כוכבות הכדורשת שלא נותנות לגיל 60+ לעצור אותן
פעם בשבוע הן מתכנסות למשחק כדורשת סוער ומאתגר, שכולו אנרגיות גבוהות ומלחמה על כל כדור ‑ והן עברו כבר מזמן את גיל 60. הוונדר־וומניות חסרות המנוח מקהילת "מאמאנט־גולד" מסבירות למה מחלות ופציעות מצחיקות אותן, איך הן מתמודדות מול הגברים שבקבוצה, והכי חשוב ‑ מה אומרים הנכדים
בבוקר לוהט של אמצע החופש הגדול, אולם הספורט של תיכון קציר ברחובות ריק מתלמידים ומשווע לקצת חברה, או לפחות למישהו שיבוא וידליק את המזגן. ואז הן מגיעות. ראשונה מגיעה אסתר סיידון, רכובה על אופניים, לראשה קסדה. היא בת 73, ומדוושת לכיוון האולם בביטחון ובנחישות כאחרונת התיכוניסטיות שמאיישות את המקום בימי שגרה.
הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"
אחריה מגיעות חנה בן־ארי (66), אביבה לינדנבלט (70) ומירה וינר (63). "את רואה?" אומרת סיידון, "כולן פה צוציקיות ואני נראית הכי מיידלע".
עוד מעט תימתח רשת במרכז האולם, הכדור ייזרק אל על, ובמקום ייפתח משחק כדורשת סוער של חברי ליגת "מאמאנט גולד" ‑ בני 65 ומעלה שמתכנסים כאן מדי שבוע. רגע לפני שהדופק עולה מתכנסות מייסדות הקבוצה לספר מה מביא נשים בגיל השלישי להתמכר למשחקי כדור, ולמה הגיע הזמן שכולם ילכו בעקבותיהן.
"כולן פה היפריות", מאבחנת סיידון. "כל מי שבאה לשחק לא מוותרת לעצמה. ולא משנה חולות או לא חולות. זה משחק כיפי, חברתי. מצאנו פה חברות".
וינר: "תוך כדי הספורט אנחנו מתחברות. את חנה לא הכרתי בכלל ופגשתי פה, והיום אנחנו חברות".
אני הכי נהנית מהתגובות של הנכדים שמכירים סבתא ספורטאית(צילום: צביקה טישלר)
יש לכן רקע בספורט בכלל?
סיידון: "אני הייתי מדריכת ספורט מבוגרים במשך 40 שנה. אבל ספורט מבוגרים נראה אחרת לגמרי מזה".
בן־ארי: "אני הייתי משחקת מחניים עם התלמידים שלי כשהייתי מורה. לכאן הגעתי בעקבות הבת שלי. הלכתי לצפות במשחק כדורשת שהיא השתתפה, ומאוד אהבתי. פתאום ראיתי פרסום שמזמינים בני 65 פלוס להצטרף. בהתחלה היססתי כי המבנה גוף שלי לא הכי ספורטיבי. בסוף הסתדר לי. כאילו הגוף שלי זכר שבילדות הייתי טובה במחניים".
וינר: "הבסיס של המשחק זה לזרוק ולתפוס כדור ולרוץ תוך כדי. כנראה שההשתוקקות נשארה בתוך העצמות".
לינדנבלט: "אני באה מעולם הטניס, משחקת יותר מ־35 שנה, גם בתחרויות. יש לי מלא גביעים בבית ואני מאוד נהנית מזה. זה שונה מהכדורשת, זה לא משחק קבוצתי".
סיידון: "אני חברה ברכיבה למען איכות הסביבה ברחובות. כשיצאתי לפנסיה חיפשתי תעסוקה, ונכנסתי לזה. עכשיו אנחנו עכשיו פועלים כדי להקים שבילי אופניים. הרעיון הוא שהילדים יוכלו לרכוב בבטחה ואז ההורים לא יצטרכו להסיע אותם כל היום ממקום למקום, ואנחנו לא נהיה סבא וסבתא מרוצים, שכל היום במרוץ להסיע נכדים. ברוך השם יש מספיק מדרכות רחבות".
וינר: "בילדותי הייתי אתלטית. הייתי עושה ריצות קצרות וקפיצה לגובה ולרוחק. לימים התחלתי לשחק כדוריד והייתי קפטנית. אחר כך שיחקתי גם כדורסל. הפועל רמת־השרון כדורסל התחילה איתנו. בתיכון הייתי ה־ספורטאית של בית הספר ושיחקתי בנבחרות כדוריד וכדורסל, למרות שאני לא גבוהה ‑ אבל זריזה. זה טוב להיות מולטי".
אבל דווקא וינר, אחת הספורטאיות המובקהות בחבורה, קיבלה שני ברקסים שחייבו אותה לחשב מסלול מחדש. "חליתי בפיברומיאלגיה", היא מספרת. "זו המחלה הזאת עם כל הכאבים והתשישות הבלתי מוסברים. ברירת המחדל זה להישאר לנוח בבית ולקחת מלא משככי כאבים. החלטתי שזה לא ייתכן. התחלתי ללכת לרופאים בכירים, ראשי מחלקות, והם אמרו לי דבר אחר לגמרי: תתחילי לזוז, וזה יעזור.
"אז בזכות הפיברומיאלגיה והעובדה שאמרו לי להתאמן, גיליתי את מאמאנט־גולד. חוץ מזה גם הוציאו לי 3 דיסקים מהגב. הפיזיותרפיסטית אמרה לי, 'אם את לא רוצה לחזור לעוד ניתוח, תתחילי לשחות'. אז אני גם שוחה. ולאימונים פה אני גם מגיעה לפעמים על קורקינט חשמלי".
סיידון: "אבל לא ליפול יותר, כן? פעם היא נפלה".
וינר: "אין מה לעשות. כדי לשרוד את החיים האלה, חייבים להיות פעילים ובתנועה".
כדורשת. לשחק בכל גיל(צילום: shutterstock)
הזמן שלהן
תקציר הפרקים הקודמים: ליגת מאמאנט היא פרויקט אמהות ספורטיבי, חברתי וקהילתי, המונה אלפי שחקניות כדורשת בכל רחבי הארץ. את הליגה יוצאת הדופן הזו הקימה ב־2005 עפרה אברמוביץ, אם לשתיים, שהחליטה להנחיל את תרבות הספורט לאמהות, ודרכן להשפיע גם על הילדים והמשפחות לעסוק בפעילות ספורטיבית.
אברמוביץ, נטולת רקע קודם בספורט, הצטרפה לחברה לאחר שזו הפצירה בה להצטרף למשחק כדורשת. היא התאהבה במשחק, ולאט־לאט החלה להקים קבוצות אמהות בכל רחבי הארץ. המשחק מבוסס על חוקי הכדורעף ומתקיים על מגרש כדורעף, עם שוני בסיסי: בכדורשת יש למסור את הכדור ולא לחבוט בו, וכן מותרת אחיזה של הכדור לפרק זמן של עד שנייה אחת. על כל קבוצה להעביר את הכדור מעל לרשת למגרש הקבוצה היריבה, במטרה שהכדור ייפול על רצפת המגרש.
לאור ההצלחה של מאמאנט ביצירת קהילה וחיבור של עשרות אלפי נשים לפעילות ספורטיבית, חברו סופר־פארם ומאמאנט למיזם חדש, שמרחיב את הבשורה גם לגיל השלישי והקימו את מאמאנט־גולד סופר־פארם. זוהי ליגת גמלאים בכדורשת המיועדת לבני 65 ‑ נשים וגברים, ביחד או בנפרד, לפי בחירת הנרשמים. השחקנים נפגשים פעם בשבוע לאימון משותף באזור שבו הם מתגוררים, ופעם בחודש לטורניר משחקי כדורשת. מטרת הליגה היא שיפור איכות החיים של בני 65 ומעלה באמצעות פעילות גופנית, אימוץ אורח חיים בריא וכן פעילות פנאי, אשר יוצרת גם מסגרת חברתית.
