שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לאבד שלושה בנים ובעל - ולהמשיך בחיים
    40 שנה לאחר שאיבדה את בנה אדי, שעל שמו ולזכרו נקרא כרטיס הנכונות לתרומות האיברים, ולאחר שאיבדה במהלך השנים בן נוסף ואת בעלה, שהוכרע על ידי הצער, הלך לעולמו בנה השלישי של דבורה בן דרור - אמנון. השבוע מציינת המשפחה את יום השנה למותו

    החודש (יוני) חל יום השנה הראשון למותו של אמנון בן דרור. אני הייתי זו שהודיעה לדבורה, אימו, על מות בנה השלישי. בדרכי אליה בשעות אחר הצהריים, ביחד עם גדי בנה, היה לי ברור שאני אהיה זו שאודיע. ובכלל, לשתינו יש כבר היסטוריה ארוכה של בשורות קשות.

     

    הודעתי לדבורה על מותו של אדי, בנה הראשון שנפטר, לפני קרוב ל-40 שנה ליד מיטתו בבית החולים הדסה, ברגע שנכנסה לבקרו. כעבור שנים נפטר מדום לב בנה בכורה אדורם. שמואל, בעלה, התקשה לשאת את שני האובדנים ודעך עם השנים. למרות מאמציו לשרוד לא נראה היה ששמחת חיים אמיתית חזרה לחייו.

     

    לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן

     

    יחד ניגשנו דבורה ואני באקראי למיטתו בעת שעצם את עיניו, לא צפינו שסופו קרוב כל כך, הופתענו.

     

    לפני שנה, בשעות הצהריים, אמנון בנה השלישי של דבורה, מתוך הארבעה, חש ברע והובהל לבית חולים. עוד הספיק לחתום על הסכמה לצנתור לב, אך בהיותו בחדר הצנתורים ליבו חדל להתכווץ וקרס.

     

    בני המשפחה הודיעו זה לזה ונאספו במהרה. שרה אשתו, הילדים טלי, רן וענת ומשפחותיהם. מיכל, הבת הרביעית, קיבלה את הידיעה בהיותה בארצות הברית והחלה בחיפוש אחר טיסה בחזרה לארץ.

     

      ( )
    אמנון בן דרור שהלך לעולמו לפני שנה
     

     

    גם גדי, אחיו הצעיר, הגיע. שקט, בכי מאופק, עצור, כאב מפלח את הבטן. עיניים אדומות, שפת גוף וחיבוק שמשקפים את האבל העמוק ואת הקירבה המשפחתית. כל כך לא צפוי, לא במקום. בבת אחת חרב עולמה של משפחה שלמה. אבודים, לא תופסים למה, ואיך. ומה עושים עכשיו.

     

    בבית החולים, עם כל ההלם וההפתעה, התעשתו ויזמו תרומת איברים, מה שאפשר היה לתרום.

     

    אמנון הוא אחיו של אדי בן דרור, שעל שמו כרטיס אדי. בני המשפחה, כולם, שותפים למפעל החיים המשפחתי, כל אחד בדרכו ובסגנונו, אבל ברור שכולם חתומים וכולם תורמים. לאחות בית החולים שניגשה למשפחה לאחר הפטירה כבר נותר רק לתאם את פעולות ההתרמה. את החלק של הפנייה והשכנוע, חסכו לה.

     

      ( )
    דבורה ושמואל בן דרור והבנים בילדותם

     

    לזכור את החיים, ולא את המוות 

    דבורה כבר עברה את גיל 90. היא הייתה ישובה בביתה כשהגענו לבשר לה על האסון. הודעתי לה. התחלתי בכך שקרה דבר מאוד עצוב במשפחה, והמשכתי מבלי למשוך זמן ומלל מיותר, לומר לה במילים פשוטות שאמנון שלה איננו.

     

    "אמנון, הבן שלי?", שאלה, לא הצליחה להאמין. חזרה על השאלה מספר פעמים. נוכחותו של גדי בנה הייתה חשובה מאוד. חשוב היה להנכיח את מי שנמצא בזמן שמדברים על מי שאיננו, שאיבדנו. להדגיש את חצי הכוס המלאה. אין זה מפחית מן העצב והכאב, אבל לרוב מסייע לאיזון הפנימי שמתערער, במיוחד אצל הורה שמאבד בן. והפעם בן שלישי.

     

    בשבועות הקרובים לאובדן, דבורה הייתה מתעוררת בלילות וקוראת בשמו של אמנון. לאחר מכן פסקה. מדי פעם הזכירה את שמותיהם של אדי, אדורם ואמנון. לא את מותם, את חייהם. בעיקר תוך דפדוף בין התמונות שבאלבומים המשפחתיים.

     

    בגיל 90 חגגנו לדבורה אירוע גדול, בו תיארנו את סיפור חייה במלל ובתמונות. אלו נאספו ותועדו באלבום גדול שבו אהבה להביט, לשוחח ולהיזכר באירועים.

     

    עם הזמן חדלה להתעניין באלבום. הזיכרון התעמעם, ונראה כי מנגנון פנימי, תת הכרתי אולי, הוא זה שמאפשר לה לחיות מבלי לזכור יום יום את אובדן שלושת הבנים והבעל.  

     

    ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות ומנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר ,"אבל ...היום שאחרי"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים