שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ממלאים ילקוט": כדי שלאף ילד לא יחסר
    "קייטנת הקיץ של הילדים שלי, כמו גם של ילדים אחרים שמגיעים אלינו בהתנדבות, היא למיין את התיקים בחצר, לנקות את שאריות הסנדוויצ'ים שנשכחו, ולסדר אותם שורות שורות. רגע לפני שהם ישמחו ילדים חדשים שכל-כך מחכים להם". ליאת גולדשטיין, מזמינה להצטרף ולתרום את הילקוטים הישנים

    לפני שבע שנים, תחילת קיץ 2011, ישבתי עם שני הבנים שלי אסף ומתן, אז בני שמונה וחמש, לארוחת ערב. כמו הרבה ילדים, הם סירבו בכל תוקף לאכול את הירקות שחתכתי עבורם. אני, בנימה, יש שיאמרו פולנית ויש יאמרו 'נימה של אמא', אמרתי להם "אתם יודעים שיש ילדים בעולם שהיו שמחים לאכול את הירקות האלה?"

     

    אני לא חושבת שאני מיוחדת, או שהסיטואציה הזו היא ייחודית למשפחה שלנו, אבל מה שקרה הוא שהמשפט המקרי הזה גרר מטח של שאלות טבעיות לילדים, כמו: "אז מה הם אוכלים?", "מה, גם אין להם צעצועים לילדים האלה?", "הם יוצאים לבלות? יש להם כסף לזה?", ועוד הרבה שאלות, אחת מהן שתפסה אותי במיוחד "רגע, הם הולכים לבית ספר, אמא? יש להם תיק? קלמר? מי דואג להם?".

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ואני, שרק שלוש שנים קודם לכן פתחתי את פורטל האינטרנט "אמאבא" במטרה לתת תשובות לשאלות של הורים, לייצר שיח קהילתי וחילופי מידע בנושאי הורות, ולתת ביטוי לי ולדומים לי עם כניסתם של האנשים הקטנים האלה לחיינו, לא יכולתי להתעלם מהשאלה הזו שנראתה לי כל כך מוחשית.

     

    באותו רגע כאילו נפל לי האסימון שלו חיכיתי שנים, אפילו שכבר לא משתמשים באסימונים. הבנתי שזו הדרך בה אני יכולה, ואפילו צריכה, לעזור להורים אחרים. השתמשתי בפורטל האינטרנט שלי כדי להפיץ את הבשורה, ובאמצעות פעולה פשוטה של פרסום פוסט שמבקש מהורים למסור את הילקוטים שהם כבר לא משתמשים בהם לילדים שצריכים אותם במקום לזרוק לפח, הוצפתי במבול פניות של אנשים טובים שרוצים לתרום תיקים ואפילו למלא אותם בציוד הנדרש לתלמידי בי"ס.

     

    הפניות שקיבלתי הגיעו מכל הארץ, ואני מצאתי את עצמי באותו הקיץ מנתבת את דרכי לטיולי בחופש הגדול לפי המסלול שקבעו לי התיקים... אני, בעלי וילדיי, כולל סיון הקטנה שהייתה אז בת כמה חודשים בלבד, הגענו עד לראש הנקרה, עצרנו בדרכים כדי לאסוף תיקים, עד שלא נותר מקום.

     

    שהמרחק לא ימנע מאף אדם לתרום

    הבית שלי הפך לחמ"ל של ממש. יש שיאמרו לאפסנאות, עד שעם השנים הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים שמוכנים להפוך את ביתם לתחנות איסוף, והיום אנשים פרטיים פותחים את דלת ביתם מאילת ועד מטולה כדי לדאוג שאחרון התיקים יגיע לידיהם של הילדים שזקוקים להם, ושהמרחק לא ימנע מאף אדם לתרום.

     

    קייטנת הקיץ של הילדים שלי, כמו גם של ילדים אחרים שמגיעים אלינו בהתנדבות, היא למיין את התיקים בחצר הבית שלי, לנקות את שאריות הסנדוויצ'ים שנשכחו, ולסדר אותם שורות שורות, רגע לפני שהם ישמחו ילדים חדשים שכל-כך מחכים להם.

     

    ילקוטים שנתרמו עבור ילדים נזקקים ()
    ליאורה וילקוטים שנתרמו עבור ילדים נזקקים

     

    היום, את חופשת הקיץ המשפחתית שלי אני קובעת רגע לפני שכולם נוסעים, כי אני יודעת שבקיץ אלפי ילדים צריכים אותי פה בישראל, שגם אם הם לא מכירים אותי אישית, אני וכל מי שעוזר בפרוייקט הזה משפיע על החיים שלהם, מאפשר להם להתחיל את השנה בראש שקט, אפילו בשמחה, וזה מתכון חשוב להצלחה.

     

    כל שנה מחדש בעלי מכריז שבקיץ הזה הוא רוצה שהחצר תהיה פנויה בשביל שנוכל לארח, לעשות על האש ולבלות עם הילדים, אבל אז כשמתחיל להתחמם לקראת יום העצמאות הוא תמיד מתזכר אותי שכדאי שאתחיל כבר לעמול על גיוס התיקים ולפנות עבורם את השטח, כי גם הוא, כמוני, מבין שאם אין אני לי מי לי, ושבכך שאנחנו פותחים את החצר שלנו ואת הלב שלנו אנחנו מגיעים לכל-כך הרבה לבבות ומיישמים את האמרה "כל ישראל ערבים זה לזה" הלכה למעשה.

     

    לא פוסחים על אף פניה

    בשנה שעברה היה מי שפירש לא נכון את פתיחת החצר שלנו לתיקים ופרסם שכל הדורש יכול לבוא לכתובת ביתנו ולאסוף תיקים חינם, כשלמעשה אנחנו אלה שמגיעים אל הילדים והמשפחות הנזקקות באמצעות עמותות ונציגים שונים שפונים אלינו ולא פוסחים על אף פניה כזו. בעקבות אותו הפרסום במשך שבוע לא חדלו אנשים לבוא אלי לחצר, ואמנם לא רציתי שזה יקרה וזה אפילו היה מאד מטריד וטראומטי עבורי ועבור הילדים, אבל בכל זאת מי שהגיע קיבל תיק. כי ראיתי להם בעיניים את המבוכה, הנזקקות, וכאב לי הלב על הילדים שעשויים להתאכזב אם הוריהם יחזרו בלי התיקים שהם שכ"כ מצפים להם.

     

    ילקוטים שנתרמו עבור ילדים נזקקים ()

    אני חושבת שזו המחויבות האזרחית שלנו לעשות מעשים ולא לחכות לאחרים. להבין כמה יכולת יש לנו להשפיע על הסביבה הקרובה שלנו, וגם על אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים או חשבנו שנגיע אליהם. היום יש לי אישה מתנדבת בשדרות שדואגת שמשפחות שצריכות תקבלנה שם את התיקים המלאים בכל טוב, ויש לי רופא ברמלה שמטופלים שהוא מכיר ויודע שהם צריכים גם הם נהנים מהתיקים שאספנו, יש אישה ביפו ועוד אחת בירושלים ועוד ועוד. יש איתנו עמותות, חברות, עסקים קטנים וגדולים והרבה מאד אנשים פרטיים גדולים מהחיים שחוסכים לאנשים שצרכים לאסוף כל שקל כדי לגמור את החודש, מאות שקלים.

     

    בבית שלי שברחובות, רק לפני מספר שנים היינו לוקחים את בריכת הפלסטיק של הילדים, ממלאים במים וסבון כביסה ומכניסים בזה אחר זה מאות תיקים שנאספו כדי שיגיעו חדשים ומצוחצחים כאילו יצאו מהחנות אל הילדים המתוקים.

     

    היום כבר משתפות איתנו פעולה המכבסות של "קיבוצים עם החברה" שנרתמות לעשות את זה, עשרות מוקדי איסוף ברחבי הארץ שהם בתים של אנשים ואלפי תיקים שנאספים בכל קיץ, זאת פשוט הוכחה למה ששיחה אחת קטנה עם הילדים, חזון, רצון לעשות טוב ושיתוף פעולה יכולים לחולל.

     

    • אני מזמינה אתכם להצטרף לעשייה שלנו, לתרום תיקים, ציוד ולהתנדב. למוקדי תרומת התיקים ולפרטים נוספים על הפרויקט לחצו כאן .
    • הכותבת היא ליאת גולדשטיין, מנהלת פורטל האינטרנט "אמאבא" - פינה חמה להורים בשת"פ עם תוכנית "יוזמים שינוי" של ארגון הברית הישראלית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים