שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "טראמפ לא לבד: הבורות והאלימות האמריקנית רק מחכות לצאת מהאסם"
    רוחות רפאים פוגשות את מלחמת האזרחים האמריקנית בספרו זוכה המאן-בוקר של ג'ורג' סונדרס, במרכזו בנו של אברהם לינקולן, שמת בגיל 11. בריאיון הוא מסביר למה העבדות מעולם לא נגמרה ומדבר על ארה"ב בעידן טראמפ: "הקורבנות הראשונים תמיד היו המהגרים והאינטלקטואלים. כבר ארזתי את התיק שלי ואני מוכן לרגע שבו יגלו אותי מכאן"

    "יש משהו מרענן בזמן הזה", אומר ג'ורג' סונדרס על עידן השקרים והפייק ניוז של טראמפ. הסופר האולטרה-ליברלי שמוכר כאחד הדוברים הבולטים נגד הנשיא, סבור שדווקא עכשיו – יחד עם שלל סילופי המציאות שצצים חדשות לבקרים – אמריקה חושפת את צדדיה המכוערים, אלה שהיא התאמצה להסתיר במאה וחמישים השנים האחרונות. "אני רואה היום למשל כמה פשטנית הייתה ההבנה שלי את כל העניין של גזע. נכנעתי למוסכמה חברתית ששלטה בסביבתי, לפיה הגזענות נגמרה, אבל אם הייתי מסתכל אל תוך הלב שלי, כמו אצל כל אמריקני, הייתי מוצא לא מעט דעות קדומות, בגלל הדרך שבה חונכנו. זה כאילו אתה מסתובב עם מצב רוח רע כל היום ואז פתאום עוצר ואומר: 'רגע, המכנסיים שלי מאוד לוחצים. אין פלא שהרגשתי ככה'. זה קצת מביך לדעת שהלכת כל הזמן הזה עם מכנסיים לוחצים, אבל זו גם הקלה להבין מה הבעיה".

     

    סונדרס מספר על הקלטת האודיובוק ל"לינקולן בבארדו". באדיבות Penguin Random House

    סונדרס מספר על הקלטת האודיובוק ל"לינקולן בבארדו". באדיבות Penguin Random House

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ג'ורג' סונדרס בטקס המאן בוקר הבריטי האחרון (צילום: Chris Jackson, Gettyimages IL)
    ג'ורג' סונדרס בטקס המאן בוקר הבריטי האחרון(צילום: Chris Jackson, Gettyimages IL)

    הדואליות הזו מורגשת בין השאר במסגרת הדיון הציבורי הנוכחי בסוגיית המהגרים בארצות הברית. אומנם הנושא עולה בתקשורת בעקבות מדיניותו התקיפה והבעייתית של טראמפ – אך באותו זמן, צפה על פני השטח שנאת הזרים ששיח הפוליטיקלי-קורקט האמריקני ניסה להחביא במשך שנים ולסמן כלא-אקטואלית. בעיני סונדרס, הבחירה בטראמפ הייתה רגע של גילוי, שבו העם האמריקני הישיר לפתע מבט למראה, והתבונן על הפצעים הישנים שהצליח להרחיק מטווח ראייתו בעזרת משמעת אדוקה של מייק-אפ.

     

    הכחשה היא הנושא שמונח בבסיס ספרו האחרון, "לינקולן בבארדו" (בהוצאת כתר, בתרגום אמיר צוקרמן). הוא נסמך על פיסת מידע היסטורי, לפיה ב-1862, שנה אל תוך מלחמת האזרחים האמריקנית, כשבנו בן ה-11 של הנשיא אברהם לינקולן מת – אביו הגיע באמצע הלילה לחלקת הקבר שבו הונחה הגופה, הוציא את בנו מהארון, חיבק אותו ונפרד בפעם האחרונה. מהסיפור הזה חיבר סונדרס רומן המורכב מ-166 קולות – עדים היסטורים שכתבו על התקופה, ורוחות רפאים שפוגשות את בנו של לינקולן וילי, לאורך לילו הראשון בבית הקברות, כשהוא נקלע למעין ממד של לימבו, אותו אי אפשר לעזוב עד שמכירים בעובדת המוות.

     

    "אנה קרנינה, הזונה הזו"

    זהו הרומן הראשון שכתב הסופר האמריקני המוערך (בן ה-59), והוא זיכה אותו בפרס מאן-בוקר הבריטי האחרון. לפניו סונדרס פרסם שמונה ספרים בהם סיפורים קצרים (אחד מהם, "עשרה בדצמבר", ראה אור גם בעברית). הוא מוגדר כאחד הקולות המרכזיים בספרות העכשווית בארה"ב, והסיפורת שלו במקרים רבים נודדת למחוזות המדע הבדיוני ושופעת הומור. זה קורה גם ברומן הזה, שעל אף הסיפור הכואב שבבסיסו, ושאלת ההשלמה עם המוות שהוא מעלה – כולל לא מעט רגעים שקשה שלא לצחוק מהם בקול. הכישורים הקומיים של סונדרס מורגשים גם בריאיון איתו, כשהוא מקפיד לחתום כל תשובה בנימה מחויכת, הערה צינית או חיקוי.

