שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "דוג-מן": קשה להסיר את העיניים
    סרטו החדש של מתיאו גרונה - מהבמאים האירופאים המוערכים בימינו - אינו חף ממגרעות ומסימני שאלה, אבל אי אפשר שלא להתפעל מיופיו. במרכזו אדם נמוך קומה, ספר כלבים במקצועו, והקשר שלו עם פושע מקומי ענק ממדים


    דמיינו פרק פרוורטי ואלים במיוחד בעלילות "השמן והרזה", ותקבלו את האווירה - הקומית והפאתטית - שבה מתנהל "דוג-מן" (Dogman), סרטו החדש של הבמאי האיטלקי המוערך, מתיאו גרונה.

     

    שני סרטיו הקודמים של גרונה, "גומורה" (2008) ו"ריאליטי" (2012), גרפו, כל אחד בתורו, את הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן (הפרס השני בחשיבותו). סרטו הנוכחי זיכה את כוכבו, מרצ'לו פונטה, בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל שנערך השנה. למעשה, רק סרט אחד מבין ארבעת סרטיו של גרונה שהשתתפו בתחרות הרשמית בקאן ,Tale of Tales, יצא בידיים ריקות. ביטוי מובהק למעמדו כאחד הקולנוענים המרכזיים בקולנוע האירופאי כיום.

     

    ניתן להגדיר את סרטיו של גרונה כסיפורי אגדה ריאליסטיים, ו"דוג-מן" אינו יוצא מן הכלל. זוהי מעשייה אכזרית, כמעט סימבולית, שמנותקת מכל הקשר היסטורי וממוקמת במה שנדמה כעיירת חוף של רוחות רפאים (הצילומים בפועל נערכו באתר נופש שנזנח, צפונית לנאפולי). גיבורה הוא מרצ'לו, ספר כלבים נמוך קומה ומצומק (פונטה), גרוש ואב לילדה קטנה שעמה הוא נוהג לצלול. אדם-קטן במלוא מובן המילה. אבל למרצ'לו יש גם עבודה נוספת, מהצד: הוא משמש כבלדר סמים ועבדו הנרצע של סימונה (אדוארדו פשה), ענק אלים ללא הרבה שכל בקדקודו – בו הוא משתמש בעיקר כדי לפצח את ראשיהם של אחרים.

     

    לעוד ביקורות קולנוע:

    משודרג

    עשיר בהפתעה

    בובה של רצח

    טרנזיט

     

    הקשר שבין מרצ'לו וסימונה אינו לגמרי ברור. האיש הקטן בעל עיני הכלבלב אומנם מספק לו קוקאין לצריכה אישית, אך החיבור לא מסתכם בזה. הוא מבוסס לא רק על פחד אלא גם על הערצה. יחסי גמד-ענק, או אם תרצו – יחסים בין כלב נאמן ואדונו. יש משהו מאוד לא הגיוני בקשר הזה, שתובע מאיתנו להאמין שמרצ'לו רואה בסימונה את חברו. כאשר הפושע השכונתי מבצע מעשה שבעקבותיו נשלח מרצ'לו לשנה בכלא (אפיזודה שהסרט מתעלם ממנה לחלוטין) – אתה תוהה אם זה נעשה מתוך פחד, תמימות, או סתם גחמה תסריטאית שאיננה מובנת.

     

    מתוך הסרט דוג מן ()
    סיפור אגדה ריאליסטי

    מתוך הסרט דוג מן ()

    כן, זהו עוד אחד מאותם סרטים שבהם העבד קם על אדוניו, הפודל הרופס נהפך לאמסטף. מבחינה זו, אפשר אולי לראות ב"דוג-מן" אלגוריה פוליטית על כוחו המשחית של הפשיזם – על האכזריות המתקיימת גם בבני האדם הנרפים ביותר. ואומנם, הסרט הזה מתנהל על סף האנושיות, כאשר הסביבה הפיזית מייצגת באופן סמלי את קריסתה של התרבות, ודמותו של ה"איש-כלב" – את טשטוש הגבולות שבין אדם וחיה.

     

    ישנן בסרטו של גרונה כמה סצינות מצוינות, אחת זכורה במיוחד היא זו שבה חודר מרצ'לו לדירת עשירים שאליה פרצו מוקדם יותר באותו לילה סימונה ושותפו, ומחלץ מהמקפיא כלבת צ'יוואווה שנכלאה שם על מנת להשתיק את נביחותיה. בכלל, המטאפורה הכלבית נהפכת למהות מרכזית בסרט, כאילו הסיפור מבקש להמחיש באמצעותה היבטים מרכזיים בדינמיקה האנושית הקשורים לנאמנות ונטישה. ואכן, הכלב-אדם מרצ'לו שננטש על ידי בעליו (סימונה) נהפך לכלב-חוצות אימתני.

     

    פונטה זכה אומנם בפרס המשחק בפסטיבל היוקרתי, אך הופעתו נשענת בעיקר על נוכחותו הגרוטסקית שמקבלת משנה תוקף כאשר הוא ניצב בסמוך לסימונה גדל המידות – ופחות על ניואנסים פסיכולוגיים ודרמטיים. האם דמותו מייצגת צייתנות אולטימטיבית שאינה מעזה למחות נוכח עוולות שמבצע אדונו המטיל חיתתו על הסביבה? ספק אם "דוג-מן" אכן מבקש להיקרא באופן כזה, ואם כן – אזי זוהי אמירה פוליטית רדודה למדי. ודאי אם משווים את הסרט ל"אל הלבן" המרשים של קורנל מונדרוצ'ו ההונגרי מ-2014, בו שימשו כלבים נטושים אלגוריה עזה לשנאת ורדיפת זרים – ותוצאותיה.

     

    מתוך הסרט דוג מן ()
    באסטר קיטון האיטלקי

    מתוך הסרט דוג מן ()

    אף ש"דוג-מן" מתפתח בכיוונים צפויים, קשה להסיר את העיניים מהמסך. קודם כל, משום שדיוקן פניו של פונטה (שכבר זכה לכינוי "באסטר קיטון האיטלקי") כובש ולופת את הצופה בשילוב מדויק של תום וקדרות. שחקן אלמוני זה התגלה על ידי גרונה כאשר הבמאי הגיע למרכז הקהילתי בו עבד פונטה על מנת לבחון אסירים-לשעבר לסרטו החדש. הישגו הנוסף של הסרט קשור בסביבה הפיזית בה הוא מתרחש, שנדמית כאילו היא לקוחה מסרט פוסט-אפוקליפטי עד שקשה להאמין שהיא קיימת במציאות. ולא פחות מכך, הסיפור עצמו – טריוויאלי ככל שיהיה, מעצב אכזריות אנושית מבלי לאזן אותה עם סוף טוב.

     

    הדמויות הנשיות בסרט נותרות, עם זאת, כמעט מיותרות. הדברים אמורים בגרושתו של מרצ'לו שאינה אלא נוכחות חולפת, ובמיוחד בבתו הקטנה (אלידה בלדארי קלבריה), שיחסיו עמה אומנם מעניקים ממד של רוך למציאות חייו הקשוחה, אך בה בעת הם לא יותר מאשר "סימון" פנטזיה של בריחה. אל מעמקי הים, אלא מה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים