שתף קטע נבחר

זה לא הם, זה אתם: הורים, טפלו בעצמכם

כמה אתם לא מבינים, או לא רוצים להבין, את התרומה שלכם למתח, ללחץ, לחרדות ולכעסים של הילדים שלכם. כבר מזמן הייתם צריכים לטפל בעצמכם. בכעסים. בתסכולים. במרירות. בטינה. בפחד. באשמה. בכל מה שצברתם לאורך החיים

מה אתם לא עושים בשבילם?

משוחחים עם המחנכת. משתפים את היועצת. מערבים את המנהלת. לוקחים אותם לפסיכולוג ילדים. מתייעצים עם מומחים. מאבחנים אותם. בודקים אותם. עוברים איתם תהליכים. לפעמים אפילו דוחפים להם כדורים. רק שיירגעו כבר. שיתנהגו כמו בני אדם. שיהיו ילדים טובים. שיצליחו בלימודים. הכל אתם עושים בשבילם. הכל.

 

חוץ מדבר קטן אחד: לטפל בעצמכם.

מדהים כמה אתם עיוורים. כמה אתם לא מבינים, או לא רוצים להבין, את התרומה שלכם למתח, ללחץ, לחרדות ולכעסים של הילדים שלכם. כבר מזמן הייתם צריכים לטפל בעצמכם. בכעסים. בתסכולים. במרירות. בטינה. בפחד. באשמה. בכל מה שצברתם לאורך החיים. בכל מה שנמצא אצלכם עמוק בפנים. ועובר אליהם. ומוטח בהם. ופוגע בהם. ופוצע אותם. ומשנה אותם לנצח.

 

לעוד טורים של אבישי מתיה

 

גם אם אתם משתדלים להיות הורים מודעים, טובים, קשובים, מבינים, סובלניים, מכילים, מתקדמים, להעניק להם בית חם, אוהב ובטוח, שונה לחלוטין ממה שאתם חוויתם כילדים - זה נפלט לכם. זה בורח לכם. אתם מאבדים שליטה. עפים עליהם. מעליבים אותם. צורחים עליהם. לפעמים אפילו מרימים עליהם יד.

 

אתם פורקים עליהם את כל האשפה הרגשית שלכם. אתם שופכים לתוכם את כל מה שאתם מחזיקים בבטן. וזה כל כך אלים. ומכוער. ועצוב. ואז אתם אוכלים את עצמכם. ואז אתם מבקשים סליחה. ואז זה קורה שוב. ושוב. ושוב. ואתם חסרי אונים מול זה. אתם לא מצליחים לשלוט בעצמכם. ולא רואים מה זה עושה להם. וממשיכים לחשוב שהבעיה היא אצלם. ומפילים את הכל עליהם. ולא שולחים אתכם, את עצמכם, לטיפול.

 

 (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

 

מה קורה לילד שלכם כשאתם צורחים עליו?

הוא נבהל. הוא רועד. הוא מתכווץ. הוא קופא. הוא מתכנס לתוך עצמו. הוא משתבלל. הוא בורח לחדר שלו וסוגר את הדלת מאחוריו. הוא בוכה בכי מר. הוא מפוחד. הוא נרתע מכם. הוא מאבד את הביטחון. מנסה לרצות אתכם. או מגמגם. הוא כבר לא יהיה אותו ילד. בפעם הראשונה שזה יקרה, אתם תבקשו סליחה, ותנסו לחבק אותו, ותחשבו שיהיה בסדר, ותדחיקו את האשמה שמציפה אתכם.

 

פשוט תקשיבו לילדים

אבל זה יקרה שוב. ושוב. ושוב. ואתם לא תבקשו סליחה. ואתם לא תנסו לחבק אותו. והוא יתרחק מכם. ואם תחשבו שאתם צודקים. ואתם תאבדו אותו לאט לאט. הגוף הקטן שלו יתמלא באלימות. והוא יפרוק אותה על אחותו. על הכלב. או על החבר מהכיתה. הוא כבר לא ילד רגוע אלא קפיץ דרוך. חבית דלק. חומר נפץ מהלך. בדיוק כמוכם. כן, כמוכם. גם אתם הייתם כאלה. אתם פשוט לא זוכרים. או לא רוצים להיזכר. כי מי רוצה להיזכר בימים האחרים, האפלים, שבו הוא היה הילד הפגוע, האומלל, שחטף מכות, קללות ועלבונות.

 

ואז יגיע הטלפון מבית הספר. ועוד אחד. ופתק מהמורה. והערה במשוב. ועוד אחת. ועוד אחת. והציונים שלו יירדו. ואתם תכעסו עליו. ואתם תעליבו אותו. ותדרשו ממנו להשתנות. ותענישו אותו. ותלכו לכל המומחים. ותשלמו הרבה כסף. ותתייגו אותו כילד "בעייתי" שצריך "לטפל" בו. כי הוא מפריע. כי הוא מתחצף. כי הוא מפטפט. כי הוא לא קשוב. כי יש לו "הפרעת קשב וריכוז".

 

ומה איתכם?

מה עם הילד הקטן שלכם, שם בפנים, שמייחל כבר שנים שמישהו יקשיב לו, ויבין אותו, ויציל אותו? מתי תטפלו בו? מתי תתנו לו מקום? עד מתי תחכו? ומתי סוף סוף תבינו שזה לא הם, זה אתם. אתם הבעיה. אתם אלה שזקוקים לאוזן קשבת. לחיבוק. לתמיכה. למקום שבו תוכלו לפרוק את כל מה שצברתם, במקום לפרוק את זה על בני הזוג שלכם או על הילדים שלכם.

 

אז לפני שאתם שולחים את הילדים שלכם לטפל בעצמם, טפלו קודם כל בעצמכם. כדי שהבית שהם חיים בו יהיה נינוח ואוהב ובטוח עבורם. יכול להיות שהתגרשתם, או נפרדתם, או שאתם רבים, כי אתם מתוחים בגלל קשיי פרנסה, או תסכול בעבודה, או כי ככה אתם רגילים לחיות. הגיע הזמן שתעזרו לעצמכם, כדי שתוכלו גם לעזור להם.

קחו אחריות.

 

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
רבים עם הילדים? טפלו בעצמכם
צילום: shutterstock
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים