפתטיות, מדיאלוג מאולץ, להצליח להעביר סוג של כימיה מבין השורות.

זה קצת כמו לצפות באנשים מצטלמים לסלפי – זה תמיד נראה מגוחך ומעושה מהצד. ייאמר לזכותה של "כמה רחוק" שיחסית לז'אנר היא הצליחה לייצר שיח אינטליגנטי לפרקים, או לפחות לא מביך. יונתן הצליח להביא את עצמו ממקום טבעי ולא קלישאתי, והבחורות שלוהקו לו כדי שיבחר מתוכן את מי להטיס לברצלונה שלו מעבר לים, היו חינניות בדרכן.

זה לא אומר שלא נאלצנו להיכוות מפלירטוטים מביכים או להיחשף למשפטים כמו "גברים מאוימים מהטבעונות שלי", "ראיתי עצב בעיניים שלך" או הלהיט "ספר לי על עצמך". אבל גם לתוכניות שידוכים יש תקרת זכוכית, ואם יאיר לפיד לימד אותנו משהו, זה שכדי להציל את הלאום חייבים להקריב את עצמך ולטוס לחו"ל, ולאהוב, והרבה, ואולי, עם קצת מזל, הנשים המקסימות שנרתמו למטרה הקדושה גם יצליחו לצאת מזה עם דרכון זר.