שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אורפיאו ואאורידיצ'ה" בעכו: מופע מגוחך ומוזיקה משובחת

    האופרה "אורפיאו ואאורידיצ'ה" שהוצגה באולם האבירים בעכו סבלה משילוב בעייתי - השירה המרגשת והמוזיקה הנפלאה נתקלו בבימוי שיצר מופע מעט חובבני. גם השימוש בדימויי סאדו מאזו לא הציל אותו

    המופע היה אומנם מגוחך, אבל המוזיקה הייתה טובה, אפילו מרטיטה לעיתים. כך ניתן לסכם את "אורפיאו ואאורדיצ׳ה", שעלתה אמש (ה') באולמות האבירים בעכו.

     

    מתוך
    קונפליקט בין חיים למוות. מתוך "אורפיאו ואאורידיצ'ה"(צילום: יוסי צבקר)
     

    את האופרה הזו ראיתי ב-15 השנים האחרונות לפחות ארבע פעמים. ואף שמדובר בארבע גרסאות שונות לגמרי ובבתי אופרה שונים, שוב ושוב חזרה על עצמה תופעה מוזרה ומעצבנת: מצד אחד מוזיקה שמיימית בביצוע קולות זהב ובניצוח משובח על מקהלה ותזמורות טובים; ומצד שני הפקה בימתית תפלה.

     

    ולמה זה קורה? כי עלילת "אורפיאו ואאורדיצ׳ה" רזה מאוד, והבמאים חושבים שאת החסר בעלילת האופרה הם צריכים למלא ב"קונספט". וזה, מתברר, לא כל כך מצליח. 
     

    עוד ביקורות בערוץ המוזיקה:

    אלאניס מוריסט בארץ: כמה אירוני שלא שמעו טוב

    "כרמן": הקאסט משובח, ההפקה מיושנת

    פסטיבל כפר בלום: שמורת טבע מוזיקלית



    מתוך
    השאול - גרסת הסאדו מאזו(צילום: יוסי צבקר)
     

    אורפיאו יורד אל השאול כדי להשיב לחיים את אאורדיצ'ה אהובתו המתה. הוא פוגש בה, היא מהססת, הוא מביט לאחור ובכך מפר איסור מפורש, והיא צונחת ומתה. זהו בערך. מחציתה של האופרה היא שירת סולו יגון וגעגועים של אורפיאו, והמחצית השנייה היא דואט של "בואי כבר" כנגד "אבל אני מפחדת".

     

    כל יוצרי גרסאות האופרה הזו עומדים אם כן בפני משימה קשה: ליצור מהלכים דינמיים ותוכן חזותי כדי למלא את האין-סיפור. אבל המוזיקה של גלוק לא מתמסרת בקלות לפורמטים המלאכותיים שמולבשים עליה. ובאמת, אולי לא צריך?

     

    מתוך
    סלקטוריות על סף השאול(צילום: יוסי צבקר)

    "אורפיאו ואאורידיצ׳ה" היא אופרה גאונית שכתב כריסטוף ויליבלד גלוק לפני כ-250 שנים, לשלושה קולות בלבד: אורפיאו (קונטרה טנור), אאורדיצ'ה (סופרן), ואלת האהבה אמור (סופרן), בלוויית מקהלה ותזמורת.

     

    גלוק היה מהפכן ענק. האופרה שרווחה בתקופתו הייתה מוצר מוזיקלי מסוגנן ומלאכותי שהתבסס על רצף של קטעי שירה דיבוריים (רצ'יטטיבים) וביניהם אריות ארוכות המושרות בידי זמרים וירטואוזיים, בעיקר סריסים בעלי קול על-אנושי גבוה.

     

    גלוק חשב שכל זה משעמם ולא מרגש, והוא פיתח מתכונת אופראית מהפכנית: אופרה המתבססת על סיפור אנושי דרמטי, עם מוזיקה שממחישה את רגשות גיבוריה, ללא רצ'יטטיבים טרחניים ועם יותר תזמור וקטעי מקהלה. גלוק חיפש את הטבעי והמרגש, ולכן העיף את הקישוטיות הגנדרנית שהייתה מקובלת עד אז והתמקד בצליל נקי ובתחושת הדרמה המוזיקלית.

     

    את התחושה הזו שגלוק ביקש לממש, אכן שמענו אמש. המנצח איתן שמייסר - כדרכו מנצח אמין ויציב ורגיש - השכיל להפיק מנגניו וזמריו מהלך מוזיקלי דינמי ורגיש כאחד. וזה היה טוב לאין-ערוך מהמופע המבוים.

    מתוך
    צליל יציב ואיכותי(צילום: יוסי צבקר)

     

    הסיפור שניסו לספר לנו אמש הבמאית יוליה פבזנר והבמאי שותף וכוריאוגרף איציק גלילי הוא בערך כזה: אלת האהבה בדמות מלכת סאדו מסייעת לאורפיאו להיכנס לשאול - שאינו אלא מועדון סאדו מאזו - כדי לחלץ ממנו את אהובתו. אורחיו לבושי השחורים של המועדון עומדים בתור בפתחו, ואורפיאו - הרומנטיקן טרוף היגון - ממש לא משתלב בחבורה ההורמונלית הזו וחוטף ממנה מכות. שלוש סלקטריות לבושות אדום (רוחות השאול העומדות בפתחו) מתמזמזות עם מעריצי האדס המגניבים והחטובים ומתעלמות מאורפיאו הרגיש והשמנמן. אלת האהבה נחלצת לעזרתו והוא מוכנס פנימה. ועכשיו יש לבמאים בעיה. בפנים היינו אמורים לפגוש שאול תוסס ויצרי כמיטב מסורת מועדוני ה-sm. אבל מה לעשות שהמוזיקה של גלוק שמיימית והטקסט שלו מדבר על מקום אחוז שלווה ורוגע.

     

    את הפלונטר הזה פתרו הבמאים בטריק: אמור מסממת את כל אורחי המרתף בכדור הרגעה קטן שהיא טומנת בפיהם, והם צונחים מסטולים על הבמה. אותי לפחות זה השאיר אדיש לגמרי.

     

    נקודת זכות: הוספת רקדן אטרקטיבי בדמות האל האדס. נוכחותו הפכה את הקונפליקט של אאורדיצ'ה למורכב ומעניין יותר. מאבק שבין משיכות סותרות: לבעל החי אך הרכרוכי לבין המשיכה לאל המוות הכריזמטי והסקסי.

    מתוך
    (צילום: יוסי צבקר)

    לא הקונספט הוא הבעיה. ייתכן שהפרשנות הזו הייתה עובדת לו היו הבמאית והכוריאוגראף משכילים להעמיד מעמדים חזותיים אפקטיביים. אבל מה שראינו היה בלתי מעניין בעליל. מאכזב במיוחד היה היעדר כל ניצול של המתחם הצלבני שבו ישבנו. למה למשל לא לנצל את מדרגות האבן היורדות מקומתו העליונה של המבצר כדי לתת את תחושת הירידה אל השאול? למה הקרנת הווידאו נעשתה על מסך בירכתי הבמה ולא על קירות המבצר הגבוהים? גם התפאורה הייתה בנאלית, והשימוש בתאורה היה דל במיוחד ונטול דימיון. בקיצור, כל זה נראה היה קצת חובבני.

    מתוך
    (צילום: יוסי צבקר)

    למזלנו המוזיקה הנפלאה של גלוק זכתה כאמור לביצוע טוב בהחלט. תפקידו של אורפיאו הוא מן הקשים שיש. הזמר נדרש לעמוד על הבמה ולשיר כמעט לאורך האופרה כולה, ופרקים שלמים וארוכים הוא שר לבד, בליווי התזמורת. אין ספק שאלון הררי, בעל קול הקאונטר-טנור הגבוה והנדיר, עמד במשימה הזו בכבוד ולפרקים ריגש ממש. יש לו קול יציב וצלול ובניגוד לקאונטר-טנורים אחרים, אצלו לא מתקבלת תחושה כאילו מדובר בקול לא-טבעי. על שירתו המשובחת העיב דבר אחד: היעדר ברור של כישורי משחק. המחוות המלודרמטיות שלו - פריסת ידיים לצדדים, הקריסות הטרגיות על הבמה - היו די מגוחכות. וגם זה כישלון של הבמאית, היה אפשר לטפל בו אחרת.

     

    הסופרן אלה וסילביצקי, בתפקיד אאורידיצ'ה, הייתה לא פחות מנפלאה. לדאבון הלב תפקידה קצר מדי, אך בדקות שלה היא הפגינה - בשירת החרדה שלה מלשוב אל החיים - קול נפלא, רגישות מכמירת לב וכריזמה. זמרת מרגשת.

    מתוך
    (צילום: יוסי צבקר)

    לעומת זאת הסופרן יעל לויטה, בתפקיד אמור אלת האהבה, הייתה הפעם, בניגוד להופעותיה בדרך כלל, מאכזבת. הצליל שלה היה שטוח ונעדר התלהבות. נדמה שהיא לא התחברה למעמד מלכת הסאדו-מאזו הצינית.

     

    תזמורת הקאמרטה הישראלית, כדרכה זה שנים, הפיקה צליל יציב ואיכותי, ואנסמבל זמרי מורן הפגינו לא רק שירה נאה אלא גם כישורי תנועה מפתיעים.

     

    קיצורו של דבר: מופע מוזיקלי משובח עם מופע בימתי מגוחך. שילוב מעניין.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי צבקר
    "אורפיאו ואאורידיצ'ה"
    צילום: יוסי צבקר
    לאתר ההטבות
    מומלצים