בכוח הרצון: מרועה צאן באתיופיה הפך לרופא בשערי צדק

סיפור חייו מעורר ההשראה של ד"ר מרו גטה בן ה-35 מיישוב גבעות יכול בקלות לשמש כסרטון תדמית עבור השתלבות מוצלחת של עולים בארץ.

מרו עלה ארצה מאתיופיה בגיל 9. בארצו הוא עבד כרועה צאן ואינו ידע קרוא וכתוב, אך הוא השלים במהרה את הפער. היום הוא רופא מתמחה במחלקת אף אוזן גרון בבית החולים שערי צדק בירושלים, נשוי ואב גאה לשישה ילדים.

"אחד הבנים שלי קרוי על שמו של סבה של אשתי, שהיה ניצול שואה מליטא, בן אחר קרוי על שם אחי שנפטר במהלך המסע ארצה מאתיופיה ולבת שלי קוראים על שמה של סבתא רבתא שלה, שעלתה מאנגליה. זו בעיני תמצית הישראליות. זה, הלכה למעשה, קיבוץ הגלויות", הוא מתאר.

"המקצוע הכי מדהים שיש" - מרו במהלך ניתוח(באדיבות המצולם)

מרו נולד במחוז גונדר שבאתיופיה למשפחה בת 13 נפשות. הוריו היו חקלאים. "חיינו בכפר בלי חשמל או מים זורמים, כמו לפני מאות שנים", מספר מרו, "עד העלייה ארצה הייתי אנאלפבית לחלוטין. באתיופיה גם הילדים נדרשים לעזור לפרנסת המשפחה. רוב הזמן הייתי אחראי על הובלת הצאן של המשפחה".

מרו מתאר כי הוא הבין את ההבדל התהומי בין חוויית הילדות שלו ובין חווית הילדות של ישראלים, רק לאחר שהפך לאב. "בדיוק סיפרתי לילדים שלי שאני לא הלכתי לבית הספר", הוא משתף, "כשהילדים שלי עלו לכיתה א', גם אני עליתי לכיתה א' יחד איתם. פעם ראשונה בחיים שהרכבתי פאזל הייתה עם הילדים שלי. לא היו לי משחקים בתור ילד. בשל הפער, הילדות שלהם היא מעין חוויה משלימה לילדות שלי. לפני מספר שנים נסעתי יחד עם אבי ואחיי לביקור בכפר שבו נולדתי. אתה רואה ילד בן שמונה, שאין לו אפילו נעליים, אבל הוא אחראי על עדר של כבשים. כשאתה רואה את זה אתה רואה את החיים שהיו אמורים להיות לך ומבין עד כמה המציאות בארץ היא שונה".

מרו בביקור בכפר בו נולד(באדיבות המצולם)

העלייה ארצה – התרגשות לצד אבל

מרו מספר כי החלום הגדול של בני משפחתו היה לעלות ארצה. "דורות במשפחה שלי התפללו לעלות לישראל, ואנחנו זכינו להגשים את החלום הזה. לא חשבנו על הדרך או התנאים בארץ. אמרו לנו שאנחנו הולכים לירושלים, וזה כל מה שעניין אותנו. ידענו שאנחנו חוזרים לארץ אבותינו. אני זוכר את רגע הנחיתה בישראל. הסתכלתי סביב ולא הבנתי איפה אני נמצא. לראות לראשונה מטוס היה מחזה בלתי נתפש. קראנו לו 'הציפור הגדולה'. המבוגרים שהגשימו חלום בן מאות שנים נישקו את האדמה ברגע שהם ירדו ממנה".

מרו, אביו ואחיו בביקור שורשים(באדיבות המצולם)

ההתרגשות העצומה שאחזה במרו ובבני משפחתו עם הגעתם ארצה נמהלה מיד ביגון עמוק. שני אחיו התאומים בני ה-17 עלו ארצה דרך סודן חמש שנים לפני יתר בני המשפחה. אחיו סטאי ז"ל, חלה במלריה ולמרבה הצער לא שרד את המסע המפרך.

"עד ההגעה ארצה לא ידענו שאחי נפטר", משחזר מרו בעצב. "באתיופיה לא מקובל לבשר לאדם בשורה רעה כשהוא רחוק. אני זוכר שהגענו ארצה וראינו שרק אחד מאחיי התאומים מקבל את פנינו. זה היה רגע טראומתי. לצד ההתרגשות הרבה, המחיר שהמשפחה שלי שילמה על הרצון לעלות ארצה היה כבד מאוד. השבוע הראשון שלנו בישראל היה השבעה. עד היום אני מעריץ את אחי הגדול סמאי - למרות הטראומה של לאבד אח תאום והקושי של הגעה לארץ חדשה כשהוא רחוק מהמשפחה, הוא הצליח בחיים והקים משפחה לתפארת".

השיחה שמרו לא ישכח

מרו ובני משפחתו שוכנו במרכז קליטה במכמורת. "בגיל 9 שמו אותי בכיתה. לא דיברתי מילה בעברית. כל מה שידעתי בשבועות הראשונים ללימודים היה שכשיש צלצול יוצאים להפסקה ובצלצול הבא חוזרים לכיתה", מספר מרו ומוסיף: "למדתי מהר יחסית את השפה. כבר באולפן גיליתי שיש לי חדוות למידה. אפשר להגיד שהייתי מהחננות. לא התביישתי בזה. עד היום אשתי אומרת שאני חננה".

עוד כתבות: 

הלכתי לתרגל יוגה עם אסירים בכלא מעשיהו  
כוכבת הריאליטי שמכירה את האמבולנס משני הכיוונים  

חבלי הקליטה של מרו ובני משפחתו לא היו קלים. עם הגעתם ארצה ערך עימו אביו שיחה שאת תוכנה הוא הפנים היטב. "אני זוכר שאבא שלי לקח את אחיי ואותי לשיחה. הוא אמר שהוא כנראה לא יבין את כל מה שקורה בארץ ושהוא לא יוכל להסתגל באופן מלא לחיים פה. אבל הוא הבין שלנו יש הזדמנות. עד היום אני זוכר את המילים המדויקות שהוא אמר. הוא אמר שהוא רוצה שאנחנו נשקיע ושנהיה כמו הישראלים. הוא ידע שחינוך זה המפתח. הוא הסביר לנו שאנחנו כמו דף נקי, שיש לנו הזדמנות לכתוב את ההיסטוריה שלנו בעצמנו. זו שיחה שליוותה אותי לאורך כל המשך הדרך.

"זה לא תמיד היה קל, אבל הרגשתי שיש לי גיבוי", מוסיף ומתאר מרו, "אולי אבא שלי לא היה יכול לעזור לי בשיעורי הבית, אבל הוא ידע ללמד אותי מהי החשיבות של שיעורי הבית. העידוד שלו הוא שהניע אותי. ההורים שלי לא יכלו לממן עבורי שיעורים פרטיים, אבל הם כן ידעו להחדיר בי מוטיבציה. לפעמים זה מספיק".

מרו מספר כי כל מהמורה או מכשול שנקרו בדרכו רק החדירו בו עוד מוטיבציה להמשיך לצעוד קדימה. "כל פעם שהרגשתי שמישהו חושב שאני לא מסוגל לעשות משהו, זה רק דרבן אותי. לא נתתי לאף אחד להניח עלי דעות קדומות. אם מישהו חושב שאני פחות, אני אראה לו שאני יותר. לא בשבילו, אלא בשביל עצמי. גם אם נועלים בפני דלת, אני לא מתרגש. אני עומד מחוץ לדלת, דופק חזק, אם צריך אז גם בועט, עד שהדלת נפתח. גילית גם שברוב המקרים הדלת אכן נפתחת".

החלום הגדול – להיות רופא

אחרי שסיים את לימודיו היסודיים, התקבל מרו לישיבה תיכונית בירושלים, אותה הוא סיים בהצטיינות. את שירותו הצבאי הוא ביצע כלוחם וכקצין בגדוד 51 של חטיבת גולני והשתתף במלחמת לבנון השנייה. בזכות חברו לנשק, עשהאל לובוצקי, הכיר מרו את שקד, אחותו של עשאהאל, והשניים נישאו חודשים אחדים לאחר תום המלחמה.

מרו ורעייתו שקד ביום קבלת הדוקטורט(באדיבות המצולמים)

מרו מספר כי מהרגע שעמד על דעתו הוא שאף להתקבל ללימודי רפואה. "מאז שאני זוכר, להיות רופא היה המטרה שלי. בעיני רפואה הוא המקצוע הכי מדהים שיש. הוא משלב עזרה לזולת, אתגר אינטלקטואלי, מחקר ואפילו עבודת ידיים אם אתה בוחר להיות כירורג. אני קם כל יום בבוקר ושמח שזה המקצוע שלי. הרגע שבו ראיתי את החותמת על טופס הבקשה שלי ללימודי רפואה היה אחד מרגעי השיא של חיי. הרגשתי מדהים. אתה אומר לעצמך שאם אתה מציב יעדים, עובד קשה כדי להשיג אותם, בסוף הם מתגשמים. סיפור החיים שלי הכין אותי ללימודים. לא פחדתי מהאתגר. באתי עם התלהבות גדולה".

במהלך לימודיו נולדו למרו ולרעייתו שקד, דוקטורנטית בבית הספר לבריאות הציבור בהדסה, ארבעה ילדים. "הלימודים קשים ומתישים לכולם. אני לא מסוגל לספור כמה מבחנים פתרתי בשבע השנים הללו. ההורים של אשתי היו לנו לעזר רב בשנים הללו. הם אנשים מדהימים. אפשר לדבר הרבה על ערכים כמו קבלה וליברליזם, אבל אצלם ראיתי בעיניי מהי קבלה. למדתי מהם רבות".

דעות קדומות - גם במסדרון בית החולים

כיום ד"ר גטה הוא רופא מתמחה בשנתו הרביעית במחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר בשערי צדק. הרופא מתאר שגם במסדרונות בית החולים הוא נתקל לעיתים בדפוסי חשיבה סטריאוטיפיים. "קרה כבר שנשלח אלי מטופל מהמיון ואומרים לו להגיע לבדיקה אצל ד"ר גטה. גטה זה שם שעשוי להישמע גרמני, אז היו מטופלים שראו אותי ושאלו איפה ד"ר גטה. אני אומר להם 'שלום, אני ד"ר גטה, במה אני יכול לעזור לך?'. יש דעות קדומות, אבל אני לא נכנס למקום של להיעלב. זה לא המקום שלי לתקן הכל, אבל אני כן חושב שהחברה בארץ יכולה לעשות יותר מאמצים כדי לפתוח את הראש".

"צריך להפריע לכולנו", מחאת יוצאי אתיופיה בת"א(צילום: מוטי קמחי)

"אי אפשר להתווכח עם התחושה של האנשים שחשים שהם לא מקבלים שוויון הזדמנויות", קובע מרו, "זה משהו שמפריע להרבה אנשים ואני חושב שזה צריך להפריע לכל אחד מאיתנו בחברה הישראלית, לא רק ליוצאי אתיופיה. החברה הישראלית רק מפסידה מהדעות הקדומות. כל מי שעלה לפה עשה זאת מתוך רצון להשתלב ושילם על כך מחיר. אם מישהו מרגיש שמונעים ממנו להשתלב זה צריך להפריע לכולנו".