ביקורת סרט - "מקווין": יצירה פשטנית על יוצר גדול

סרטים תיעודיים דוגמת "מקווין" (McQueen) מעלים את התהייה מי היא באמת הסמכות הביקורתית שצריכה להתייחס אליהם. האם זהו סרט שאמור להיות מסוקר על ידי מבקרי קולנוע או אופנה? ואומנם, אין לי את היכולת להעריך באמת את תרומתו של המעצב לי אלכסנדר מקווין להוט קוטור, אף שאני זוכר היטב עמידה ממושכת בתור לילי שהשתרך מחוץ למוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק בו הוצגה התערוכה "יופי פראי" שהוקדשה אחרי מותו לעיצוביו.

מצד שני, הסרט על אודותיו שיצרו איאן בונהוט ופיטר אטדגי, אינו מהווה כשלעצמו עבודה מעניינת במיוחד מבחינה קולנועית. נאמן לחזון "הגאון האפל" שמניע אותו – "מקווין" מביא את סיפורו של אמן מקולל שאתגר את קהלו בסדרה של דימויים אלימים, חייתיים וברוטאליים, שהדגישו נשיות מותקפת ומנוצלת מינית.

הסרט סוקר את מהלך הפיכתו של מקווין, ששם קץ לחייו ערב הלווייתה של אימו בפברואר 2010, והוא בן 40 בלבד – לאייקון תרבותי של שנות ה-90 וראשית המאה הנוכחית. לכאורה, זהו עוד סיפור על כישרון צעיר שפורץ במהירות האור ונשרף בלהבות ההצלחה. הבעיה היא, שאף לא אחד מצמד יוצרי "מקווין" מצליח לעצב דיוקן מורכב ומספק במיוחד של אישיותו. זהו סרט שנעשה מתוך הערצה מוחלטת לאיש ולעבודתו, ולא מתוך נכונות כנה לבחון את הצדדים הקשוחים והבעייתיים יותר שלו.

כך, למשל, הסרט משרטט את הקשר בינו ובין כוהנת האופנה איזבלה בלו שמקווין היה בן טיפוחיה. אבל הריאיונות שמעניקים האנשים שסבבו את השניים, בהם בעלה של בלו שיושב בטרקלין מלכותי, בעיקר משלימים זה את זה ואינם נוגעים בהיבטים היותר מלנכוליים של החברות הזאת שאולי לא הייתה באמת.

כמעצב, מקווין המוכשר הפך למעצב הבית של "ז'יבנשי", במקביל להיותו המעצב של ליין האופנה הנושא את שמו, אבל הסרט אינו משרטט כהלכה את הדינמיקה הכוחנית שמאחורי התצוגות הנוצצות של מסלולי הדוגמנות. הרבה דם רע נשפך שם, מטאפורית כמובן, אך הסרט מבכר להתמקד בסיפורו הטרגי של המאור הגדול שכבה מאשר בהקשרים הפוליטיים, האישיים והמקצועיים הרחבים יותר שבתוכם הוא פעל ויצר.

מאידך, המקום שבו הסרט על אודותיו מצליח לעורר השתאות ועניין הוא תצוגות האופנה של מקווין שסיפקו משתה ויזואלי-דקדנטי. כמה כאלה מובאות בסרט, שמחולק לפרקים על פי הכותרות הפרובוקטיביות שהעניק לתצוגות שעיצב ("ג'ק המרטש עוקב אחר קורבנותיו", "אונס בהיילנד"). תא זכוכית שמתנפץ ומגלה דוגמנית שמנמנה שעש מנקד את גופה, צמד רובוטים המחוללים לצדה של דוגמנית ומרססים צבע על חצאיתה הצחורה, או הולוגרמה מתפוגגת של קייט מוס מרחפת בשמלה לבנה – מהווים חגיגה אמיתית לעיניים, שספק אם חזו בעבר במסלולי האופנה של מקווין.

מעניין גם לעקוב אחר המטמורפוזה של מקווין (שהיה הומוסקסואל מוצהר) מ"שלוך" שמנמן לגבר חטוב ואופנתי. מעין ברווזון מכוער ממעמד הפועלים שהפך לנסיך ממלכת המודה, משוֹק – לשיק. ישנו, כמובן, משהו מתעתע בדימוי הזה של ההצלחה המטאורית, שמאחוריו נפרסת אפלה גדולה (מקווין, כמסתבר, נוצל מינית בילדותו על ידי גיסו, התמכר לסמים, והיה נשא איידס). ואולם, אף שבונהוט ואטדגי משכילים להימנע מההיבטים הרכילותיים והנצלניים של סיפור חייו – התחושה היא שאיננו יודעים, בסופו של דבר, מה הניע אותו להיות ה-enfant terrible, "הילד הרע" שטלטל את עולם האופנה הבריטי. די להם, ליוצרי הסרט, להבהיר למי שלא ידע – שהוא היה כזה.

היה משהו מאוד קולנועי בעבודתו של מקווין, ואחד הדברים שיש להצטער עליהם – מעבר למותו בטרם עת – הוא שמעצב-העל הזה לא עבר לבימוי סרטים, בדומה לעמיתו טום פורד ("סינגל מן", "יצורים ליליים"). המוזיקה הנפלאה של מייקל ניימן המלווה את הסרט – כל הקטעים מוכרים מפסי-הקול שהלחין לסרטיו של פיטר גרינאוויי וכן ל"הפסנתר" – מבהירה לנו שהעולם האפל, היצרי והמיזוגיני שברא על מסלולי הדוגמנות מתכתב לא במעט עם עבודותיו של הפרובוקטור הבריטי שאחראי, כזכור, ל"טובעים במספרים" ו"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב".

אשתקד הוקרן בבתי הקולנוע סרטו היפה של פול תומס אנדרסון, "חוטים נסתרים". סיפורו של מעצב העל הפרפקציוניסט שגילם של דניאל דיי לואיס הבהיר שמאחורי יצירה גדולה נחבאים לא פעם חוויה טראומטית ורגש מלנכולי. "מקווין" אינו מצליח לפצח את האניגמה שמקננת ביסוד עבודותיו פורצות הדרך של האמן, ואלכסנדר מקווין היה בהחלט כזה, וכך מוחמץ עוד רובד שעשוי היה להעניק לסרט עומק ומורכבות. עדיין, כדאי לצפות בו, בעיקר כדי להכיר את האיש שמוות וגולגולות מעוצבות ליוו את יצירתו הגדולה מראשיתה.