אף אחד לא מכיר אותך באמת
כולנו עברנו את התהליך המכאיב הזה. קראנו לו "התבגרות", אבל בעצם חווינו פציעה רגשית עמוקה. זה מפחיד לצלול לתוך השנים הרחוקות ההן ששינו אותך. זה מפחיד לשוב ולהרגיש את מה שהרגשת אז. אבל אתה כבר אינך הילד ההוא ואתה כבר יכול להתמודד עם הפצע ההוא ולרפא אותו
אף אחד לא מכיר אותך באמת.
הם רואים גבר בטוח בעצמו. מחייך. מצליח. מוערך. בעל משפחה. אוהב את אשתו ואת ילדיו. נהנה מעבודתו. מאושר לכאורה. הם לא רואים את מה שיש בפנים.
הם לא רואים את הילדות שלך. את החותם שהותירו בך הוריך. את הביקורת הבלתי פוסקת. את האכזבה המכרסמת. את הצעקות. את הבכי. את הריחוק. את הייאוש. את ההסתגרות. את הקמילה. את הלילות שבהם התחבאת מתחת לשמיכה כדי לא לחטוף מכות. ואת הימים שבהם פחדת מהרגע שהוא יחזור הביתה והסיוט יתחיל מחדש. הם רואים את מי שהפכת להיות בגלל זה. הם לא רואים את מי שאתה מסתיר.
אתה מסתיר מהם את הגבר הפצוע. אתה מחביא אותו היטב מתחת למסכות של ביקורת, רהיטות, זלזול, תוקפנות ולעיתים אף אלימות. מחקת את הילד שהיית. העלמת את הנער המפוחד. ונותרת בודד. עם עצמך. ועם חלומותיך המנופצים. רוצה מאד להתקרב, אבל לא יודע איך.
אז שרדת. אז התגברת. אז התחזקת. אז נישאת. אז נולדו לך ילדים. התקדמת בעבודה. בנית ביטחון עצמי. עיצבת חיים אחרים. אבל הפצע מעולם לא הגליד. הוא שם. עדיין שם. ומדי פעם הוא מדמם. כשאתה רב עם אשתך. שופט את ילדיך. מתפרץ בזמן הנהיגה. או מקלל מול משחק כדורגל. שוב אתה נדלק. כועס. מצליף. מרחיק מעליך אנשים. ומי שרואה אותך לא באמת רואה אותך. הוא רואה את המגננה. את התוקפנות. את הפחד להיחשף. את הפחד שיראו מי אתה באמת.
אז מי אתה באמת?
ילד. פשוט ילד. עדין, רך, מתוק, חולם, סקרן, מאזין למוסיקה, קורא ספרים, מדמיין גיבורים, עולמות אחרים, תמים, נאיבי, טהור. היית טהור. עד שחייך הזדהמו. עד שגופך התכווץ. עד שליבך נשבר. עד שניסית לאחות את השברים ולשרוד. פשוט לשרוד.
הסיפור שלך הוא הסיפור שלנו. של כולנו. כולנו עברנו את התהליך המכאיב הזה. קראנו לו "התבגרות", אבל בעצם חווינו פציעה רגשית עמוקה. ולעולם לא נוכל להיות מאושרים באמת, מסופקים באמת, נינוחים באמת, נאהבים באמת, אם לא נרפא אותה. אם לא נחזור למקום הכואב ההוא, לרגע העצוב ההוא, שבו ליבנו נסדק וגופנו נפגם, ונחבק את הילד שהוא אנחנו, ונקשיב לו, וניתן לו מקום, ונאפשר לו להירגע ולחזור לעצמו ולהאמין מחדש בעולם סביבו. אולי אז, נוכל לסלק ממנו את הבדידות. אולי אז, נחזיר לו את שמחת החיים. אולי אז, הוא ישוב להיות הילד הטהור. הרך. העדין. מלא באהבה.
אם אתה רוצה לשוב ולפגוש את הילד הזה, עליך לצאת למסע. להבין מי אתה באמת. ולקבל את מי שאתה באמת. זה יכול לקרות בסדנה במדבר. בטיול ארוך להודו. על ספת המטפל. או בשיחה עמוקה עם החברה הכי טובה. זה לא באמת משנה, מה שמשנה היא הנכונות שלך לצלול לתוך המקום ההוא, הרחוק, המפחיד.
זה מפחיד לצלול לתוך השנים הרחוקות ההן ששינו אותך ושאבו ממך את ההנאה הפשוטה, את ההתלהבות, את האותנטיות, את האהבה לעצמך. זה מפחיד לשוב ולהרגיש את מה שהרגשת אז. אבל אתה כבר אינך הילד ההוא. אתה גדול יותר. חזק יותר. נבון יותר. ואתה כבר יכול להתמודד עם הפצע ההוא ולרפא אותו.
אל תוותר על עצמך. ואל תוותר לעצמך. צא למסע. פגוש את עצמך. הבט לעצמך בעיניים. קבל את מי שהיית. קבל את מי שאתה עכשיו. סלח לו. סלח לעצמך. כדי שבסוף המסע תהיה סוף סוף אדם שלם.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
