גידל כנפיים: כשאלכס אברבוך נגע בשמיים
הקופץ במוט הישראלי אחראי לכמה הישגים חסרי תקדים באתלטיקה שלנו, אבל דווקא הזכייה הראשונה שלו באליפות אירופה ב-2002 הייתה המשמעותית ביותר. על הסמליות של האצטדיון במינכן, ההתחלה החלשה, הראיון שעיצבן אותו ושירת התקווה על הפודיום. הראשונים, פרויקט מיוחד. כתבה שנייה בסדרה
מאז עלייתו ב-1999, אלכס אברבוך סיפק שורה ארוכה של תקדימים הראויים להגדרה "ראשון". חודש אחרי קבלת האזרחות כבר הדהים במדליה הראשונה של ישראל, ארד, באליפות העולם בסביליה. שנה אחר כך, בגנט שבבלגיה, היה אלוף אירופה הישראלי הראשון בקפיצה במוט באולמות. ב-2001 היה הראשון לזכות במדליית כסף באליפות עולם, באדמונטון שבקנדה. ב-2002 הוכתר במינכן כאלוף אירופה הישראלי בקפיצה במוט באצטדיון, ועם זכייתו בזהב בגטבורג-2006 הפך לראשון שזכה בשתי אליפויות אירופה רצופות. בלתי נתפס.
היום בו עומרי כספי נכנס אל הארץ המובטחת
אז מה הייתה המדליה הראשונה מכולן? שאלתי את אברבוך במרחק שני עשורים פלוס-מינוס. לפי תשובתו קצת בלבלתי אותו. או שהוא, עצמו, התקשה לעשות סדר בדירוג זכיותיו המאסיביות. רק תחשבו מה היה קורה לו היה נמצא בקרבנו תואם אברבוך עכשיו. געגועים.
"בוא נתחיל עם סביליה 1999. הייתי בקושי חודש אזרח ישראלי, לא ידעתי עברית, ופתאום אומרים לי שעשיתי משהו גדול למדינה", נזכר אברבוך. "ההתרגשות הראשונה הייתה דווקא בגנט, באליפות אירופה באולמות, כי שם שמעתי לראשונה את התקווה מתנגנת, וזו הייתה התרגשות עצומה. אבל ממרחק השנים הזה שאנחנו מדברים עליו, ההישג הכי בולט היה הזכייה באליפות אירופה במינכן 2002. תיכף אסביר לך מדוע".
אוקיי, תסביר.
"נכון שכעולה חדש של שנתיים בארץ הייתי פחות מודע בהשוואה למה שאני יודע עכשיו על רצח הי"א. אמנם אמי סטלינה הייתה באולימפיאדה כצופה, אבל אז עוד לא נולדתי (נולד ב-1974, א.פ). ופתאום התקשורת מדברת על זה שאליפות אירופה במינכן מתקיימת בדיוק 30 שנה אחרי הרצח ובמרחק של קילומטר מהביתן ברחוב קונולי בכפר האולימפי, ושזה הניצחון הכי סמלי שיכול להיות".
איך זה עבד עליך?
"הייתי כל כך כל מרוכז בתחרות, וחשבתי קודם כל להצליח. אם אצליח, ולא פשוט נגד היריבים החזקים, יבואו כל ההתרגשויות והמשמעויות".
לקחו אתכם לביתן המשלחת הישראלית בכפר האולימפי בימים שלפני התחרות?
"לקחו רק יום אחר-כך, אבל רוב המחשבות היו עדיין בעניין התחרות".
לא הגעת בשיא הכושר. תוצאת הכניסה שלך לאליפות הייתה 5.73 מ' בלבד, נמוכה בהרבה בהשוואה לתוצאות ה-5.90 מ' שעשית בשנים קודמות.
"כל שנת 2002 התמקדה סביב התחרות במינכן. במוקדמות היה לי יום לא טוב והצלחתי להיכנס לגמר עם 5.45 מ', בין האחרונים. למזלי, למדתי לעשות הפרדה בין תחרות אחת לאחרת, כי למרות שהייתי מקצוען במוט רק שלוש שנים (לפני כן היה לוחם קרב 10, א.פ), ידעתי שזה לא אומר הכל, ואם בתחרות הבאה כל יתחבר, אוכל להיות הרבה יותר טוב. אני זוכר שוולרי קוגן, המאמן שלי, שעלה מאוזבקיסטן במקביל לעלייה שלי כדי שיוכל לקדם אותי במוט, אמר לי: 'אלכס, אתה צריך להשתמש בגמר במוט אחר. במוט יותר חזק'. זה עשה לי משהו לביטחון ונתן הרגשה שבכל זאת יש לי מה לתת. היה גם שידור בטלוויזיה שהרגיז והמריץ אותי".
איזה?
"ראיתי לפני התחרות בטלוויזיה הגרמנית ראיון עם טים לובינגר הגרמני, שדיבר בביטחון גדול שהוא ינצח. הוא היה קופץ של 6.00 מ', אבל הביטחון המופרז שלו עיצבן אותי. אמרתי לעצמי שהלוואי ואוכל לתת לו בראש".
טים לובינגר היה אז הרבה יותר מ"רק" קופץ במוט. הוא היה סוג של סלב. העיתונים פרסמו איתו ראיונות בכותרות הראשיות, אפילו על חשבון הבונדסליגה הגרמנית. תמיד היה לו משהו לומר שהביא להרבה תגובות. סוג של איל ברקוביץ' אצלנו, רק באתלטיקה.
אני נזכר, אלכס, שגם אני התעצבנתי שנכנסת לתחרות רק בגובה 5.60 מ'. פחדתי שאתה בדרך לסיים את האליפות בלי גובה מינימום ועם שלוש פסילות, וכל התקוות יהפכו לאשליות. ואם זה לא הספיק, פסלת בקפיצה הראשונה.
"פסלתי? לא ממש זוכר, אבל בטוח שבניסיון השני עברתי את הגובה".
ומה היה הלאה?
"ויתרתי על 5.70 מ' כסוג של הימור. אני זוכר שבלילה לפני התחרות חשבתי הרבה על אבא שלי, ולארי, שמת בסוף 2001. הייתי מרוכז בשאיפה לעשות את זה עבורו. אבא שלי היה מאמן גדול, ובין היתר אימן את אירינה בלובה שזכתה במדליית כסף באולימפיאדת ברצלונה 1992 בקרב 7 אחרי ג'קי ג'וינר-קרסי. אירינה גם הייתה מאורסת לאחי יבגני, רץ 800 מטר, שנהרג בתאונת דרכים. לאבא היה חלק בכל ההחלטות המקצועיות שקיבלתי בחיי. לגבי הוויתור על ה-5.70 מ', לא רציתי לבזבז את האנרגיות על תוצאה שלא תביא אותי לשום הצלחה משמעותית".
בוא נשאיר את המתח של התחרות לטובת שאלה אחת: איזו החלטה הייתה החשובה ביותר?
"הגעתי לארץ כלוחם קרב 10 עם יותר מ-8,000 נקודות. עשינו חשבון שכדי להגיע ל-8,300 צריך לעבוד עוד יותר קשה. הוחלט ביחד אתו שאתרכז רק במוט".
ומה קרה ב-5.75 מ' הקשה?
"עברתי 5.75 מ' בניסיון הראשון וקיבלתי את ההרגשה שאני מסוגל לעשות את זה ושום דבר לא יעצור אותי. 5.80 עברתי בשנייה. הגרמנים לובינגר ולארס ברגלינג עברו לפניי. היה ברור שהקפיצה ל-5.85 מ' תהיה קובעת לפודיום. הייתי בפוקוס מלא, הרגשתי שאני חזק עם מוט חזק. והופ, עברתי בראשון. מאחר ובורגלינגר ולובינגר לא עברו, מדליית הזהב שלי הובטחה. זה היה מרגש מאוד, עטפתי את עצמי בדגל ישראל, ביציע ישבו אשתי נטליה ובתי טניה".
זהו, ניצחת בקרב הגדול שלך. ניסית לשפר עוד את התוצאה?
"ניסיתי 5.95, אבל כבר הייתי אחרי הניצחון וזה היה לפרוטוקול".
המדינה יצאה מגדרה, ובעיתונות התפרסמה ידיעה ביזארית שבדיוק סגרו לך את המים בדירה בת"א בגלל שלא שילמת.
"הידיעה התפרסמה עוד לפני הגמר. הסיפור נראה לי די מצחיק. גרתי בדירה שמכבי ת"א שכרה אז בשבילי, ומישהו שם שכח לשלם את החשבון. אחרי שחזרנו, התברר שאיש עסקים שילם עבורי ועבור מכבי את החשבון".
מינכן, 30 שנה אחרי הרצח. קילומטר בלבד מהביתן הכפר האולימפי. שני גרמנים, ברגלינג ולובינגר מימין ומשמאל, תחילה במסיבת העיתונאים ואחר כך על הפודיום. התקווה ברקע באצטדיון הזכור לרע במינכן. מה הרגשת?
"בחלוקת המדליות ובהתקווה חשבתי על אבא שלי שהביא אותי להיות ספורטאי מקצועני, ועל מדינת ישראל שחיבקה אותי. זה היה מדהים".
ואחר כך קיבלו אותך בארץ כמו מלך ושמעון מזרחי ממכבי ת"א דאג להפתיע אותך.
"כן, הזמינו אותי לחברת מכוניות ואנשי מכבי ת"א היו שם. שמעון מזרחי אמר שמגיעה לי המכונית הזו. זו הייתה מחווה יפה"
נראה קצת מוזר שההתאחדות הרוסית שחררה אותך לישראל בקלות כזו, כי אחר כך לקחת תארים מהרוסים.
"עד שעליתי, הייתי קופץ 5.70 מ' ורק בארץ התרכזתי והתקדמתי במוט. אני זוכר שאחרי שזכיתי בארד בסביליה, המאמן הראשי של רוסיה אמר: 'היום זכינו בארבע מדליות, אבל צריך להוסיף חמישית. זו של אלכס".
קרוב לשני עשורים אחרי העלייה, הוא פעיל מאוד בניסיונות קידום האתלטיקה הישראלית ושולף עוד ועוד רעיונות. אב לשלוש בנות, טטיאנה, דיאנה בת ה-15, שמתחילה בקריירה כאתלטית, ואנסטסיה בת ה-9, שבגילה כבר מככבת בקמפיינים של דוגמנות. בסופ"ש הקרוב הוא יוצא כמנהל המקצועי של מועדונו, לידר ירושלים, לאליפות אירופה לקבוצות בפורטוגל. זמן קצר אחר כך יטוס לזנזיבר כפרס על זכייתו בתחרות "נינג'ה ישראל" במסלול ה-VIP. "בשנה הבאה אתחרה כנראה במסלול הרגיל. אם אחליט סופית להתחרות, אתאמן קשה כמו שתמיד נהגתי להתאמן, כי אני כבר לא ילד וצריך להיות בכושר מתאים".
"למרות שהתחרות הסתיימה, הייתי מרוכז בה עוד כמה ימים. במשך הזמן למדתי יותר ויותר להעריך את מה שעשיתי. הרבה גם בזכות אילנה רומנו ואנקי שפיצר שהבעלים שלהם נהרגו באולימפיאדת מינכן. היום אני כבר אחרי כמעט 20 שנה בארץ, וסדרי העדיפויות שלי אחרים. היום אני מבין את גודל ההישג, ומשמעותו, הרבה יותר מאז"
ומה לא השתנה?
"הרצון שלי לקדם את האתלטיקה הישראלית. אנחנו יוזמים מסגרות שיקרבו את הקהל לאתלטיקה".
לפנייה לכתב/ת 