"שיתוף הפעולה של סופר־פארם עם מאמאנט־גולד נולד כחלק מיוזמת Your Life - הזמן שלך, הבריאות שלך", אומרת גלי ברגר, ראש מערך תקשורת ותוכן של רשת סופר־פארם. "לנשים יש נטייה לדאוג לסביבה, למשפחה, לקריירה, והעומס היומיומי מונע מהן לעשות משהו קטן בשביל עצמן, לקחת הפסקה ממרוץ החיים. התובנה הזו רלוונטית לכל הגילים, גם כשנשים מגיעות לגיל הזהב. מאמאנט נותן להן את כל מה שרצינו בשבילן, רגע שבו יוכלו להשקיע בעצמן, להיות במרכז המגרש. הספורט הוא הדבק והגורם המניע, אבל חלק משמעותי בחוויה הוא החברות והקהילה המקומית שנוצרת בעקבות הפעילות. סופר־פארם שמה לעצמה למטרה להפיץ את הבשורה ולהרחיב את מעגל מאמאנט, כדי שכל אישה תוכל לעשות משהו בשביל עצמה ובשביל הבריאות שלה".
גם לקבוצה של אסתר, מירה, חנה ואביבה, הצטרפו עד מהרה גברים, והיום מדובר בקבוצה מעורבת, שמאתגרת את ההגדרה המקומית של מאמאנט כמיזם לנשים בלבד. מדי שבוע הם מתכנסים באולם של תיכון קציר, רבים מהם כבר עברו את גיל 70. לעיתים, מתלווים אליהם בני הזוג הגאים לצפות בשחקן הפרטי הודף כדורים במיומנות, ומצלמים תמונות שתכף יגיעו לנכדים בווטסאפ המשפחתי.
לפני שהרשת עולה, החבורה מתייצבת לשריקת המשרוקית של המאמנת. היא אולי רבע מהם בגיל, אבל אל תצפו ממנה להקלות מיוחדות. "יש לה דרישות שמצעירות אותנו מדי אימון", מדווחת וינר. "היא באה מתחום הכושר ועושה לנו תרגילי כושר. אני רוצה יותר משחק והיא רוצה יותר אימון".
מתחילים בסקווטים, תרגיל הארד־קור שמדמה ירידה לישיבה תוך כדי עמידה. והמתאמנים, בני גיל הזהב להזכירכם, מבצעים כמו גדולים. אחר כך יוצאים לריצת חימום, קפיצות על רגל אחת ועוד כהנה־וכהנה עינויים. והנה מתחיל המשחק, והוא מתנהל ברמה פיזית גבוהה מאוד, עד כדי כך שממש קשה לנחש מה הגיל הממוצע שמרכיב את הקבוצה.
"התגובות ממש חמות", משתפת אביבה לינדנבלט אחרי שהיא מוחה את הזיעה. "מחבקים אותנו. זה לא מובן מאליו שבגיל שלנו אנחנו עושות את הדבר הזה".
אסתר סיידון: "אני הכי זקנה בצוות. אומרים לי, 'מתי תרגישי שאת מתחילה להתבגר'? והאמת היא שאני לא יודעת".
חנה בן־ארי: "אני הכי נהנית מהתגובות של הנכדים שלי, שלא מכירים רק סבתא שעושה אוכל ובייביסיטר, אלא גם סבתא ספורטאית. הם מגיעים עם אמא שלהם לטורנירים. חברות שאני מנסה למשוך לכאן לא מאמינות שיעמדו במאמץ כזה. צריך לשכנע שכל אחת יכולה. הסיסמה של מאמאנט זה 'כל אמא יכולה'. אז גם כל סבתא יכולה".
מירה וינר: "התגובות מאוד אוהדות. אפילו הרופאים שלי מרוצים. שלושה מהנכדים שלי גרים בארצות־הברית אז אני שולחת להם סרטונים ותמונות והם גאים בסבתא. לשניים הקטנים שבארץ כלתי מראה את התמונות ואומרת 'הנה סבתא סלב'. יש תחושה שהנה, אפילו הנכדים גאים בי. גם הצעירים".
סיידון: "היה עכשיו משהו נהדר ‑ משחק קידנט. אמהות וסבתות הגיעו עם הנכדים. שלושה דורות, זה מחבר אמא, סבתא ונכדים".
לינדנבלט: "גם אני רציתי להביא את הנכדים שלי, אבל חלק בסין וחלק בארצות־הברית".
איך הבעלים שלכן מקבלים את העיסוק הספורטיבי?
וינר: "בתור הקפטנית ובתור מי שהקימה וגייסה את המתאמנים, ידעתי שהקבוצה תהיה מעורבת. בתחילת דרכנו היו בקבוצה שלושה זוגות, אז הגברים לא רק תומכים אלא גם מקנאים. הם באים ומשחקים. הגברים שפחות מתעניינים בספורט לא מגיעים. העובדה שיש גם גברים בקבוצה נותנת לזה יוקרה מבחינתנו".
סיידון: "אני בכלל נגד העירוב עם גברים כי המסירות שלהם חזקות. פעם הייתה לי פגיעה בשפה, פעם שברו למישהי אצבע".
בן־ארי: "לפעמים המאמנת אומרת להם: 'אל תנחיתו כדורים', כי אי־אפשר עליהם".
לינדנבלט: "לדעתי השילוב עם הגברים מרים את הרמה. אני רואה את זה גם בטניס".
וינר: "לגברים יש יתרון של גובה ויתרון הכוח. זה מעלה את הרמה הכללית".
סיידון: "מירה, אנחנו בגיל שהרמה שלנו יורדת, לא עולה".
לינדנבלט: "אסתר, זה הכל בראש".
כדור בראש
לשיחה מצטרפת גלית אבשלום, מנכ"לית מאמאנט: "אני עוקבת אחרי הקבוצות ואומרת לכן שהרמה עולה. שברו פה אפילו אצבע".
וינר: "נכון. יש לנו מגיני אצבעות, כי לכל נשות מאמאנט יש בעיה באצבע. אבל כמי שעברה ניתוח להסרת שלושה דיסקים ואיחוי שני גידים בכתף, זה קטן עליי".
בן־ארי: "היא כזו שבר כלי והכי טובה בקבוצה".
וינר: "פשוט נזהרים על האצבעות וממשיכים".
לינדנבלט: "אבל גם לא צריך להתאבד על כל כדור".
אבשלום: "עכשיו אנחנו מגייסים עוד שחקניות למאמאנט־גולד ובאוקטובר מתחילים ליגה ארצית. זה אומר שתהיה ליגה ברמה הארצית ותחרויות".
סיידון: "יש! יהיה לנו מונדיאל".
בן־ארי: "בסך הכל זה מאוד תורם לבריאות. בגיל המבוגר החושים הולכים ומידרדרים וזה מחדד את החושים. כשאני במשחק אני צריכה לחדד את כל החושים, לקרוא את המשחק ולבחור במסירה הנכונה".
וינר: "זורקים לך כדור ואת צריכה להבין מאיפה הוא מגיע. אצלנו, כדור בראש זה לא ביטוי, את ממש יכולה לקבל כדור בראש".
לינדנבלט: "אז עוד לא קיבלת כדור טניס בראש".
וינר: "אבל קיבלתי כדור של הוקי, וזה כואב. העניין הוא שיוגה ופילאטיס, שזה דברים שעושים בגיל שלנו, זה פשוט משעמם". •
הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
