שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ליקוק, תעמולה ומירי רגב. הביקור שלי בכנסת
    לדיון בוועדת התרבות הגיע הסופר צור שיזף עם קמצוץ אופטימיות שתינתן לו הבמה להשחיל מילה על חוק הספרים ועל פרס ראש הממשלה. אבל את מופע החנפנות, הבורות ושכתוב ההיסטוריה הוא לא צלח. אז העיפו אותו החוצה

     

    מירי רגב (צילום: יריב כץ)
    השרה רגב(צילום: יריב כץ)

    כנגד רצוני, ומכיוון שמו"לית הוצאת שוקן רחלי אידלמן ביקשה ולא רציתי להשאיר אותה לבד מול מירי רגב וועדת החינוך התרבות והספורט, עליתי לכנסת. אוטובוס ממצפה רמון לבאר שבע, שני לירושלים ושלישי למשכן. באתי לוועדת התרבות של השטייטעל שלנו כי רציתי להגיד דבר בעניין חוק הספרים - או שמא חוק המו"לים - המושפל והדחוי, שרגב ביטלה בבעיטה קלה לטובת הדואופול. רציתי גם לדבר בשם הסופרים שיש להם רק פרס יצירה שוויוני אחד - פרס ראש הממשלה - שהוא מלגת התפנות שאתה יכול לקבל פעם בעשר שנים אם מצאת חן בעיני ועדה אלמונית, ואז תקבל 5,000 שקל בחודש. 14 או 18 סופרים ומשוררים. פרוטות צייקניות לספרות העברית שנכתבת פה.

     

     

    לפרס היצירה, או מלגת ההתפנות, יכל פעם סופר עברי לגשת כל שבע שנים. רציתי לבקש שיחזירו לשבע, ושיעלו קצת גם את השכר וגם את מספר הסופרים והמשוררים הזכאים. אנחנו זכאים. לא פחות מכל אברך ישיבה שממית את עצמו באוהלה של תורה. לא פחות מכל חבר כנסת שלא עושה כלום רוב הזמן וחי על חשבוננו. ספרות לא נכתבת כשאתה צריך לעבוד בעבודות אחרות.

     

    כמה תמים מצדי. מי בכלל רוצה שתכתוב את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע? מה שווה ספרות אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה?

     

    ולכן לא היו לי ציפיות של ממש מהוועדה המתכנסת שבראשה עומד יעקב מרגי מש"ס (שר לשעבר של משהו) ומירי רגב מהליכוד (שרת התעמולה הממונה על משרד התרבות והספורט). הופיעו גם יוסי יונה ונחמן שי מפגר המחנה הציוני ויוליה מלינובסקי מישראל ביתנו.

     

    בדמוקרטיה אפגנית כמו אצלנו, כל יום הוא קרב חדש וכל יום אתה משחיז את העט והגרון, אבל שום דבר לא הכין אותי להקדמה הארוכה החנפנית והלוקקת שנשא מרגי בפני רגב שישבה לידו. אינספק שחברי הכנסת שלנו מבריקים כי הם מלקקים כל יום אחד את השני למשעי.

     

    כשסיים ללקק ולהתחנף ולהלל את עצמו ואת זולתו כבר עברו 15 דקות מתוך ישיבה של שעה ורבע. הוא העביר את זכות הדיבור לשרת התרבות והספורט הכבירה, המבצעת והנפלאה של מדינת ישראל. את כל זה כמובן לא ידעתי לפני המצגת שאותה קראה רגב מהלוח. אבל אחריה כרעתי ברך.

    היו"ר יעקב מרגי. 15 דקות הלל וחנופה (צילום: אפי שריר ) (צילום: אפי שריר )
    היו"ר יעקב מרגי. 15 דקות הלל וחנופה(צילום: אפי שריר )

    מצגת ההלל העצמי נמשכה עוד 35 דקות מזמן הישיבה ומה שהיה מסקרן בה הוא תקציבו של משרד התרבות והספורט: מיליארד שקל.

     

    אח, אמרתי לעצמי, איזה עשיר אני, הרי בטוח שעכשיו השרה תגדיל את פרס היצירה ותסייע לסופרים זקנים שעבדו כל חייהם. היא ודאי תגן עלינו מפני הדואופולים ומפני חנויות הספרים שמשחדות מוכרים כדי שימליצו על ספרים. היא אישה עשירה וחזקה. אבל כמובן שטעיתי, תמים שכמוני, שכן בסעיפי התוכנית התרבותית הואר הסעיף "נאמנות בתרבות". נאמנות היא יסוד מוצק במשטר פשיסטי.

     

    שמחתי לראות גם שתוקצבו שלושה מוזיאוני שואה, שכן השרה, במסגרת התרבות, הבטיחה לחזק את השואה. והיא תעמוד במילתה. חוץ מזה תוגמלו מוסדות של פיוט וחזנות והעמקת לימודי תורה. שליש ממפעלות התרבות הוקדש לדת. חוץ מזה היא התגאתה בכך שתיאטרון הבימה מופיע עכשיו גם ביהודה ובשומרון, בקריית ארבע ובחברון, ולא רק התל אביבים נהנים מצ'כוב.

     

    וכן, משרד הספורט גם מימן את בריכת השחייה הראשונה בכל יישובי הבדואים בנגב. מדובר בבריכה ברהט שהיא מוכנה אבל לא פועלת, כי ראש העיר יפתח אותה רק בסמוך לבחירות לרשויות המקומיות, באוקטובר. עד אז שישחו באבק. והיא מבינה אותו, שרת התרבות והספורט, כי מה שוות בריכות-שחיה-שוחד-בחירות וגו'.

     

    והיה גם הסעיף התרבותי של "החלוצים שלנו". אנשי עיירות הפיתוח. "אנחנו נכתוב את ההיסטוריה מחדש", הבטיחה שרת התעמולה. היא דיברה כמובן על עולי צפון אפריקה שהובאו ויושבו בעיירות הפיתוח. המבוא לזה היה האזכור רב ההשראה שלה על נזיפתה במאיר שלו שבספריו אין עדות מזרח. "איפה אנשי מגדל העמק?", היא הטיחה בסופר הבור. "לא ראית אותם?".

     

    נזכרתי בפחלוואן מחמוד, המלך המתאבק-משורר ששלט בחיווא המרכז אסיאתית לפני מאות שנים, שאמר: "קל לצבוע את העננים בדם הלב ולמוסס הרים עקשנים בדמעות, אבל קשה משאול שיחה עם בור החושב את עצמו ליודע כל".

    אילוסטרציה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

    עכשיו, אחרי ששמעתי את דבר ההיסטוריונית המופלאה, הבנתי את פסל החלוצים הסטליניסטי החדש בכיכר במרכז מצפה רמון. ואת זה שבדימונה. מי מימן, מי הילל. שכחה שרת ההיסטוריה שאנדרטאות שכפולי היסטוריה הן מגוחכות. בואו למצפה. אנשים ירוקים על אבני מחצבה. ז'דאנוב מגחך בשמים אדומים. כל הכבוד מירי. כפיים.

     

    ואז התעוררה חברת הכנסת הערנית יוליה מלינובסקי ונזעקה שגם את עולי ברית המועצות וחבר העמים צריך להנציח, ולמה להם לא בונים אנדרטאות ומוזיאונים. בסיבוב משעשע של ההיסטוריה דורשת מי שברחה מהקומוניזם הנצחה בולשיביקית. ארץ הפלאות.

     

    "אתם? מתי הגעתם?", גיחכו מרגי ורגב, "באלף תשע מאות ותשעים? אתם משווים את זה לשנות החמישים?". בקברו בארכיון התהפך באותם רגעים המערכון של אורי זוהר ואריק איינשטיין על דורות העולים המגיעים לנמל יפו.

    בעשרה לאחת, כשיו"ר התאחדות המו"לים ניסה להגיד דבר מה על חוק הספרים הבעוט והמחוץ, וח"כ מרגי הגביל אותו לדקה וחתך אותו, התפרצתי. באתי ממצפה רמון. שלוש שעות וחצי לכל כיוון. יש עשרות יוצרים במצפה רמון. בכל רחבי הנגב. בכל ארץ ישראל. הכי הרבה כמובן בתל אביב, בירת התרבות של מדינת ישראל ששרת התעמולה שמה לעצמה להרוס ולהשפיל. פחות מ-20 דקות לישיבה מעבר לדברי הלל חנופה ותוכנית ז'דאנוביסטית. מרגי צעק להוציא אותי מיד. יצאתי בשמחה.

     

    בניין כל כך נעים, הכנסת. עשוי בטעם טוב. מרצפות וקירות השיש שלו נרחצים יום-יום בדמעות המוטחים מחדרי ועדות שמשכתבות את ההיסטוריה של אלה שחשבו על מקום הגון וצנוע ואור לגויים. פרוז'קטור.

     

    • צור שיזף הוא סופר ועיתונאי, מחבר "דאעש – מסע אל מפתנו של השטן"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים