שתף קטע נבחר

ירית לפלסטיני בגב כי אתה פחדן שפל

המג"בניק בן דרי שהרג את נדים נווארה מזכיר לי יום חם ומזוהם בצידון ב-1982. היו שם 2,500 ערבים כפותים במגרש קטן, וכמה עשרות מילואימניקים מפוחדים שפוצצו אותם במכות. 7 מתו. נקמה באויב מובס היא פחדנות

 

בן דרי  (צילום: AFP)
בן דרי (צילום: AFP)

שופטיה העליונים של מדינת ישראל התלבטו עד שהכריעו בעניין לוחם מג"ב בן דרי, שלפני כמה שנים ירה בגבו של נדים נווארה, צעיר פלסטיני בן 17, והרג אותו. בסוף הכפילו את העונש. מכיוון שאנחנו יודעים שהעונש על הריגה או על רצח בדרך כלל כבד יותר מתשעה חודשים או כפול מזה, ברור שלא על זה ניתן העונש. הוויכוח בין הרוב לבין המיעוט בהרכב השופטים, שהוכרע על חודו של קול (2:1), לא היה על השאלה אם החייל ירה בצעיר הלא חמוש והרג אותו מבלי שזה סיכן אותו – כי על כך כולם הסכימו. הוויכוח נסוב על השאלה אם הוא פחד עד כדי כך שאיבד את עשתונותיו ובמקום לעשות במכנסיו ירה בערבי הצעיר, או שמא עשה זאת בדעה צלולה והוא סתם פחדן מלידה.

 

 

בית המשפט קבע שבן דרי הוא פחדן מלידה שיצרו גבר עליו ולא הנסיבות, ולכן הכפיל את עונשו. ועכשיו נשאלת השאלה המתבקשת: אם בן דרי הוא פחדן מלידה, למה בכלל אתם שופטים אותו?

 

ועל זה יאמרו השופטים, אם ירשו לי לדבר באופן לא משפטי, שמדינת ישראל מגייסת את כולם לשורותיה, אמיצים ופחדנים, זהירים ונועזים. היא לא מפרטת בפניהם מהי גבורה ומהי פחדנות. ואיך ידע בן דרי שכשהוא יורה כדור חי בגבו של צעיר לא חמוש שנמלט ממנו, זו פחדנות? ולא סתם פחדנות, אלא פחדנות מהסוג השפל והפחדני ביותר שיש? שמע סיפור, בן דרי.

גם ביחידות הכי אמיצות ונחשבות של הצבא יש פחדנים, שמשום מה חושבים עצמם לגיבורים גדולים. הייתי פעם ביחידה כזאת, פלוגת מילואים שנעה בחוד הצבא הישראלי שנכנס ללבנון ב-1982. נכנסנו לצידון, התנהגנו כמו אהבלים, חצינו צומת רחב בלי עשן וירו עלינו. נהרג מי שנהרג, נפצע מי שנפצע, וכל הלילה ישבנו מבוהלים מתחת לבתים הבוערים. מהאפלה הגיח מי שהגיח וירה צרורות ארוכים והרג לנו עוד שניים. אחר כך בא חיל האוויר והפציץ והעיר נכנעה. בבוקר פלינו את כל מי שנחשד כמחבל וסגרנו 2,500 כאלו במגרש כדורסל קטן שהפלוגה שלנו, על שישים ומשהו לוחמיה, נשלחה להשגיח עליהם.

 

אלא שאז התלהטו הרוחות. לא מפני שהגברים השבורים והאזוקים במגרש עשו משהו, אלא מכיוון שהיינו מבוהלים מהלילה ועצבינו היו רופפים, והחוקרים אמרו שזה היה בפיגוע הזה וההוא השתתף בפיגוע ההוא, וחלק מחיילי הפלוגה, בני 20 ו-30 ואפילו בני 40 ויותר, מצאו צינורות השקיה מגומי והתחילו להלקות את השבויים. ניסיתי לעצור אותם כי לא ראיתי סיכון מהכפותים. אבל איזה סיכוי היה לי?

  

טורים נוספים של צור שיזף:

 

הגעתי עד האוגדונר. לא עזר. ההשתוללות נמשכה. סימנתי טור של 100 שבויים והודעתי למלקים שאלה שלי ושלא ייגעו בהם. הם סיננו קללות ואיומים אבל הניחו לי. מהצל אתם מנסים להפחיד אותי? נראה אתכם מתמודדים עם עשרות גברים מבוהלים, תאבי אלימות והרג. הטור שלי היה אי של שלווה בכל אותו יום חם ונורא של יוני 1982. בסוף אותו יום נספרו שבעה מתים ממכות על המגרש. אני יודע, הייתי החובש הפלוגתי.

 

למחרת ניהלתי מחסום ביציאה מצידון. מכונית מרצדס ניסתה להתחמק. צעקתי לה, יריתי באוויר, וכשהמשיכה לנסוע – יריתי פנימה. היא עצרה. היו בה מחבלים ונשק. החיילים שהיו איתי שאלו אותי בתמיהה: אתמול שמרת על החיים והיום אתה יורה כדי להרוג? אתמול הם לא סיכנו אותי, אמרתי, היום הם בני מוות.

אח, ההחלטות הפשוטות והנעימות של המלחמה. אני יודע שקשה להבין. מה שהיה הוא שיהיה. השתניתי רק מעט. גם הצבא והמדינה לא באמת השתנו למרות ההרגשה ההפוכה. שום דבר עקרוני לא השתנה. כיום אנחנו פשוט יודעים יותר מדי על עצמנו ועל פחדנותנו. תשאלו את אלאור אזריה.

 

שנים רבות הייתי בפלוגת המילואים הזו. חלק מאנשיה עדיין בחיים, חלק לא, אבל שם, ביום החם של יוני 1982 בצידון, למדתי שפחדנות היא לא רק להסתתר מאחורי סלע כשנשמעת הצעקה "להסתער!", אלא גם המקום שבו אתה נוקם בפחדנות באויב מובס ואזוק ולא כובש את יצרך.

 

שומע, בן דרי? אנחנו, היהודים, תרמנו משהו לעולם. יש לנו משפט אחד בספר משלי שבגללו בית המשפט כפל את עונשך. צבא של פחדנים שיורה בגב של אנשים לא חמושים ומתעלל במי שאין לו כוח נגדו, הוא צבא עלוב ופחדן.

 

איזהו גיבור – הכובש את יצרו.

 

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים