שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חוזה קאררס בישראל: איך זקנו גיבורים
    פעם הוא היה זמר אגדי, מן הטובים שבטנורים של המאה ה-20. לא עוד. בהופעתו בפסטיבל מדיטרנה חוזה קאררס עורר חמלה. יון פדר תוהה מתי מגיע הרגע שעל זמרים לתלות את הנעליים בארון ולומר לעצמם "זה נגמר". הזמרת האורחת דניאלה לוגסי, לעומת זאת, הייתה נהדרת - כמעט לא הוגן להיווכח כיצד מביסים הנעורים את הזקנה

    איש מבוגר וצנום, שברירי למראה, עורו מתוח כקלף, שיערו לבן - עולה לבמה. זהו חוזה קאררס (José Carreras), סוג של אגדה מהלכת. פעם, הגעתו ארצה של כוכב-על בקנה המידה של קאררס הייתה מעוררת התרגשות-רבתי בקרב כל חובבי המוזיקה הקלאסית, וגדודי עיתונאים וצלמים היו מסתערים עליו. אבל זהו עולם אכזר, וכוכב מזדקן ודועך, דינו להידחק לשוליים.

    חוזה קאררס (צילום: גיא פריבס)
    חוזה קאררס. צל של עצמו(צילום: גיא פריבס)

    לקאררס, הייתה אחת מהקריירות המפוארות ביותר של זמר אופרה כלשהו במאה ה-20. הוא הופיע על החשובות שבבמות בתי האופרה בעולם, עם מיטב המנצחים בעולם, עם זמרות האופרה שכל אחת אגדה מהלכת בפני עצמה, וזכה באין ספור הצלחות וכיבודים. אבל אמש (ד') הוא הופיע באמפי אשדוד במסגרת פסטיבל מדיטרנה השישי, כצל חיוור ושברירי של עצמו. והקהל מחא כפיים מנימוס אך בלא חדווה, זוכר לו את תהילת עברו, אולי חומל עליו.

     

    עוד ביקורות בערוץ המוזיקה:

    המנצח הכריזמטי של תזמורת פילדלפיה

    לורי אנדרסון בישראל: חוויה על חושית

    אלט ג'יי בישראל: מצוין ומחושב

     

    קאררס בשיאו מבצע את En Aranjuez con tu Amor

     

    הקונצרט התבסס ברובו על שירי אהבה, בעיקר שירים נפוליטניים וכן סרנדות ספרדיות – ז'אנרים עממיים יותר מהשירה האופראית, אך כל טנור טוב שר אותם. בין השאר שמענו את "פצ'ה" מאת גאטאנו פנִינוֹ - שיר שגם אנריקו קארוזו הגדול ולוצ'יאנו פאוורוטי אהבו מאוד לשיר; את הרומנסה "הנערה האחרונה" מאת פרנצ'סקו טוסטי; את שיר האהבה הקטלני "רוזו – פל טה אמור" מאת ג'וזף ריבס. כאן בביצוע נפלא של קאררס מ-1991. כמה רך וזורם ומשיי היה אז קולו. אך אמש אותו השיר עצמו נשמע מתוח, בקול מאומץ ולא יציב. גם נדמה שהמנעד של קאררס, בעיקר בטונים הגבוהים התקצר, והוא נדרש להשתדלות רבה. ואי אפשר שלא לחוש תסכול, גם רחמים, כשחושבים על הקריירה הבאמת מופלאה שהייתה לו. קאררס - בקולו העשיר, המלא והרך ועם ההגשה הרגשית והרגישה שלו, הרטיט לבבות. כך למשל ב- En Aranjuez con tu Amor. הוא אגב חרג מהזירה האופראית לא רק בשירים נפוליטניים, אלא גם בשירים ממחזות זמר, כאן בהקלטה מ1992 - "זיכרונות" מאת אנדרו לויד וובר וכל מה שנגע בו הפך לזהב מוזיקלי.

     

    אבל אולי דווקא בגלל חולשתו הפיזית של הזמר, היה משהו מעורר כבוד, כמעט הירואי, במאמץ שלו אתמול לשמר איזו מכובדות מוזיקלית.

     

    חוזה קאררס ודניאלה לוגסי (צילום: גיא פריבס)
    עם דניאלה לוגסי שהצילה את ההופעה(צילום: גיא פריבס)

     

    כל זמר אופרה מאבד בשלב מסוים את יכולתו לשיר. בדרך כלל זה שילוב של קריסת הקול בגיל הבוגר (קאררס הוא בן 71) ובעקבות שחיקת מיתרים אחרי עשרות שנות שירה מאומצת. במקרה של קאררס זה אף היה בעייתי יותר. מטבעו יש לו טנור רך, עתיר הבעה ושופע, מה שמכונה טנור לירי. אך במהלך הקריירה שלו הוא הלך והתמקד דווקא בתפקידי טנור ספִינַטוֹ שהוא מחוספס יותר ודורש עוצמה רבה. יש הטוענים שהתמקדותו בז'אנר הזה שחקה את מיתרי הקול. ולכך יש להוסיף את הדרמה הגדולה שאירעה ב-1987 כשלקה במחלת סרטן הדם, לוקמיה, מסוג קטלני במיוחד. היא הצריכה טיפול אינטנסיבי מאוד ויש הטוענים שהדבר פגע ביציבות קולו המופלא.

     

    שלושת הטנורים מבצעים את "או סולו מיו"

     

    כך או כך אחרי שהחלים קאררס הוא חידש את פעילותו וזכה לתהילה כחלק מהרכב "שלושת הטנורים" שהקים ב-1990 עם חבריו פלסידו דומינגו ולוצ'יאנו פאוורוטי (שנהג לכנות את קאררס "אחי הקטן"). קאררס יזם את "שלושת הטנורים" כדי לגייס כסף לקרן שהקים לחקר מחלת הלוקמיה ולטיפול בנפגעיה, ושהוא עומד בראשה עד היום. למעשה כל הקונצרטים שלו בשנים האחרונות מיועדים לגיוס כסף לטובת הקרן הזו. במקרה של "שלושת הטנורים" מדובר היה בהצלחה פנומנלית (כאן הם משתעשעים ושרים את השיר הנפוליטני "או סולו מיו") . מסע ההופעות של השלישייה נמשך 13 שנים, ובמהלכו גם ביצעו ב-1994 את הקונצרט בשידור חי, הגדול ביותר בהיסטוריה – כמיליארד צופים בכל רחבי העולם. ואלבום "שלושת הטנורים" שיצא ב-1999 הוא התקליט הקלאסי הנמכר ביותר בכל הזמנים (מעל ל-13 מיליון עותקים).

     

    דניאלה הנאווה

    קרן שמש אחת מחממת לב אחת בכל זאת הייתה אמש באשדוד: הזמרת האורחת - הסופרן דניאלה לוגסי. קאררס חייב לשלב בקונצרטים שלו זמרת, לא רק עבור הדואטים אלא בעיקר כדי שיוכל לתת לקולו לנוח מדי 2-3 שירים. ובמקרה הזה היא ממש הצילה את הערב.

     

    קאררס בחר בדניאלה לוגסי מתוך כמה וכמה הצעות של סופרניות שהעבירה לו ההפקה הישראלית. והוא בחר בה בצדק גמור. לוגסי היא זמרת מעולה שיש לה הכול: קול חזק ויציב ועשיר ודרמטי, כריזמה בימתית מובהקת, רקורד של קרוס-אובר בצד תפקידים אופראים ומראה נהדר. המעבר מקאררס ללוגסי היה כמו משב רוח רעננה גדושת אנרגיה. וכל מה שבא לה בקלות – שיפעה קולית יציבה, יפה ומענגת – היה כרוך, אצל הגבר הבוגר שלידה, בריכוז ובמאמץ. ובדואטים איתה היו לקאררס את הרגעים המוצלחים ביותר אמש. כך למשל בוואלס הסנטימנטלי של אריק סאטי "אני רוצה אותך", ובעיקר בדואט "האפריקני".הדואט הזה - סרסואלה (שיר קומי) ספרדי ידוע מאת מנואל קבלרו - היה משעשע ומענג באמת. ודומה שלרגע יצקה לוגסי בקאררס אנרגיה ולחלוחית ושמחת חיים.  

     

    אגב לוגסי, בצד הפעילות האופראית שלה, עושה בזמן האחרון קאברים לז'אנרים פופולריים ופופ. כאן בביצוע מעניין של Enjoy the Silence של דפש מוד.

     

    שורה תחתונה: נכון שקאררס עדיין יודע להגיש טקסט מוסיקלי באופן מרגש, ופה ושם אפילו הבליחו לשניות רמזים מקולו הישן והמופלא. אך בסך הכול זה היה מופע קונצרט פאתטי ונוגע ללב.

     

    את קאררס ולוגסי ליוותה התזמורת הסימפונית ירושלים, בניצוחו של דיויד חימנס (David Giménez) אחיינו של קאררס ומי שמנצח על רבים מהקונצרטים שלו. וכדי שניוותר עם טעם הטוב, נסיים בקאררס מבצע את שירו הנודע של אגוסטין לארה – "גרנדה", כאן בניצוחו של זובין מהטה.

     

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים