"הבן שלי התגייס - ולא הצלחתי לעצור את הדמעות"

השבוע הגיע היום. אחרי שקנינו מה שצריך, כנראה גם מה שלא, ארגנו שני תיקים, התאמנו את התספורת שלו לדרישות הצה"ליות, התייצבנו אבא, אמא ושלושה ילדים בבקו"ם. הוא הבכור שלי, זה שהכול איתו זו פעם ראשונה בשבילי. זה שבעל כורחו מאתגר אותי בכל פעם מחדש.

אחרי שהחנינו את הרכב והתחלנו לצעוד לעבר גבעת התחמושת בירושלים, הדופק שלי התחיל לעלות. ידעתי שזה יקרה, היה לי ברור שזה יום שהוא ציון דרך משמעותי בחיים שלו, של אבא שלו ושלי.

ציון דרך(צילום: אלבום פרטי)

הגענו להמולת אנשים, כשברקע מתנגן לו בלופ השיר האלמותי "הוא פשוט שריונר". שאלתי חיילת שעמדה שם מה צריך לעשות והיא אמרה לנו לגשת לסוף האולם ולהירשם. התקדמנו בין עשרות משפחות מכל הגוונים ומכל הסוגים, כולן נרגשות, עד שהגענו לדלפק ההרשמה.

שם זה היה ממש קצר. אני לא יודעת, אולי זה מכוון כדי שלא תהיה יותר מדי דרמה, אבל לקחו ממנו תעודת זהות וצו גיוס, ושניה אחר כך ביקשו ממנו לצעוד לעבר האוטובוס. אפילו תמונה משותפת לא הספקנו לצלם. היה קאט אחד חד, אני עומדת שם ורואה את הילד שלי, זה שנבט אצלי בבטן ואחר כך המשיך לגדול מחוץ לבטן אבל צמוד אליי, מתרחק ממני והולך לעבר אוטובוס מלא בנערים אחרים שרק סיימו את הבגרויות שלהם לפני חודש.

קראו עוד בערוץ הורים:

קל יותר להיות אמא לשניים מאשר לילד אחד

מצאנו את ההורים שבאמת משקיעים בזמן איכות עם הילדים

לשכב על הספה ולבהות: החופש בשנות ה-80

"תשחררי", אמרתי לעצמי. "תשחררי, תני לו לחיות את החיים שלו, לעבור את החוויות שלו, לגדול". הראש אמר את זה אבל הלב רצה לשלוף אותו משם, לנסוע לנתב"ג, לעלות על טיסה למדינה בלי הסכם הסגרה ולהשאיר אותו קרוב אליי.

גל של בכי שטף אותי ולא הצלחתי לעצור את הדמעות, כל הפחדים, כל הלחץ, כל טרור העפיפונים והלוחם שנפל רק ביום שישי האחרון הציפו אותי. הרגשתי שזה יותר מדי אבל לא מצאתי דרך להירגע. אמרתי למשפחה שאני הולכת לשירותים, קיוויתי לשטוף שם את הפנים ואת הנפש אבל גם זה לא הצליח.

רק לפני חודש סיים את הבגרויות(צילום: אלבום פרטי)

הקטנים שלי, שלא אוהבים לראות אותי בוכה מן הסתם, ניסו לעודד אותי במשפטים שהעידו רק כמה תום יש בהם. "אל תדאגי אמא, הוא יתקשר", "אל תדאגי, הוא יחזור ביום שישי", "אנחנו נהיה איתך", "אנחנו נצחיק אותך". ככל שהם ניסו להרגיע, ככה אני צללתי פנימה לתוך עצמי.

בעלי שהיה נרגש גם הוא דאג יותר לאיך הילד יסתגל לשינוי הקיצוני הזה. הרי רק לפני כמה ימים חזר מחופשה עם חברים ברודוס היפה, היה בשיא החופש שאפשר להיות בו ועכשיו, עכשיו הכול בדיוק הפוך. מחופש מוחלט לצבא.

אחרי שהאוטובוס עזב את המקום, עזבנו גם אנחנו. נסענו לבלות יחד את היום ובעיקר לא להיות לבד. התרופה הכי טובה בשבילי היא המשפחה שיצרתי לי. הם המזור להכול - וזה עבד. הדמעות באו והלכו לאורך כל היום אבל לאט לאט הגיעה ההשלמה שבמוקדם או במאוחר אנחנו חייבים לשחרר אותם לחיים שלהם, לחוות את החוויות שלהם, להחליט את ההחלטות שלהם, לשאת בתוצאות של המעשים שלהם, לגדול, להתבגר, להשאיר מאחור את הילדות ולהפוך לאנשים.

מוקדש לכל ההורים של מתגייסי יולי-אוגוסט 2018.

הכותבת היא אמא לשלושה ילדים ויועצת שיווק דיגיטלי