שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט: "מלון ארטמיס" - הולך על כל הקופה ונכשל
    הוא שואב השראה מ"בלייד ראנר", אבל לא מצליח לייצר אקשן אמיתי ולעצב עולם מיתי. הוא קורץ לדיסטופיה, אבל בעלילה שלו אין שום התייחסות בעלת ערך לעתיד. הוא מחזיר את ג'ודי פוסטר למסך בצעד אמיץ, כשהיא מגלמת גיבורה שמבוגרת ממנה ב-15 שנה, אך גם הדמות וגם המשחק לא שווים את המאמץ. "מלון ארטמיס" מנסה לעשות המון ונשאר בלי כלום

     


     

    "מלון ארטמיס" (Hotel Artemis) מנסה להיות חיבור מקורי בין מדע בדיוני, פשע ודרמה אישית. כמדע בדיוני הוא מציע דימוי מוגבל למדי של לוס אנג'לס ב-2028, כסרט פשע הוא חסר מומנטום אפקטיבי של התרחשויות וביצוע מסעיר, וכדרמה אישית הוא נסמך על צוות שחקנים לא רע המגלם דמויות מוגבלות. האפקט המשולב של החולשות בכל אחד מהתחומים מסתכם בכישלון כולל.

     

     
    מתוך

    זהו הסרט הראשון שמביים דרו פירס, אבל הניסיון הקודם שלו כתסריטאי ("איירון מן 3", "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים") מרמז שהוא מכיר היטב את המרכיבים הנדרשים בבלוקבאסטר הוליוודי עכשווי. "ארטמיס" הוא פרויקט אישי, הפקה קטנטנה בהשוואה למפלצות הענק שפירס כתב להם תסריטים.

     

    נקודת הזמן העתידית אמורה להיות מסגרת של דיסטופיה עירונית. לוס אנג'לס של עולם מקביל, עם שורשים מובהקים – איך לא – במודל שהציב "בלייד ראנר" ב-1982. בנקודת המוצא העיר נמצאת לאחר שלושה ימים של הפגנות סוערות, שבאופן מעורפל נקשרות לזעם על תאגידים השולטים באספקת המים. זה לא ממש משנה או מפותח בדרך שמנסה לומר משהו על העתיד, או לקשור אותו באופן דרמטי בעל ערך לשאר העלילה. כל זה רק כדי להציב רעיון של עולם עירוני "רע מאוד" המצוי מחוץ לגבולות מתחם מלון ארטמיס, שבו מתרחשת רובה ככולה של העלילה.

     

    המלון הוא סוג של בית חולים מחתרתי הפועל בגורד שחקים. כל כך מחתרתי עד שעל הבניין מתנוסס שלט ניאון ענקי עם שם המקום. לבית החולים מגיעים פושעים פצועים, לפחות אלו שמשלמים את דמי החבר של המקום, וזוכים לטיפול רפואי מהאחות (ג'ודי פוסטר) שמבצעת את כל מלאכת הרישום, אבחון והטיפול בפצועים.

     

    מתוך

    מתוך

    יש בבית החולים שלל מכשירים מתקדמים, בהם מדפסת תלת ממדית שיכולה ליצור אברי גוף חלופיים. אלו מבטלים את הצורך בצוות רפואי נרחב. ועדיין יש פער בין הבניין הגדול מבחוץ, והמרחב הקטן בפנים. בין הגודל הנרמז ומספר הפציינטים המצומצם. נראה שזהו דימוי הולם לסרט עצמו – שימוש במסגרת ז'אנרית של סרט פשע עתידי-עירוני המזמינה הפקה רחבת היקף, והגבלתו לסיפור קטן ולכאורה "מיוחד".

     

    חלפו חמש שנים מאז הופעת המשחק האחרונה של ג'ודי פוסטר (בסרט המד"ב "אליסיום" של ניל בלומקאמפ) – פרק זמן מאוד משמעותי עבור מי שגדלה בתוך הוליווד ובשנות ה-90 הייתה אחת השחקניות המוערכות ביותר. מאז היא התמקדה בבימוי פרקים ספורים לסדרות טלוויזיה כמו "כתום זה השחור החדש", "בית הקלפים" ו"מראה שחורה".

     

    הבחירה לחזור למשחק דווקא ב"ארטמיס" ובתפקיד האחות היא תמוהה למדי. מצד אחד יש בדמות את אלמנט הקשיחות העניינית שמאחוריה פגיעות, אותו ביצעה פוסטר על הצד הטוב ביותר בסרטים קודמים (בראשם התפקיד המצוין של קלאריס סטרלינג ב"שתיקת הכבשים"). האחות היא דמות מבוגרת, שביצועה חייב שימוש באיפור שהפך את פוסטר בת ה-55 לדמות הנראית מבוגרת בלפחות 15 שנים. ניתן להעריך את מידת האומץ ואפילו ההתרסה הכרוכה בחזרה למשחק לאחר הפסקה ממושכת. חזרה שאינה רק נמנעת מהסוואת שיני הזמן, אלא מדגישה אותם באופן המעורר אי נוחות. מנגד, לא הדמות, ולא הביצוע של פוסטר, מצדיק את המאמץ.

     

    מתוך

    מתוך

    לדמות ניתנות מספר תכונות שאמורות להקנות לה מורכבות פסיכולוגית – העדפת מקומות סגורים, שתיינות, אלמנט של אובדן בעברה, והאופן המנוסה וקר הרוח שבו היא מתמודדת עם הדרמות שמזמן החיכוך עם פושעים נואשים. כל מאפייני ההתנהגות והרקע נראים כרשימת תכונות ששורבטה על דף במהלך כתיבת התסריט מבלי שאלו תתגבשנה לדמות.

     

    העלילה מציגה מספר דמויות שדרכיהן מצטלבות בתוך המלון. מהרגע בו הן חוצות את סף אזור הקבלה של המלון כל דמות נושאת את שם החדר בו היא מתארחת, שם הנושא - באופן אירוני - הד לאתר נופש. שני אחים שהשתייכו לכנופיה שכשלה בשוד בנק מגיעים למלון. שרמן (סטרלינג ק. בראון) הוא האח הדומיננטי שסוחב את לב (בראיין טיירי הנרי), האח הפצוע קשות, לקומת הקבלה של המלון. במהלך השוד מגיע לידיהם חפץ רגיל למראה, אך כזה שיש לו ערך מיוחד שאמור להניע את המשך העלילה. במלון, שרמן יהיה "וואיקיקי", ולב יהיה "הונולולו".

     

    מלבד צמד יעדי הנופש בהוואי יהיו "אקפולקו" (צ'ארלי דיי) - סוחר נשק גס רוח המגלם קריקטורה של תכונות אמריקניות נתעבות, "ניס" (סופיה בוטלה) כמחסלת שהסתננה למלון בכדי להגיע ליעד שזהותו עוד תתגלה, בוס הפשע הגדול של העיר המכונה "המלך הזאב" (ג'ף גולדבלום נאמן לשטאנץ המוכר שלו) שכעת יקרא "ניאגרה" ומגיע פצוע למלון יחד עם בנו העצבני קרוסבי (זאכרי קווינטו) שנותר בחוץ. מהצד של האחות יש רק עוד דמות מסייעת – "אוורסט" (די בטיסטה), שרירן עדין שיודע להיות קשוח במידה הראויה מול הפציינטים הבעייתיים. בהמשך גם תצוץ דמות מעברה של האחות.

     

    המלון המעוצב במעין אר-דקו עתידני אמור להיות הגיבור המרכזי של הסרט אך צד זה אינו מעניין במיוחד. התפיסה העיצובית פועלת

     במנותק ממרחב עירוני, ואינה מגלמת ערכים בעלי משמעות טכנולוגית או חברתית מעבר להיותה סביבה ייחודית וסגורה בה פועלות הדמויות - להבדיל אלף אלפי הבדלות ממקור ההשראה הרחוק שהוא "בלייד ראנר". הניסיון לייצר מיתולוגיה באמצעות כל מיני חוקים ייחודיים של המקום ורקע מאוד חלקי של הדמויות, מנסה ללא הצלחה ליצור רושם של מקטע קטן מעולם רב התרחשויות ופרקים. מלון קונטיננטל, שבו נפגשים המחסלים המקצועיים בסדרת סרטי ג'ון וויק – הוא אתר לחיבור דומה בין עיצוב מסוגנן לעולם בעל חוקיות פנימית. בהשוואה לארטמיס, הקוננטיננטל נראה לפתע מוצלח הרבה יותר.

     

    לבסוף יש את העניין של האקשן המוגבל למרחב של בניין בודד. "ארטמיס" לא אמור להיות מפגן אקשן מקיר לקיר כמו בסרט האקשן האינדונזי המצוין "הפשיטה" (2011), או "השופט דרד" (2012). אבל גם מה שיש לא מספיק מעניין או מקורי. "ארטמיס" מנסה להציע וריאציה מקורית וצנועה על הנאות ז'אנריות אך הוא לא רק כושל בסיפוק הנאות אלו, אלא גם ביצירת הנאות אלטרנטיביות של התבוננות מקורית המתגבשת לכדי שלם.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים