שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מיכל אנסקי: "למחיר זול יש לפעמים מחיר סמוי"

    היום אתם אולי עושים כבר אוטומטית לייק באינסטגרם לתמונות של צרור גזרים צבעוניים, אבל מיכל אנסקי רוצה שלא תשכחו איפה הכל התחיל. לרגל עשר שנים לשוק האיכרים היא נזכרת איפה הכל נולד, ולמרות שיש לה גם שוקי איכרים לא רווחיים, היא מודה: "זה הדבר הכי גדול שעשיתי בכל הקריירה שלי"

    בגיל 26, בלי הרבה כסף, בלי משקיעים ועם חלומות גדולים היא הגיעה עם רעיון, שנשמע אז הזוי לגמרי - שוק איכרים שבו יקנו הצרכנים ישירות מהמגדלים את התוצרת החקלאית. היום, בדיוק עשר שנים אחרי, כשהיא מחזיקה בקריירה משגשגת ובשלושה שוקי איכרים בארץ - נמל תל אביב, מודיעין וגבעתיים - מיכל אנסקי מודה שזה הדבר הכי גדול שהיא עשתה בקריירה שלה: "פעם היו כאן רק שווקים גדולים ומסחריים, ולא היה קשר ישיר בין החקלאי לבין הצרכן. אנשים לא ידעו מה זה שוק איכרים, הם היו נוסעים לצרפת ומצטלמים שם ליד שוקי איכרים. היום, זה הדבר שאני הכי גאה בו בעשייה שלי, כי זה שינה את הדרך שבה אנשים צורכים אוכל, ואיך שאנשים מבשלים ואיך ששפים מבשלים".

       (צילום: ירון ברנר)
    "אני נותנת לחקלאים להתפרנס", מיכל אנסקי(צילום: ירון ברנר)
     

    כשנוהגים לדבר על "המהפכה הקולינרית" שהתרחשה בארץ, מדברים בעיקר על שני העשורים האחרונים, על סצנת המסעדות שהלכה ופרחה, על הפודיס שמדלגים ממסעדה טרנדית אחת לאחרת, על שפים שהפכו לרוקסטארס ועל ריבוי תוכניות הבישול. אבל בתוך כל זה בעשור האחרון קרה דבר נוסף – אותה "מהפכה קולינרית" חדרה גם לבתים של האנשים, למטבחים הפרטיים שלהם – הקהל הישראלי כבר לא הסתפק בארוחה במסעדה של חיים כהן אלא הוא רצה גם להיות "חיים כהן" ולהכין בבית את המנה שהשף בישל במסעדה שלו.

    כולם רוצים להיות חיים כהן (צילום: ענת מוסברג) (צילום: ענת מוסברג)
    כולם רוצים להיות חיים כהן(צילום: ענת מוסברג)
     

    בשביל זה צריך טכניקה, כלי עבודה וחומרי גלם. יותר ויותר מעדניות נפתחו, ולצדן חנויות מתמחות ומדפים שלמים בסופר הוקדשו לנושאים ספציפים. לצד זה גם סדנאות הבישול ובתי הספר לבישול שגשגו, ואם פעם להיות טבח היה ברירת מחדל, היום להיות טבח זו פסגת השאיפות של כמעט כל בשלן. אותה מהפכה, שהתחילה במסעדות עברה לסירים. שוק האיכרים, שנפתח לפני עשר שנים בנמל תל אביב, היה אז סמן דרך באותה מהפכה – אנשים גילו שיש יותר משני זנים של תפוחי אדמה, פתאום קיבלו סוגים שונים של עגבניות שלכל אחד מהם שימוש שונה, ולמדו לדבר בשפה חדשה – חומרי גלם עונתיים, מקומיים, פארם טו טייבל וסחר הוגן.

    המהפכה הקולינרית נכנסה גם למטבחים הביתיים (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    המהפכה הקולינרית נכנסה גם למטבחים הביתיים(צילום: יח"צ)
     

    את שוק האיכרים פתחה אנסקי יחד עם שותפתה שיר הלפרן ויחד עם מי שהיה אז בעלה – רועי חמד. אנסקי הגיעה לפרויקט אחרי לימודים של שנה בברה שבאיטליה, והביאה איתה את כל השיח החדש. "הטריף אותי שהייתי צריכה לנסוע עד איטליה בשביל ללמוד את כל זה כי אין בשום מקום בעולם כולו תוצרת מדהימה כמו שיש לנו בארץ - עשבי תיבול, פירות, ירקות, זנים של עגבניות מהערבה, זנים מיוחדים של תירס, דבש, יוגורט, בשר טלה – יש לנו בארץ תוצרת מקומית נהדרת. אבל הבעיה היא שהתוצרת הזאת תמיד זה עוברת כאן הרבה ידיים –מהמגדל, המשווק, המוכר ורק בסוף זה מגיע לצרכן. חשוב להבין שכל מי שעובר בשרשרת הזאת גוזר קופון בדרך. האמנתי אז שמשהו בקשר הבלתי אמצעי בין מי שמגדל את התוצרת לבין מי שמבשל את הירקות זו תרבות. ישראל בבסיס שלה מדינה חקלאית, וצריך לנתק את כל הקשרים האלה בין החקלאי לבין כל אלה שבדרך שלו לצרכן".

       (צילום: ירון ברנר)
    "רציתי לשנות את העולם", מיכל אנסקי(צילום: ירון ברנר)
     

    ואיך התקבלו לפני עשר שנים הרעיונות שלכם?

    "החקלאים בהתחלה לא הבינו מה אנחנו רוצות. תחשבי שפתאום מגיעות אליהם שתי ילדות קטנות עם חלום - שיר הייתה בת 25 ואני בת 26, הסתובבנו מחווה לחווה, ממשק למשק ושכנענו את החקלאים בעזרת ספר קטן שמראה מה זה שוקי איכרים בעולם, לבוא למכור את התוצרת שלהם בעצמם, בלי פערי תיווך. עלה לנו עשרת אלפים שקלים לשכור את הדוכנים כל יום שישי. לא חשבנו איך נשלם את זה, אבל לא היה לנו אכפת. הייתי אז סטודנטית עם חלומות גדולים, רציתי לשנות את העולם, הרגשתי שליחות ולא חשבתי על שום דבר – לא על איך נגייס כסף בשביל לשלם על הדוכנים שאנחנו שוכרות, וגם לא עבדנו עם תוכנית עסקית, אבל הייתה לנו המון תשוקה. אבא של שיר עזר לנו כשהיינו צריכות, ואני זוכרת שבשבועות הראשונים היינו מחזיקים את הדוכנים שלא יעופו ברוח על אנשים, ממש החזקנו אותם בידיים. היו שבועות שבהם חילקנו לחקלאים מרק עוף חם בשביל שהם יישארו פה בגשם כדי שאנשים שכן מגיעים לשוק לא ילכו הביתה. היינו עוברות דוכן דוכן ומתחננות לחקלאים שיגיעו. בהתחלה היו לנו 30 חקלאים והיום יש לנו 79 חקלאים בשתי הרחבות החיצוניות, וזה רק בתל אביב".

    נגס בתפוח חי, ואז התפייט. אייל שני (צילום: תיקי גולן) (צילום: תיקי גולן)
    נגס בתפוח חי, ואז התפייט. אייל שני(צילום: תיקי גולן)
     

    אייל שני הסתובב פה יום אחד ונגס בתפוח אדמה חי, זה בטח גם לא הזיק לעסקים.

    "כל השוק זוכר את זה עד היום. אייל לקח את הבלו ליפס ואכל אותו כמו שהוא, ואחר כך הביא את זה למסעדות שלו והפך את הזן הזה ללהיט כי הוא ידע לחבר את הזן למתכון. זה עשה לנו טוב כי ככה אנשים ידעו שהצ'יפס המושלם מתחיל בתפוח אדמה מושלם. בהתחלה עבדנו עם החקלאים בשביל להביא לכאן את הזנים המיוחדים ולעשות חינוך לזנים כי זה שיש פה היום תפוח אדמה ראטה זה הישג. פעם היה בארץ תפוח אדמה דזירה ותפוח אדמה לבן, וידענו שזה לפירה וזה לצ'יפס, אבל כשמכירים זנים מבינים שלכל זן יש את הטעם שלו ואת השימוש שלו. שיר פנתה לאורי רבינוביץ' מצופית וביקשה ממנו להביא זנים של גזרים ולא לחתוך את העלים מלמעלה בשביל שאנשים יידעו שזה טרי, כי העלים הירוקים לא מחזיקים מעמד כמו הגזר וזה עדות לזה שזה טרי. ותראי היום פתאום כולם מצלמים גזרים צבעוניים לאינסטגרם".

    סמל השוק: גזר צבעוני (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    סמל השוק: גזר צבעוני(צילום: ירון ברנר)
     

    ומה עם מחירי הפירות והירקות?

    "לכאן מגיע החקלאי ממושב שעל ברמת הגולן מוכר חבילה של פירות יער בעשרה שקלים כשזה עולה 30 שקלים במקומות אחרים, וזה הכוח של השוק הזה. היום להיות חקלאי בישראל זה לא קל, הם סובלים ומנצלים אותם, ופתאום פה הם מתפרנסים ומעיפים משטחים של פירות וירקות, מגיעים לפה 25 אלף איש כל יום שישי, ולפעמים אפילו יותר. יש לי חקלאי בשם שלמה אברבנל שמוכר בשישי אחד מה שירקנים אחרים במקומות אחרים מוכרים בחודש עבודה. כבר משש בבוקר אנשים עומדים אצלו בתור, הבת שלו והבן שלו והפועלים התאילנדי שלו מתגייסים לזה, והם מוכרים תוצרת שגורמת לך לרעוד, תפוחי אנה נדירים שלא שווה למשווקים גדולים לגדל, כרובית, עשבי תיבול, והכל בשקלים בודדים. זה כאילו בוטיק אבל זה זול כי אין תיווך באמצע ואין תוצרת טרייה כזאת בסופר. חשוב להבין שלמחיר זול יש לפעמים מחיר סמוי. שואלים את שלמה איך אתה מרוויח, והוא מרוויח, כי כולם קונים ממנו והוא נשאר בלי סחורה ואין אף סופר שחותך עליו קופון בדרך".

     

    אבל החקלאים לא נמצאים פה בחינם, בטח גם יש דמי שכירות לדוכנים.

    "אני נותנת להם להתפרנס ולא לוקחת להם שקל ממה שהם מרוויחים. השכירות שהם משלמים היא כמה מאות בודדים בלבד. יש שווקים שאנחנו מפסידים בהם כסף, לא אכפת לי להודות על זה, אני לא לוקחת אחוזים מהמכירות של החקלאים, ומה שהם מרוויחים שלהם. עולה לי יותר האבטחה והפרסום בשביל לקיים את זה, אבל חקלאים אומרים לי שהם מחכים לימי שישי האלה, ונוצרה כאן התנהגות תרבותית סביב אוכל. פתאום החקלאים מקבלים פידבק מהקונים וטפיחה מהשכם על היצירה שלהם".

       (צילום: ירון ברנר)
    לא בסטיונרית. מיכל אנסקי(צילום: ירון ברנר)
     

    אז בסופו של דבר את מרגישה שהגשמת את החלום?

    "היו לי אז חלומות גדולים ועבדתי נורא קשה. לשוק הזה יש חיים משלו, כאן האיכר הוא העיקר, זה לא שוק האיכרים של מיכל אנסקי. אנחנו רק נתנו להם את הבמה. היום כשאני טיפה יותר משופשפת, וכבר עשיתי דברים גדולים והקמתי שווקים מקורים ויש לי קריירה בינלאומית, אני פתאום מבינה שרק עם תם ועם תשוקה מאוד גדולה לאמת ולשינוי, אפשר להצליח. אתה לא חושב מה יהיה, אתה מאמין שאתה עושה משהו טוב עד הסוף, ונמצא שם בגשם וברוח. אם זה באמת נכון ואם זה עושה טוב לאנשים מסביב אז זה קורה. אני שמחה שהיום אנשים מבינים שמנה טובה מתחילה בחומרי גלם טובים, ואני מרגישה שזה הישג שלי. אני מבינה שהתפקיד שלי הוא לא להיות בסטיונרית, אלא בגלל שאני דמות ציבורית אז יש לי תפקיד יותר חשוב מלפתוח עוד שוק אני צריכה לספר את הסיפור המלא איך הכל התחיל".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ירון ברנר
    מיכל אנסקי: "למחיר זול יש לפעמים מחיר סמוי"
    צילום: ירון ברנר
    מומלצים