     

    ואם נדמה שקשה לשלב צחוק בעלילה מורבידית, הנושא הנוסף שעולה במסגרת הרומן לא מקל על העניינים. החיבור בין התקופה ההיסטורית ובין רוחות הרפאים שתקועות בבארדו (הכינוי למצב הביניים שבין מוות ללידה מחדש בבודהיזם) בשל סיפור שרודף אותן מחייהן – מוביל לשאלה מה באמת קרה בתום עידן העבדות בארה"ב, והאם האומה אכן התמודדה עם השדים שלה בזמן מלחמת האזרחים.

     

    אברהם לינקולן ()
    אברהם לינקולן. "מחקרים עכשוויים מדברים על זה ששנים לאחר המלחמה העבדות לא נגמרה, אלא רק קיבלה שם אחר"

    "הייתה שם הזדמנות שלגמרי דפקנו", משיב סונדרס לשאלה הזו. "היה רגע קטן שבו קרה בדיוק הדבר הנכון, אבל הסדר הבסיסי התבלבל פתאום וזה הכה אנשים בהלם. לאורך תקופת השיקום שלאחר המלחמה לא נתנו לעבדים החופשיים כסף או אדמה. מאז מדובר בבעיה שמעולם לא נפתרה.

     

    "כשהייתי בן שש כולם דיברו על כמה שאמריקה נאורה. הסיפור שכולם הכירו הוא שבעבר המצב היה נורא ואז תיקנו אותו והיום כולם שווים. אבל זה לא ככה. כשמשחזרים את ההיסטוריה מבינים את כל הטעויות שנעשו, ולרצח לינקולן יש חלק גדול בזה. אחר כך הגיעה הגזענות הממוסדת שהעמיקה את העניין והבטיחה את הפערים. חוץ מזה, היום יש מחקרים רבים שעוסקים בזה ששנים לאחר המלחמה העבדות לא נגמרה אלא רק קיבלה שם אחר בחלקים נרחבים בדרום.

     

    "היינו שקועים במציאות לא מוסרית שהתרגלנו אליה, והתחלנו לחשוב על תירוצים, כמו שהרוחות עושות בספר, בלי להבין שבסופו של דבר זה ינשך אותנו בתחת. זה מה שאנחנו מתמודדים איתו עכשיו – כל הדברים האלה שחשבנו שטיפלנו בהם: גזענות, מיזוגניה – פשוט הסתרנו אותם מתחת לשטיח, ועכשיו זה חוזר לסדר היום ויש לזה מחיר".

     

    ובזמן שאמריקה של טראמפ מציפה את מה שהודחק בעבר – מה היא מסתירה?

    "זו שאלה מעולה ואני לא יודע את התשובה לה. כולנו מנסים להבין עכשיו איך הטענו את עצמנו במשך זמן כה רב. חשבנו שאנחנו מדינה מסוימת כשלמעשה היינו מדינה אחרת. דבר אחד שאני יכול להצביע עליו שהתרחש בתקופת החיים שלי זה שמערכת החינוך נעשתה רעה מאוד, יחד עם זה שאנחנו כל כך אמידים, שיש דור שלם של אנשים בגילי שמעולם לא סבל ממחסור או נחשף למהומות חברתיות. מרבית האמריקנים חושבים שלכולם תמיד היה מה לאכול, מעולם לא היו מהומות ברחובות ולא הייתה אלימות – אז כשטראמפ מגיע, הוא ניצב מול חבורה של פרחחים מפונקים, שניתן לשכנע אותם בקלות שאמריקה מתמלאת בפשע ומקרי טבח, כשלמעשה היא לא. כמובן שהאשמים במצב השקרי הזה מבחינתם הם אוכלוסיות שאותם אנשים מעולם לא פגשו, ובייחוד מהגרים.

     

    דונלד טראמפ, מייק פנס וקריסטין נילסן (צילום: רויטרס)
    טראמפ בחתימת צו מניעת הפרדת מהגרים ממשפחותיהם לפני כשבוע(צילום: רויטרס)

    "אז אולי השילוש המקודש, או הלא-מקודש, שמייצר את זה, הוא חינוך רע שמאפשר בורות בקשר להיסטוריה, אוכלוסייה של אנשים מפונקים ולא ביקורתיים, ותקשורת ימנית שיש לה עכשיו קהל ענק שניזון מתעמולה פשטנית. רק מהדיקציה של מישהו כמו שון האניטי אפשר להבין שהוא משקר לך, אבל רוב הקהל לא קולט את זה. זה גם קשור לכך שהתרבות שלנו ממסחרת אמנות ופעילות אינטלקטואלית. התהליך הזה נמשך כל חיי – אנשים פוטרים קריאה, כתיבה ויצירה כפעילות מהותית ועכשיו זה עולה לנו במחיר ענק.

     

    "אבל בגדול אי אפשר לדעת. לכולם כאן יש תיאוריות אבל אף אחד לא מבין ממש מה קורה. זה מפחיד ומסוכן, וזה לא רק טראמפ. הוא מנהיג קרקס מאוד מוכשר, שיודע בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ, אבל הוא גם יודע שהבורות והאלימות האמריקנית רק מחכות לצאת מהאסם".

     

    ומה המקום של הספרות מול כל זה?

    "הספרות גורמת לך לעצור לרגע ולדמיין מחדש את האדם האחר באופן יותר מפורט, וזה חלק ענק במאבק. אומרים: ישראלי, פלסטיני. עכשיו בוא נסתכל על אנשים אינדיבידואלים ונעשה את זה עם כמה שיותר פרטים ודיוק. איכשהו זה הופך אותנו לנחמדים יותר, או לפחות מאט את התגובה שלנו. זה הדבר העיקרי שהספרות עושה בשבילי. היא גורמת לי לעצור לרגע ולהגיד: 'אה, כן, אני חי. שכחתי מזה'. אפשר לחשוב: 'האישה הזו, אנה קרנינה, הזונה הזו, הבוגדת הזו – צריך לסקול אותה', אבל אז אתה קורא את הספר ואומר: 'הו, אנה, אני אוהב אותך'.

     

    ג'ורג' סונדרס בטקס המאן בוקר הבריטי האחרון (צילום: Chris Jackson, Gettyimages IL)
    "הספרות גורמת לי לעצור לרגע ולהגיד: 'אה, כן, אני חי. שכחתי מזה'"(צילום: Chris Jackson, Gettyimages IL)

    "כשהייתי ילד גדלתי בשכונת מעמד הביניים. לא היו הרבה אנשים שקראו רומנים, אבל היה להם כבוד לרומנים. הם לא חשבו שזה לטובתם שהם לא קוראים ספרים ושאין להם זמן לזה. הם כיבדו פרופסורים ואינטלקטואלים ואנשי רוח. הם השקיעו את מירב המאמצים שלהם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר טובים. היום אמריקנים אומרים שבתי הספר הם תעמולה של השמאל. אנחנו עדים לעלייתה של מנטאליות של אוטוקרטיה, ומה שתמיד קרה בהיסטוריה זה שקודם מנסים לפגוע במהגרים ובאינטלקטואלים, אז כבר ארזתי את התיק שלי ואני מוכן לרגע שבו יגלו אותי מכאן".

     

    בדרך לאמת צריך לשכתב את ההיסטוריה

    מלבד המסגרת העלילתית הלא שגרתית של הרומן, שמתיכה פרק ענק בהיסטוריה האמריקנית עם סיפור פנטסטי על רוחות רפאים – הצורה של ספרו של סונדרס מקורית מאוד. המאורעות מסופרים מפי שלל רוחות רפאים, לצד קטעי טקסט המצוטטים ממה שנדמה כמו ספרי היסטוריה על התקופה. כך הקורא נחשף אל ההתרחשויות דרך צורה שנעה בין מחזה לחלון צ'ט באינטרנט.

     

    במשך 20 שנה הסיפור על לינקולן לא הרפה מסונדרס, "כמו שיר שנתקע בראש", לדבריו. הוא ניסה לכתוב אותו בדרכים שונות, השלים רומן בן 500 עמודים שלבסוף גרס, עד שמצא את הצורה הייחודית שאליה הגיע לאחר שנכנע והבין שלכל סיפור "יש מוח משלו".

     

    ווילי לינקולן ()
    ווילי לינקולן. "החלקים התיעודיים התחננו שאמציא חלק מהדברים בעצמי"

    "אני אף פעם לא מרגיש בנוח לכתוב מנקודת מבט של סמכות, כמו הכותבים של רומנים קלאסיים גדולים, שגורמים לך לאמץ השקפה מסוימת ומשכנעים אותך שזה האופן שבו העולם בנוי", הוא אומר על צורת הרומן. "אני אדם מאוד לא החלטי, מאוד לא מקובע. מאז שהייתי ילד זה היה ככה. כשאני נכנס לחדר עם מאה אנשים, אני חושב שאם אלוהים היה רואה את זה, הוא היה נחשף למאה מונולוגים פנימיים, וגם הם מאוד מסובכים כי אנחנו מאוד דינמיים – בתשע בבוקר אתה במצב רוח נורא, בשלוש אתה מרגיש מבורך. אני חושב שמשם המבנה הזה הגיע. לא חשבתי על זה ככה מראש, אבל כדי ליהנות בחדר העבודה הייתי צריך להיות אמיתי לאופן בו אני חווה את העולם".

     

    כך הקורא נע כל הזמן בין בדיון למציאות – בין הבארדו לקטעי טקסטים כביכול היסטוריים אודות נשיא ארה"ב, שמופיעים עם מראי מקום. קל להתבלבל ולחשוב שמדובר בציטוטים מתוך ספרי היסטוריה אמיתיים, ואכן, כך היה בהתחלה.

     

    "למדתי על הסיפור הזה מקריאה בספרים, אז אמרתי: פאק איט, במקום לעבד את מה שנחשפתי אליו – בוא נשים את הספרים כמו שהם על הדף. זה היה די מרגש. בהתחלה חשבתי: 'הו, אפשר לעשות את זה?' ועניתי לעצמי: 'כן, ברור, זה הספר שלך'. לאחר שהתחלתי לעשות את זה, החלקים התיעודיים התחננו בפניי שמדי פעם אמציא חלק בעצמי. לפעמים היו 15 ציטוטים סביב רעיון מסוים אבל אף אחד מהם לא נגע בו בדרך מושלמת, אז גנבתי את זה ושכתבתי. זה היה כיף ליצור את האשליה הזו. חלק מהרעיון הוא שאם אתה רוצה לדעת את האמת על מה שקרה ב-1862 זה לא באמת כתוב בספרי ההיסטוריה. הספרים האלה הם רמז לזה, אבל האמת היא אולי הצירוף של הסתירות".

     

    ג'ורג' סונדרס,

    והאמת לגבי מה שקרה ב-1862 נטועה בממלכה משוגעת של רוחות רפאים שצורתן משתנה ללא שליטה וקשורה במרכיב מהותי מסיפורן, שרודף אותן ולא מאפשר להן להכיר במותן. הן יכולות להיכנס לגוף של אדם אחר ולשמוע את מחשבותיו, בית הקברות נדמה בעיניהן לעולם ענק, כמה מהן נמצאות בבארדו כבר עשרות שנים ואחרות הגיעו ללילה והמשיכו הלאה.

     

    "לא הייתה לי תוכנית שכללה את כל הפרטים על הרומן הזה בהתחלה, אלא רק כמה קווים בסיסיים. הכנסתי רוחות חדשות כשהייתי צריך אותן, וזה צמח למימדים די גדולים. לא יצרתי סיפור מלא לכל רוח, אבל אני מאמין שאם אתה כותב נאום חי למישהו אז כבר יצרת דמות. כל דמות הופיעה מתוכי, ולכן יכולתי לספר עליה הרבה יותר ממה שהופיע בטקסט. לפעמים אני חמדן, לפעמים שבוי תחת חוקים, לפעמים אני בור. כשאתה מגזים כל תכונה כזו, זה נראה פתאום כאילו מדובר באדם אחר, אבל בעצם זו גרסה נוספת של עצמך".

     

    הרומן הזה עוסק במוות, היסטוריה, פוליטיקה, הדחקה ועוד אפשרויות רבות שכל אחת מהן יכולה להיות מרכזית. היה דבר מהכל שהנחה אותך?

    "אני מנסה לא לדעת על מה הספר מההתחלה, כי כשאני יודע, אז הספר נעשה רק על זה – הוא נעשה מטיף ופשטני. אני רק חושב

     על כך שחשוב לי שהספר יהיה יפה לכל אורכו, שיעבוד סצנה אחר סצנה. אם אני מתרכז בזה, כל הדברים האחרים דואגים לעצמם. כמו מוזיקאי שרק חושב על זה שהוא רוצה שהקהל יהיה מרוכז ביצירה שהוא מנגן לאורך כל הדרך. כשאנשים יעזבו את הקונצרט, הם ידברו על הנושאים והטעם והטון. זה בטוח יבוא, אבל לא בגלל שהוא שם את זה שם באופן מודע. רוברט פרוסט אמר: 'אל תדאג – תעבוד'. כשאני מקפיד להסתכל מאוד קרוב אל מה שסביבי הדברים עובדים. לעתים רחוקות אני מתבונן למעלה ואומר: 'אה, נכון – כתבתי ספר שמדבר בדיוק על הדברים שמעסיקים אותי, ואני באמת מסכים עם מה שהוא מעלה".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים