"בננו יצא מהארון בהודעת וואטסאפ"

"כשגל היה בן 16 והוא שלח לנו הודעת וואטסאפ שבה הוא מספר לנו שהוא הומו", מספר צביקה פימה, אבא לשני ילדים (22 ו-19). "הוא פתח קבוצה שבה היו חברים הוא, אימא שלו ואני, ופשוט שלח לנו את ההודעה. קיבלתי את הוואטסאפ הזה כשהייתי בעבודה. הודעה כזאת תמיד מפתיעה למרות שחשבנו שזה יכול להיות. אפשר להגיד ש'לא נפלנו מהכיסא', אלא קיבלנו אישור לעניין".

קראו עוד:

"יש לי משהו לספר": כך תגיבו ליציאה מהארון של הילד

"אני גאה באבא שיצא מהארון"

"ילדים, היום נלמד על אמא ואמא"

כל הורה למתבגר יודע שגיל ההתבגרות הוא תקופה לא קלה. זוהי תקופה שבה המתבגר מחפש מי הוא, מה הערכים שהוא מאמין בהם, לעיתים הוא בועט במוסכמות החברתיות ולעיתים פשוט מורד בהורים. זוהי תקופה לא פשוטה, ובמיוחד כאשר הילד שלך עובר תהליך של חיפוש עצמי מורכב יותר. חיפוש שבסופו הוא מחליט לצאת מהארון.

לרגל חודש הגאווה, שלושה הורים שילדיהם יצאו מהארון מספרים על התהליך שעברו ומעבירים מסר חשוב להורים נוספים. זאת בעקבות סרטון חדש ומרגש שעלה לאוויר בימים אלו, ביוזמת תוכנית מיניות במרחב בטוח, בהובלת משרד החינוך ובשיתוף ג’וינט אשלים, משרד הרווחה והבריאות, עיר ללא אלימות, משטרת ישראל, משרד הקליטה ומרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, חוש”ן ואיגי - ארגון נוער גאה.

פימה, כאמור, מספר כי הידיעה שהילד הומו הייתה בבחינת אישור לתחושותיו: "היו לכך סימנים מטרימים", הוא אומר. "כשגל היה ילד קטן הוא מצד אחד היה ילד מאוד דעתן, סקרן וחברותי, אך יחד עם זאת בחטיבת הביניים היו לו קשיים חברתיים. הוא בעצמו סיפר, בדיעבד, שזה היה חלק מהעניין, ובגיל ההתבגרות היה לו קושי. קושי סביב הבלבול שחש והניסיון שלו עצמו להבין מי הוא ומה הוא, וכנראה שגם הסביבה הרגישה משהו. היום אני יכול לומר שאחרי שהוא יצא מהארון זה הקל עליו, והתנאים החברתיים מאוד השתפרו".

מה עשיתם אחרי קבלת ההודעה?

"דיברנו והסברנו לו שמבחינתנו אין שום בעיה ולאחר מכן סיפרנו גם לאחיו. מה שהיה חשוב לנו יותר היו תהיות לגבי העניין של ההתמודדות, והשאלות סביב החיים בעתיד. אנחנו יודעים שלהטב"ים לא נהנים עדיין מזכויות מלאות. זה אומנם משתפר, כיום ישנה יותר קבלה בחברה, לעומת שנים עברו, אבל עדיין לא מדובר בקבלה בכל החלקים של החברה ויש התמודדות. במסגרת זו החיים כלהט"ב אינם פשוטים, וגם בעתיד הרחוק, כאשר הוא ירצה להקים משפחה זה גם לא פשוט במדינת ישראל.

"כדי לקבל כלים חברנו לקבוצה פעילה של עמותת תהל"ה במטרה להכיר משפחות אחרות ולראות איך הן מתמודדות. זוהי מסגרת שבה אפשר לספר, לשתף ולתת עזרה להורים אחרים".

חגית וצביקה פימה(צילום: אלבום פרטי)

מה קורה כיום, שלוש שנים אחרי?

"היום הוא חייל, היו לו לפני הגיוס חששות ופחדים אבל השתדלתי להרגיע אותו. הוא התגייס לטירונות בחשש, ועבר את זה בהצלחה. מבחינתנו החיים ממשיכים. לפני הצבא הוא עשה שנת שירות באיגי וזה הכין אותו לחיים מחוץ לבית וגם לגיוס לצבא".

לפימה חשוב להעביר מסר להורים: "חשוב לקבל את הילדים כפי שהם. בראש ובראשונה עליכם לזכור שזה הילד שלכם, וכמו שהורה לא נוטש ילד במצבים אחרים אז בטח לא במצב הזה. אם הבן אדם הוא חיובי ותורם לחברה אז מה העניין פה בעצם?"

הפיל בחדר נעלם

גם נועה פורת, אימא לשני זוגות תאומים (18 ו-13) לא באמת הופתעה כשהבת שלה יצאה בפניה מהארון: "אני חושבת שתמיד ידעתי שמאיה לסבית אבל חיכיתי שזה יבוא ממנה", אומרת פורת. "האמת היא שאני חושבת שבסביבות גיל ההתבגרות כבר ידעתי. לא יודעת איך ידעתי, אולי אינטואיציה אימהית, אולי ראיתי את היחס לבנים. תמיד היו חברים בנים אבל לא היה נראה שישנה משיכה אבל זה לא מה שהטריד אותי".

מה הטריד אותך?

"במשך מספר חודשים, כמעט חצי שנה, מאיה סיפרה לי שהיא הולכת למפגשים עם בני נוער אבל בלי לציין לאן היא הולכת ומה היא עושה שם. היא לא סיפרה שאלו הם מפגשים של איגי - ארגון הנוער הגאה. אפילו הסעתי אותי לשם אבל היא לא אמרה מה התוכן של המפגשים. הייתי בלחץ לברר מה היא עושה שם. לא הבנתי למה הילדה שלי לא מספרת לי, ממה היא חוששת. חשבתי שאולי זה משהו אחר שהיא לא רוצה לספר - אולי היא חוזרת בתשובה או משהו אחר . חוסר הידיעה היה לי קשה להתמודדות".

האם חשדת?

"היא רמזה לי על כך בכל מיני דרכים אבל היה לי מוזר, לא הבנתי מדוע היא לא באה ומספרת לי. זה קשה ביחוד כשיש לך ילדה שתמיד יש תקשורת טובה והכול פתוח ביניכן. אנחנו מנהלות יחד מועדון ספרותי בפייסבוק, ויש לנו הרבה חברים משותפים. אנחנו מרצות ביחד בכנסים של מדע בדיוני ופנטזיה. נבנה בינינו קשר מאוד יפה, ולכן מצד אחד הרגשתי פגועה, מצד שני הרגשתי, באינטואיציה אימהית, שלא כדאי לשאול, לברר וללחוץ עליה כי זה לא יעשה טוב".

"חשבתי שהיא חוזרת בתשובה או משהו אחר"(צילום: אלבום פרטי)

איך היא בסוף סיפרה?

"מאיה יצאה מהארון במהלך כיתה י"א, בגיל 16 וחצי, לפני שנתיים. בסוף היא פשוט באה ואמרה - 'אני לסבית ואני הולכת למפגשים של איגי'. בדיעבד הסתבר שהיא בעצם עברה תהליך שעזר לה להבין מי היא ומה היא, והיום אני יודעת שהיה לה שם מדריך מקסים שעזר לה להבין את עצמה. היא בן אדם שבודק, חוקר, לא כזה שאומר דברים סתם, ולכן, היא לא רצתה לספר לי לפני שהיא הייתה סגורה על עצמה. היא עברה תהליך חשוב ומשמעותי".

איך הגבת?

שאלתי אותה למה היא לא סיפרה קודם והוספתי שתמיד ידעתי ושאני שמחה שהיא סיפרה לי. היה פיל בחדר ואני שמחה שהוא נעלם".

ומה קורה היום?

"מבחינתנו זה טבעי לחלוטין. יש למאיה שתי אחיות קטנות, וכשהן עשו עבודת שורשים, שתיהן כתבו - 'יש לנו אח עתודאי ויש לנו אחות שהיא שינשינית (שנת שירות לפני צבא) באיגי. הן בכלל לא חושבות שיש סיבה לא להגיד. הן גדלות בעולם שבו מקבלים את כולם כפי שהם.

"כיום מאיה עושה שנת שירות באיגי. בבוקר מתנדבת במוסדות חינוך ואחר הצהריים מתנדבת למען הקהילה. היא מאד גאה היום לספר שהיא הולכת להתגייס לנח"ל לגרעין של איגי, כנפיים של קרמבו וסיירות, ומבחינתי זוהי הסיירת המובחרת".

"מי שמוותר על הילד פשוט מפסיד אותו"

תמר שופל, אימא לשלושה ילדים (22, 20 ו-13) מספרת כי עוד בזמן שבנה, איתי, היה ילד קטן הייתה מי שאמרה להם שיום אחד הוא יצא מהארון. "כשהוא היה קטן היו לו בעיות חברתיות קשות", מספרת שופל. "הוא עבר חרם קשה, ובעלי ואני הלכנו לפסיכולוגית שאמרה לנו - 'יום יבוא והבן שלכם יגיד לכם - אימא, אבא תקשיבו'. בעלי ואני הבטנו זה בזה, ואז בעלי אמר 'אז תתקני אותו', והיא הסבירה לו שזה כמובן לא משהו שניתן לתיקון".

"היום הכול פתוח אצלנו בבית"(צילום: אלבום משפחתי)

שופל מספרת שבכיתה א' בנה סבל חרמות קשים. "צחקו עליו שהוא הרבה עם בנות. הוא ידע הכול על כדורגל אבל בחיים לא נגע בכדור, הוא לא רצה לשחק. הוא היה טוב מאוד באופנה, בתספורת, תמיד יעץ לי מה כדאי לי לקנות, הוא גם מצייר מדהים. כשהיה קטן הוא הלך לקייטנת ריקוד ונעלב כשכתבו שהרקדניות רקדו יפה, ושכחו שהיה גם רקדן. הוא היה קוסם מגיל תשע, ובכיתה י"ב הוא עשה קסם מול כולם, ובו ישנה דמות שקופצת מהארון, ואני צחקתי ואמרתי לעצמי - 'הנה זה בא', אבל זה לא קרה".

אז מתי בעצם הייתה היציאה מהארון?

"זה היה כשהוא כבר היה בצבא. הוא פשוט אמר לי יום אחד שהוא רוצה לדבר. הוא סיפר לי שהוא מנסה להיות עם בנות אבל זה לא עובד, ושהוא הגיע למסקנה שזה לא יקרה. הוא אמר - 'אני לא אהיה עם בנות אלא עם בנים. ניסיתי, נלחמתי אבל זה לא עובד בכלל'.

לאחר השיחה הזאת הצעתי לו שילך למפגשים של איגי, ובכל פעם שהוא חזר הביתה שאלתי אותו אם הלך למפגשים. חודש לאחר מכן הוא הלך וחזר מאושר. הוא אמר שיש שם מדריכה עם שיער צבעוני ועגילים, 'את לא תאהבי אותה', הוא אמר לי, 'אבל היא יודעת בדיוק מה אני מרגיש, ופגשתי ילדים שמרגישים כמוני, ואז הוא התחיל לחבק אותי ובכה".

איך הרגשת?

"נשמתי לרווחה. ידעתי שהוא הגיע לקבוצה שתתמוך בו. רציתי שיהיה לו מקומות בהם הוא יוכל לפגוש ילדים בגילו, ולא שיחפש אנשים ברשתות או במקומות אחרים".

השיחה עם אביו של איתי הייתה קשה יותר. "הגיעה לישוב שלנו הצגה שמספרת על יציאה מהארון", מספרת שופל. "הוא ביקש ממני שאוותר על הכרטיס שלי, ושהוא יילך עם בעלי. לאחר ההצגה הוא הזמין את בעלי לבית קפה וסיפר לו. בעלי אמר לו - 'תעשה מה שאתה רוצה אבל לא אצלי בבית'. לאט לאט בעלי התחיל לקבל את איתי כמו שהוא".

מה קורה היום?

"היום הכול פתוח אצלנו בבית, והתקשורת זורמת. חשוב לי לומר להורים שמי שמוותר על הילד שלו פשוט מפסיד אותו, ולהזכיר להורים שהילדים האלו הם עולם ומלואו. אם מסתכלים קצת מעבר מגלים את עצמכם - אצלם".