במרוקו לא פוחדים מהמילה "ישראל"
למרות היעדר היחסים הדיפלומטיים, מרוקו שומרת אמונים ליהודים שעלו ארצה ומארחת רבבות ישראלים מדי שנה. בזכות מוזיקה, תמרים וטפטפות – הדיבור על ישראל בה אינו טאבו
יציע האוהדים של נבחרת מרוקו זכה לעניין רב במשחק הכדורגל בין מרוקו לפורטוגל במונדיאל האחרון. לקראת סוף המשחק נראו במצלמות הטלוויזיה אוהדים מרוקאים מושכים בדגל ישראל, והאירוע הוצג כאירוע אלים נגד האוהדים הישראלים. אלא שבדיעבד התברר שקפטן נבחרת מרוקו מהדי בן עטיה זרק את חולצתו אל היציע, זו נפלה סמוך לדגלי ישראל – ואוהדי מרוקו משכו בדגל הישראלי בניסיון לאחוז בה. סיפור התקרית הפך לוויראלי, והרשתות החברתיות הוצפו בתמונות של אוהדים מחובקים לצד דגלי מרוקו וישראל.
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
ההסבר לתמונות החיבוקים המפתיעות קשור לתפיסה המרוקאית שלפיה היהודים המרוקאים החיים בישראל הם למעשה חלק מהתפוצה המרוקאית. עובדה זו קיבלה משנה תוקף במרץ 2016 בדו"ח רשמי מטעם משרד התפוצות של מרוקו, שבו הוזכרה ישראל כתפוצה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם אחרי צרפת, עם כ-800,000 יוצאי מרוקו. הקשר עם יוצאי מרוקו בישראל עלה לשיח הציבורי במרוקו גם על רקע השאלה אם לתפוצות המרוקאיות מגיעה זכות בחירה לפרלמנט המרוקאי, ואם כן – אם זכות זו תקפה גם למרוקאים החיים בישראל. כדאי לזכור גם שאזרח ישראלי ממוצא מרוקאי המעוניין להוציא אזרחות מרוקאית יכול לעשות זאת, מכיוון שהזכאות לאזרחות מרוקאית נשמרת ארבעה דורות קדימה. אם לא די בכך, ביולי 2011 הוכנס תיקון לחוקת מרוקו ובמסגרתו הוזכרה היהדות כחלק מהמורשת המרוקאית. היכן עוד ניתן למצוא מדינה כדוגמת מרוקו – מדינה מוסלמית הרואה בישראל כאחת מתפוצותיה, מכירה ביהדות כחלק ממורשתה ואף מציעה אזרחות מרוקאית לישראלים?
הקיום היהודי במרוקו נמשך כבר יותר מ-2,000 שנה, והידידות הישראלית-מרוקאית החלה כבר בסוף שנות ה-50. באותן שנים הגורם המאחד היה שיתוף פעולה ביטחוני נגד נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר ונגד הפאן-ערביות, ולזה נוסף הצורך להסדיר את עליית יהודי מרוקו לישראל. בשנות ה-70 המשיכו היחסים להתפתח בעקבות התיווך של מרוקו בתהליך השלום בין ישראל למצרים, ובראשית שנות ה-90 אפשרו הסכמי אוסלו ליחסים לצאת לאור ולהתרחב. ב-1994 אף פתחו המדינות משרדי קישור זו אצל זו, כלומר ברבאט ובתל-אביב, אך מאז אוקטובר 2000, ראשית האינתיפאדה השנייה, ישראל ומרוקו אינן מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים רשמיים.
למרות זאת, בין המדינות מתקיימים שיתופי פעולה רבים ומפתיעים. שיתוף פעולה כזה קיים למשל בתחום התיירות: כ-45,000 ישראלים מבקרים במרוקו בכל שנה. מספר התיירים המרוקאים המבקרים בישראל נמוך בהרבה ועומד על כ-3,500 בשנה, גם לאור מורכבותו של הליך הוצאת הוויזה לישראל. אף שאין טיסות ישירות בין ישראל למרוקו, חברת אל על וחברת התעופה המלכותית רויאל אייר מארוק, שבבעלות המלך, חתמו על הסכמי תעופה משותפים.
שיתוף פעולה משמעותי, גם אם בהיקף מצומצם, ניתן למצוא גם בתחום החקלאות. מרוקו מספקת לישראל תוצרת חקלאית כמו סרדינים וזיתים, ואילו ישראל מספקת למרוקו ידע מקצועי וציוד טכנולוגי חקלאי כמו מערכות השקיה של "נטפים", שאף מפעילה עמוד פייסבוק המיועד לקהל המרוקאי. מרוקו גם מושכת אליה יזמי חקלאות, מכיוון שהיא אינה מטילה מיסים בתחום זה ואף מעניקה סובסידיות. מעניינת במיוחד פעילותם של חקלאים ישראלים שהקימו במרוקו חוות חקלאיות לגידול שקדים, תמרים, זיתים ואף אתרוגים.
להתרגל לישראל
ואולם שיתוף הפעולה הבולט והמפתיע ביותר מתקיים בתחום האזרחי, ובא לידי ביטוי בחילופי משלחות ובשימור המורשת היהודית-מרוקאית. שיתוף הפעולה מתקיים בתחומי תרבות כמו פסטיבלים, אירועי מוזיקה ויצירות קולנוע, ובהשכלה הגבוהה, למשל במחקרים משותפים ובהתמחויות סטודנטים. רק בחודש יוני 2018 הגיעו לישראל שלוש משלחות מרוקאיות, ובהן פעילי החברה האזרחית שרואים חשיבות ביצירת שיח וקשרים עם מקביליהם בישראל. מנגד, משלחות ישראליות רבות ביקרו במרוקו בשנים האחרונות לרגל אירועים שונים כגון ועידת האקלים הבינלאומית במרקש בנובמבר 2016; תחרות הגרנד-פרי בג'ודו שהתקיימה במרץ האחרון באגדיר; כינוס הפרלמנט למען מדינות הים התיכון שנערך בפרלמנט המרוקאי ברבאט באוקטובר 2017; וסיור לימודי שערך במרוקו ארגון "מעוז" לפיתוח מנהיגות.
כתבות קודמות:
אז למה שלא נהיה חברים של בחריין?
התנועה בין ישראל למרוקו והסיקור שהיא זוכה לו בתקשורת וברשתות החברתיות הופכים את היחסים בין שתי המדינות לעניין שבשגרה ומייצרים את מה שניתן לכנות "אפקט ההרגלה". הסיקור, גם אם אינו תמיד חיובי, מעודד שיח פתוח ואמיץ במרוקו סביב נושאים הקשורים ליחסים עם ישראל וליחסי ישראל עם המרחב הערבי והמוסלמי. התוצאה היא שהציבור המרוקאי אינו מתרגש כבעבר מכל שיתוף פעולה שנחשף, ואפקט ההרגלה מותח את גבולות שיתוף-הפעולה צעד אחר צעד.
שיתופי הפעולה בין ישראל ומרוקו מתקיימים על אף תנועות החרם במרוקו, התומכות במאבק הפלסטיני ומתנגדות לקשר עם ישראל. תנועות אלה משפיעות על דעת הקהל המרוקאית באמצעות התקשורת והרשתות החברתיות, פועלות במסגרת האיגודים המקצועיים ומגייסות את הציבור המרוקאי למחאה. חברת הספנות הישראלית צים למשל הפעילה בעבר סוכן במרוקו, אבל נאלצה להפסיק את פעילותו בעקבות מחאה שהוביל ציון אצידון, מרוקאי יהודי מתנועת החרם BDS מארוק. עם זאת, החברה לא הפסיקה לגמרי את פעילותה שלה במרוקו. מחאה נוספת מתעוררת בכל שנה ברמדאן, כשתמרי מג'הול תוצרת ישראל מציפים את שווקי מרוקו. למרות המחאה הזו, ייבואם ומכירתם בשוקי מרוקו נמשכים. אם כך, תנועות החרם אינן מונעות לגמרי את שיתוף הפעולה, אך הן מגבילות אותו ומונעות מישראל ומרוקו לממש את פוטנציאל היחסים ביניהן.
שיתופי הפעולה הרבים בין ישראל למרוקו, לצד העניין ההדדי שמביעה החברה האזרחית בכל אחת מהן בזו של השנייה, מעידים כי יש פוטנציאל גדול לשיתוף פעולה נרחב עוד יותר. עד שתחול התקדמות משמעותית בזירה הפלסטינית שתאפשר לממש את הפוטנציאל הזה, כדאי להמשיך ולפתח את הקשר הייחודי בין ישראל למרוקו, השונה כל כך מהיחסים של ישראל עם מדינות אחרות באזור. החיבוקים בין האוהדים הישראלים והמרוקאים במונדיאל נותנים מקום לאופטימיות זהירה, ומעידים על הזדמנויות שיש להמשיך ולקדם, גם אם את חלקן יהיה בלתי אפשרי לממש עד שיחולו שינויים במציאות האזורית.
עינת לוי היא יזמית העוסקת בפיתוח שותפויות בין ישראל למרוקו וחוקרת במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית . היא מפתחת ומובילה סיורים לימודיים למרוקו, ופועלת בתחום התיעוד הדיגיטלי של מורשת יהדות מרוקו. מאמר זה מבוסס על מחקר על יחסי ישראל-מרוקו שנכתב במסגרת הפרויקט "יחסי ישראל עם מדינות ערב: הפוטנציאל הלא ממומש" של מכון מיתווים. ניתן לקרוא אותו כאן .
לפנייה לכתב/ת 
