יום שלישי, שעות אחר הצהריים המאוחרות, נראה שהחורף כבר עוזב ומפנה את דרכו לקיץ. מזג האוויר הנעים עושה לי חשק להסתובב בעיר ולשבת בפארק, לקרוא איזה ספר טוב וליהנות מקרניה האחרונות של השמש המלטפת והנעימה.

הטלפון שבכיסי רוטט, על הצג אני מזהה שזה דניאל בצד השני של הקו. ״אני מחכה לך כבר 20 דקות הכרטיסים אצלי, אתה מגיע״. מגיע לאן?, ״ל-JCC לפסטיבל הסרטים, רכשתי לנו כרטיס לסרט מעולה שאני בטוח שתאהב״.

המחשבות על בילוי בפארק נמוגו כלעומת שבאו, שכחתי מזה לגמרי. ״טוב, אז עכשיו אתה מגיע?״

כן, אני לא רחוק ויכול להגיע תוך כמה דקות.

כעבור זמן קצר פגשתי את דניאל ומצאתי את עצמי בלובי המרווח של הJCC- במערב העיר, מקבל הסבר לגבי פסטיבל הסרטים המתקיים בעיר ועל החשיבות של נוכחות של יוצרים ישראלים בניו יורק, ועל פריצת הדרך המדהימה שהקולנע הישראלי עשה בעשור האחרון.

נכנסנו לאולם ההקרנה שהיה מלא עד אפס מקום. "אתה רואה אמרתי לך שזה סרט טוב”. לא זוכר שבישראל ראיתי אולם מלא עד אפס מקום, המחזה הציף אותי ברגש של גאווה כמי ששייך לקהילה הישראלית בני יורק.

על מה הסרט?,

״תראה בעצמך״.

בתום ההקרנה הוא פונה אלי: ״נו מה אתה אומר?״

אני חושב שזה היה סרט מעניין ויש כאן כמה פריצות דרך של כל אחת מהדמויות בדרכה שלה.

״באמת? אני לא מצליח להבין איך אתה חושב, ראיתי פריצת דרך רק של הגיבורה הראשית בסרט״.

מתי פריצת דרך מתרחשת לדעתך?.

״כשעושים משהו שלא רגילים לעשות״.

זה נכון באופן חלקי, ההגדרה היותר מקובלת היא לעשות את הבלתי אפשרי לאפשרי ואם בוחנים את הסרט, אפשר לראות שיש לא מעט אנשים בסרט שעשו את הבלתי אפשרי לאפשרי.

בסרט, זוג צעיר מחליט לעבור מהעיר הגדולה תל אביב ליישוב קהילתי בגליל, בעקבות ירושה שמאפשרת להם לבנות בית פרטי שצופה לנוף עוצר נשימה של הגליל הירוק והיפה של ישראל.

הבעל גילי הוא כותב תסריטים, מסתבר כטיפוס פאסיבי, הוא לא בטוח ביכולת שלו להצליח, זה זמן רב שהוא כותב ולא שולח את החומרים לפרסום. האשה, יערה, הסבה את עיסוקה בתחום האומנות לריפוי בעיסוק ונראית דמות דומיננטית בקשר.

מתחילת הסרט נראה שכל התהליך של בניית בית מאוד מורכב לזוג הזה, והסרט מתאר באופן יוצא מן הכלל כיצד קשר שהיה חזק ומלא בתשוקה הולך ומתפוגג במהלך בניית הבית.מסתבר שבני הזוג מתנהלים מתוך תוכן ובעקבות כל תהליך הבניה הם שכחו בעצם למה הם בונים את הבית הזה.

הם מתווכחים כמעט על כל דבר עד שבסוף לאף אחד כבר לא ממש משנה מה יהיה, כמו איזה ריצוף או גודל החלון, נראה שהם כמעט הפסיקו לדבר. בסופו של דבר משהו נשבר והזוג מתעשת וחוזר לעצמו ומבין שכל המאמץ הזה לא היה שווה את הזוגיות שלהם.

כמה פעמים שמענו על בני זוג או אחים שאינם מדברים זה עם זה, שכל אחד חי בתוך ה"אמת"האישית שלו, ואיזה מחירים עשויים לשלם בעקבות האחיזה הבלתי מתפשרת באותה "אמת". מעבר לאותה "אמת", צריך להסתכל על הסרט ברמת הקשר ותוכן. הכוונה במקרה הזה, שרבים מאיתנו נופלים למקום של התוכן ושוכחים את ההקשר.

הקשר זה מושג רחב שבדרך כלל לכולם יש הסכמה עליו. לדוגמא, ניקח פרי רימון. כמעט כולם יגידו שרימון הוא עגול ויש לו כתר והוא אחד משבעת המינים, אני מדבר על הרימון ברמת ההקשר. כשאני פותח את הרימון ורואה גרגירים, כאן "נכנסתי"לתוך הרימון ונכנסתי לתוכן. חלק יסכימו שהגרגירים הם אדומים וחלק יגידו שהם ורודים או בורדו. חלק יגידו שהם מתוקים, חמוצים וכו’. כלומר,כשנכנסים לתוך תוכן של משהו, יכולים פתאום לראות שיש הרבה דברים שלא בהכרח מסכימים עליהם. המיקוד במקום הזה יוצר קונפליקטים וניתוק.

רק כשעוברים מרמת התוכן לרמת ההקשר, יוצרים תקשורת מקרבת.

אם נבחר להסתכל על המקרה של הזוג בסרט, רמת ההקשר הייתה איכות מערכת יחסים והקשר החזק שלהם כבני זוג וחברים, ברגע שהם איפשרו לעצמם להתבונן לתוך המקום ולהבין שזה המקום שאליו הם מתחברים, ולא למקום של איזה מרצפות או איזה גודל חלון, השינוי נוצר.

תבחנו את מערכות היחסים עם יקיריכם ותבדקו עד כמה אתם מתקשרים ברמת התוכן ועד כמה ברמת ההקשר ותתקנו בהתאם.

 ניסים שדהM.A מטעם אוניברסיטת תל אביב, בעל ניסיון בתחום הניהולי בסקטור הפרטי והציבורי.

 מוסמךMastery University מטעם Anthony Robbins

מאמן בכיר למנהיגות ותקשורת בתחום האישי והעסקי

מעביר הכשרת מאמנים בעיר ניו יורק יחד עם סדנאות ייחודית בתחום תקשורת והעצמה אישית.

nissimsade@gmail.com

www.nissimsade.con