שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט: "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" - משונה אך מהנה
    סרטו של גלעד אמיליו שנקר, על מועדון ספרות סודי ומפוקפק לנשים בלבד, הוא עוף מוזר בנוף הקולנוע הישראלי. ועל אף שלפעמים הוא נדמה כיצירה חלולה, מדובר בסרט מבדר עם חבורת שחקניות בהן קרן מור, ליא קניג, אניה בוקשטיין וחנה לסלאו - שעושות עבודה מצוינת

     

    אני לא בטוח ש"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" הוא אכן סרט פנטזיה כפי שגורסים יוצריו, אבל הוא ודאי מצטרף לרשימה המצומצמת של oddities, מוזרויות, בקולנוע הישראלי. סרטים שנדמו בשעתם תלושים מכל מה שנעשה כאן, נטולי הקשר לכאורה, כאילו באים משומקום ונמוגים בחטף. "הגלולה" (1972) של דוד פרלוב ונסים אלוני היה סרט כזה, וגם "אדם" (1973) של יונה דאי ו"הטרמפיסט" (1972) של עמוס ספר, שנהפך לפני כמה שנים לסרט פולחן בסינמטקים.

     

    סרטים משונים, תמוהים, פרועים בדרכם. סרטים שצריך להעריך את עצם נוכחותם ואת העובדה שמישהו בכלל רצה לעשות אותם. כמוהם, סרט הביכורים של גלעד אמיליו שנקר הוא חריג בנוף הקולנוע המקומי. מעין סרט חצות בתעשייה מקומית שתוצריה מיועדים בעיקר לשעות אחה"צ והערב.

     

    "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" - טריילר

    "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    המועדון לספרות יפה של גברת ינקלביץ' ()
    שנקר היה מבחינתי גילוי כאשר צפיתי לראשונה בסרטו הקצר "לבן" מ-2010, שהופק במסגרת לימודיו בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. המעשייה הרומנטית הסדיסטית שמתרחשת במתקן כליאה קפקאי (הכותרת מתייחסת לשיטה של עינוי פסיכולוגי המבוססת על בידוד מוחלט בסביבה לבנה לגמרי), הייתה ללא ספק יצירה חריגה שהצביעה על כישרון. מכאן גם הסקרנות שעורר בי "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", סרט ששמו לבדו מעלה חיוך וציפייה.

     

    עלילת סרטו הנוכחי מעמידה במרכזה מועדון ספרותי סודי המורכב מנשים בלבד. איכשהו, הסיפור היחיד שנדון על ידי המשתתפות הוא "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון, שנושאו – גבירה נוצרייה הניזונה מבשר אדם שאל ביתה ביער מזדמן רוכל יהודי – אמור להבהיר לנו את מטרתה האמיתית של האגודה החשאית.

     

    בראש המועדון עומדת קשישה מפלצתית (ליא קניג), וחברותיו מתחרות זו בזו על מציאת הגבר המושלם – לאו דווקא למטרות אירוח בחוג האנין, אלא לשם חיסולו וזלילתו בצורת נקניקיות שנמכרות ביריד סמוך. בקיצור, משהו שלא היה מבייש את אגדות העם המחרידות שמקורן ביער השחור בגרמניה ולוקטו על ידי האחים גרים.

     

    אבל מה יקרה כאשר אחת החברות המצטיינות במועדון, ספרנית בשם סופי (קרן מור), תפגוש בגבר מצודד (יפתח קליין), ובמקום להפוך אותו לקורבן הבא שיביא לה את הניצחון בתחרות ואת כרטיס הכניסה המיוחל אל "בית הלורדיות" – דווקא תתאהב בו? וכאילו כדי לסבך את העניינים: הנ"ל הוא (לכאורה) חובב עגנון, ואל הספרייה שבה היא עובדת הוא מגיע לצרכי עבודת מחקר על יצירתו של גדול המספרים בשפה העברית.

     

    מתוך
    (צילום: דניאל קמינסקי)

     

    המועדון לספרות יפה של גברת ינקלביץ' ()

    לכאורה מעמיד "גברת ינקלובה" את ההנגדה בין שנאת גברים תהומית ואותו רגש מתעתע ששמו אהבה. מבחינה זו, מציע הסרט גרסה טים ברטונית של המקור העגנוני. ואומנם, שמו של הגבר כאן, יוסף, שהוא גם שמו של הרוכל היהודי בסיפורו של עגנון, אמור להבהיר לנו שמדובר בהתכתבות קולנועית מודעת. הנה כי כן, סרט ישראלי שעושה את מה שהקולנוע המקומי נמנע ממנו כמעט בהפגנתיות: התייחסות לטקסטים מכוננים בספרות הישראלית המודרנית (זה, אגב, המקום לציין שבאופן משונה מעולם לא נוצר בישראל סרט קולנוע לפי סיפוריו של עגנון. עיבוד טלוויזיוני של "האדונית והרוכל", בכיכובם של לאורה ריבלין ושלמה תרשיש ובבימוי חיים גיל, נעשה ב-1989).

     

    ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהתחושה שעיצוב התלבושות (מאיה לבוביץ') והאיפור (שירי שמשה) המצטיינים, שאף עוטרו אשתקד בפרסי אופיר, הם לב-לבו של הסרט הזה. אם יש לי הסתייגות מהותית מהסרט, הרי זה ששנקר ושותפו לכתיבת התסריט, יוסי מאירי, לא נדרשו אל המקור הספרותי הנכבד כיותר מאשר פלטפורמה להשתעשעות סגנונית. ישנם בו אומנם רגעים מבדרים מאוד, וקשה שלא להתרשם איך בתקציב דל במיוחד הצליח שנקר לברוא עולם פנטזיה "משלנו" – אך התחושה היא שהתסריט משול לפריטה על מיתר אחד בלבד.

     

    מתוך
    (צילום: דניאל קמינסקי)

    כשצפיתי בסרט, לא יכולתי שלא לחשוב על עיבודו של עמוס גוטמן ל"חימו מלך ירושלים" של יורם קניוק. בסרטו מ-1987, שהוא לטעמי עבודתו הקולנועית הטובה ביותר, הפך גוטמן את האתוס הלאומי-הרואי של מלחמת העצמאות לפנטזיה אפלה ומעוצבת המגוללת סיפור אהבה מקולל, המעמת את השיח הציוני ההגמוני עם רגישות קווירית. שנקר ומאירי יכולים היו להידרש אל הנובלה של עגנון כדי לבצע דבר דומה: להתייחס אל הטקס הנשי הקיצוני שבמרכז סרטם על מנת להעיר, נניח, על תפיסת הקורבנוּת הגברית שאפיינה את שלושת "סרטי לבנון" שהופקו בשלהי העשור הקודם. בהיעדרו של קונטקסט כזה או אחר, "הגברת ינקלובה" נדמה כיצירה חלולה למדיי, גם אם מהנה בהחלט.

     

    ובכל זאת, אני מעדיף את נוכחותו התמוהה והאקסצנטרית של "ינקלובה" – וכדאי שמישהו ייתן בהזדמנות את הדעת על ריבוי סרטי

     "מועדוני הקריאה" שנעשו לאחרונה – על פני סרטים שאינם מציעים אלא הליכה בתלם. כל השחקניות, בהן גם רזיה ישראלי כשרת הטקס, חנה לסלאו כחברה ותיקה שהישגיה הקלושים דרדרו אותה לעבודה במחלקת הסניטציה, ואניה בוקשטיין כנמסיס של סופי – עושות עבודה מצוינת. שבחים מגיעים גם לטל ירדני שחיבר את המוזיקה בהשראת דני אלפמן, מלחינו הקבוע של ברטון.

     

    וכן, אפשר בהחלט לטעון שסרטו של שנקר לוקה בשנאת נשים – כולן, אחרי הכל, מפלצות זוללות בשר גברים – אך נדמה שהדברים קיצוניים אף יותר. הסרט, מבלי לחשוף, טוען שאו שאת אוכלת אותם או ניצלת-נגאלת על ידם. זה, אולי, חלק מהפרובוקציה המודעת שמבקש הסרט לעורר, וחבל שהוא לא מספק הרבה יותר מזה. עדיין, אני מצפה לסרטו הבא של שנקר.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ביקורת סרט: "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" - משונה אך מהנה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים