שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "עד היום אני לא יכולה לצחוק": 45 שנה למלחמה שלקחה את אלון
    אלון אילת, בן קיבוץ בית השיטה, נפל ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. בימים הבאים נהרגו עשרה חברי קיבוץ נוספים. אחיו של אלון, עוזי ומיכל, נזכרים בימים הנוראים ההם

    אוקטובר, 1973: השמועות על נפילת הבנים הקדימו את ההודעות הרשמיות. "טנק מספר 400109 דוהר מזרחה, כמו מרכבה ללא נהג, כמו סוס ללא רוכב. ואלון שלנו מת –הוא כבר איננו איתנו".

     

    בשבת, ה-6 באוקטובר, קצת אחרי השעה 14:00, נהרג אלון אילת מקיבוץ בית השיטה בניסיון לעזור לטנק שנפגע 20 ק"מ מהתעלה. אלון, טנקיסט מצטיין, מפקד מחלקה בגדוד 184 פלוגה ז' - תעוז "נוזל", נהרג ביום המלחמה הראשון.

     

    כעבור יומיים, עוזי אחיו, אז סמג"ד בצנחנים, מגיע עם יחידתו למוצב שניכר שספג ארטילריה כבדה, ולא יודע שזה היה בסיס היציאה של אלון לקרב. המוצב היה עזוב, אך מתחם הקצינים נקי ומסודר. כשעוזי אמר לעצמו "הסדר הזה מתאים לאלון", הוא לא ידע שאלון כבר איננו.

     

    באחד הבקרים פגש עוזי את שלמה אגוזי, חבר בית השיטה, רב סרן בשריון. אין זמן לשיחות, אבל מנסים להעביר בקצרה מידע על חבר'ה אחרים מהקיבוץ שידוע היכן הם נמצאים ומה שלומם. עוזי מרגיש ששלמה מסתיר ממנו דברים.

     

    אלון אילת ז
    נהרג ביום הראשון של המלחמה. אלון אילת ז"ל(צילום: באדיבות ארכיון בית השיטה)
     

    באותם ימים מגיעות השמועות גם לבית השיטה. כולם כבר יודעים שאלון איננו, וממלאים פיהם במים בעת שאמו שושנה מספרת בגאווה על החבילות עם הפיצוחים והממתקים ששלחה לאלון. רמי, האח השני במשפחה, מדריך צניחה מגויס ונמצא בתל נוף, מקבל את ההודעה, ויוצא בטרמפים לנווה אור לאסוף את תחיה אשתו ומשם לבית ההורים בבית השיטה.

     

    בבוקר ה-15 באוקטובר, 10 ימים לאחר שאלון נהרג, יושב עוזי עם חבריו לגדוד הצנחנים על דיונת חול בעת מתן פקודות כהכנה לחציית התעלה באותו לילה. עוזי מניח שהשליח שמגיע מהחטיבה הוא הרופא הגדודי, ואז הוא אמר לו "אח שלך נהרג".

     

    "הרגשתי אגרוף בבטן, שנעצרה לי הנשימה. הדמעות החלו לזלוג. בקשתי שיביאו לי משקפי שמש", הוא נזכר. לאחר מכן חזר לאוהל התדרוך וכולם, 500-400 חיילים, מסתכלים עליו. הוא כבר מבין שכולם ידעו לפניו. הוא לא ישכח לעולם את ד"ר עמי צוויג, הרופא שהודיע לו. לעולם לא שוכחים את המודיע.

     

    עוזי לא חזר הביתה להוריו. בלילה הוא וחייליו אמורים היו לחצות את התעלה. הוא חייב היה להישאר. בתוכו הוא הרגיש תחושת כעס גדולה כלפי חיילי האויב. הוא הרגיש שהוא רוצה להכאיב להם על מה שעשו לו, על שהרגו את אחיו הצעיר. לימים עדכן אותו אמנון רשף, מחט 14, שאלון היה ההרוג הראשון של החטיבה.

     

    "כשאבא נכנס היה לי ברור שקרה משהו למישהו"

    באותו יום, היום העשירי למלחמה, הייתה מיכל, אחותם של אלון ושל עוזי, בביתה בחיפה עם בנה הפעוט בן השנתיים. היא הייתה בחודש הרביעי להיריונה השני. בשעת צהריים הגיעו אל הבית אביה של מיכל ואריה כהן, חמו של עוזי. לא הייתה שום סיבה שאבא שלה יבוא אליה בצהריים.

     

    "כשאבא נכנס היה לי ברור שקרה משהו למישהו. שאלתי אותו 'עוזי'? כי עוזי היה הכי קרבי, בצנחנים. בדיעבד ידענו שהיה בתעלה. אז הוא אמר לי 'לא. אלון'. חיבק אותי והתחיל לבכות".

     

    אלון אילת ז
    חלקת הקבר של אלון אילת ז"ל(צילום: באדיבות ארכיון בית השיטה)
     

    מיכל ארזה תיק ונסעה עם בנה הפעוט לבית השיטה. "לא ישבנו שבעה", היא מספרת. "כולם חזרו לעבודה ותוך כדי המשיכו להגיע ידיעות על הרוגים נוספים". את זמנה בילתה מיכל בסידור האלבום של אלון עם התמונות והמכתבים ששלח מהצבא, ובבקרים הצטרפה עם עמית הפעוט אל ה"דשא הגדול", מקום שבו כל האימהות והתינוקות התרכזו. הביחד של כולן היה מקור לתמיכה.

     

    כעבור יומיים התחילו להגיע הודעות נוספות. נודע שצ'ופה, בעלה של הדס, נהרג בצפון. הדס ואימא עבדו ביחד במחלקת ההזמנות של המטבח, ואימא הרגישה אחריות לשוב לעבודה. "לא היו ניחומי אבלים, מה נשאר לה לעשות בבית? קמה בשעה 04:00 בבוקר והלכה לעבודה".

     

    בבית מיכל זוכרת רק את אימא, שישבה על הכורסה שלה ובכתה. רמי זוכר את המבטים של כולם מושפלים לרצפה. פתאום מישהו הודיע על עוד הרוגים. היה נורא עצוב, כי כל פעם הגיעה עוד הודעה ועוד הודעה על בן שנפל.

     

    רק ב- 23 באוקטובר, בעת הפסקת האש הראשונה, כשבועיים לאחר שהמשפחה קיבלה את ההודעה, אמר עוזי למג"ד שהוא "עולה הביתה" ליומיים. היה חייב להראות להורים שהוא חי שהוא בריא. הלך לגן הילדים, לחנה אשתו, ואז להורים. "ההורים לא בכו, מי שהזיל דמעות זה אני ולא הם". כעבור יממה כבר קראו לו לחזור להיערך לתקיפה על איסמעיליה.

     

    "אבל שדה הקרב הוא כאן, אצלנו!"

    בבית השיטה כבר יודעים על נמרוד שרון שנפל, אבל המשפחה עוד לא יודעת. יהודית פלד, חברת המשק, אז מורה צעירה בת 28 לעומר, בנו של נמרוד, קראה באחת האזכרות: "ליד השוקת, בשעת הניקיון היומית, בא אלי עומר שרון ואומר בחיוך 'אני בטוח שלאבא שלי לא יקרה כלום. הוא תמיד מסתדר, הוא בטוח יחזור נכון?' מה אפשר לענות לילד בכיתה ו'? ניסיתי להנהנן בראש ולחייך חיוך קטן עבור השעות והימים שעוד נותרו לו ליהנות מהאשליה".

     

    אלון אילת ז
    מימין: עוזי, מיכל ורמי - אחיו ואחותו של אלון (צילום: באדיבות ארכיון בית השיטה)
     

    באותו ביקור, עוזי חשש להיכנס לחדר האוכל בקיבוץ. הוא לא רצה שכולם יסתכלו עליו כאח שכול או להרגיש שהוא "יצא בחיים" בעוד אחרים לא. לפני חזרתו של עוזי לסיני כבר הגיעו לבית השיטה הידיעות הרשמיות על הבנים שנהרגו בצפון - צ'ופה, יוסף שריג ואלי רחמים.

     

    עוזי גם ידע על חללים נוספים בדרום מלבד אלון - יוחאי גלעד, גרשון דוד, מיכה גולדמן, דני פלד ויחיאל שונרי, אך הודעה לגביהם טרם התקבלה רשמית. כולם נפלו באותו לילה. הוא גם ידע על משה שחורי, שנחשב לנעדר עוד לזמן רב לאחר מכן.

     

    המצב הבלתי אפשרי, של שמועות שמסתובבות אך הודעות רשמיות על חללים לא מתקבלות, גרם לעוזי לפנות אל מזכירי המשק דאז, שורי מיינרט ובנימין גל, שהיו צוות חירום לתקופת המלחמה. הוא ביקש מהם לנסוע לקצין העיר בעפולה ולקבל את ההודעות הרשמיות. בתום המלחמה התברר ש-11 מבני בית השיטה נפלו במלחמה.שלושה בצפון, בחזית הסורית, ושמונה בדרום, בחזית המצרית.

     

    אפרת בת שלום, שהייתה רכזת התרבות של הקיבוץ, נזכרת: "כשמספר הנופלים הגיע ל-11, התקשרתי למשרד ההפקות של חוה אלברשטיין וביקשתי להזמין אותה להופיע בבית השיטה. הפקידה מעבר לקו אמרה בנוקשות 'חוה מופיעה אך ורק בשדה הקרב!' ואז נפלטה ממני יבבה, 'אבל, אבל עכשיו שדה הקרב הוא כאן, אצלנו!'. חוה הגיעה והופיע מול החברים.

     

    ההתפרקות האמיתית הראשונה

    מיד בתום החופשה בת היום האחד בבית השיטה, בדרכו חזרה לסיני, עבר עוזי בבית העלמין הארעי במשמר הנגב.  הוא מצא שם משטח ענק, ובו שורות שורות של קברים ושלטים. מאות רבות של קברים. הוא הסתובב בין הקברים עד שמצא את הקבר של אלון. לאזרחים עוד לא נתנו לבוא לבקר באותה עת, אבל סגן אלוף עם כומתה אדומה לא היה צריך לבקש רשות להיכנס.

     

    כעבור מספר חודשים, בנסיעה הראשונה עם המשפחה לבית העלמין, עוזי זוכר שהסתובבו המוני אנשים בזעקות שבר שחיפשו את קבר יקירם. הם חיפשו את השמות ולא היה לוח הדרכה. עד היום מהדהד בו הפער בין מנהגי האבלות של משפחתו לבין האחרים שפגש בבית העלמין. התפרצויות של בכי וזעקות מלוות בתנועות גוף של כאב עצום אצל האחרים, ומשפחתו, שנוצרת את כאבה פנימה, בשקט ובדמעות.

     

    אלון אילת ז
    נכדים ונינים באזכרה לאלון, 2016(צילום: באדיבות ארכיון בית השיטה)
     

    מיכל זוכרת היטב את הביקור הראשון במשמר הנגב, כשכרסה בין שיניה: "עמדנו סביב הקבר. אימא היתה אחרי ניתוח ברכיים, על כיסא גלגלים. היא לא ויתרה. היה קשה מאוד למשפחה. פעם ראשונה שממש התפרקנו. כולם בכו, ההורים והאחים".

     

    הלוויה הכי גדולה בארץ: משפחה אחת קוברת בשעה אחת 9 מבניה

    כל חברי בית השיטה ובני הנוער, קרובי משפחה, חברים לנשק, אלפי אנשים, התכנסו ברחבת הכניסה לקיבוץ המכונה "העיגול" לקבל את פני הבנים. בשקט ובסדר מופתי נכנסו לקיבוץ בזה אחר זה תשעה קומנדקרים, פנסיהם דולקים, ובכל אחד ארון עטוף בדגל ישראל (שני חברי משק נוספים נקברו במקומות אחרים).

     

    רק אז עלו במעלה הכביש לאיטם, אפשרו לכל המלווים לצעוד בקצב הליכה. כל קומנדקר הוריד את הארון שאותו נשא. לאחר הטמנת הבנים כוסו הקברים על ידי אנשי בית השיטה ואנשי צבא והתקיים טקס צבאי רגיל לכל החללים יחד. לאחר מכן זוכר עוזי כתם שחור, לא זוכר יותר. עד היום הוא לא זוכר.

     

    מיכל שומעת עד היום את רעש הקומנדקרים מהלוויה הגדולה ואת רעש הטמנת הארון. יותר איננה זוכרת. רמי גם הוא זוכר את הקומנדקרים. לאחר מכן לא זוכר. בכלל לא זוכר הרבה מהשנים הראשונות. 

     

    "הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב" הוא שיר נכתב על ידי דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה בעקבות האבל הכבד שירד על משפחת בית השיטה עם נפילתם של 11 מבניו במלחמת יום כיפור. השיר מבטא את השבר הגדול לצד ההמשכיות והתקווה.

     

    פזמון השיר:

    "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית.

    אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

    השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

    אך החיטה צומחת שוב"

     

    סוף שאין לו סוף

    השנים חלפו, שני ההורים נפטרו, המשפחה גדלה וצמחה ושמרה על מסורת של מפגשים בכל יום כיפור. אך שמחת החיים לעולם לא חזרה. "אף פעם לא נגמר", כך קראה מיכל לפרק הסיום בספר על אלון.

     

    רמי ועוזי נוהגים עד היום לקרוא כל ספר שיוצא לאור עם הקשר כלשהו למלחמת יום הכיפורים. להבין, ללמוד לדעת. ליד מיטתו של עוזי מונחים כ-50 ספרים. "אוכל אותי באופן פרטי המוות של אלון, ובאופן ציבורי המוות של עוד למעלה מ- 2200 חיילים. האם זה היה הכרחי? קריאת הספרים נותנת תשובה איפה הצלחנו ואיפה לא".

     

    בכל לוויה של חבר קיבוץ, בהיותו בבית העלמין, עוזי מוצא עצמו בחלקה הצבאית, ליד הקבר של אלון. הרגליים מובילות אותו לשם, מעצמן, ללא מחשבה או מודעות. עוזי מרגיש שבמלחמת יום הכיפורים נהרגו בבית השיטה 10 חיילים ועוד אחד. האח שלו והאחרים. בהתחלה חשב שאולי אינו כואב את האחרים, ורק בהמשך הגיע לתובנה שאין ביכולתו של אדם אחד להכיל כל כך הרבה אובדנים, ולכן הצער על אלון אחיו אמנם גדול מאוד מאוד, אבל אינו מחליף את הצער על האחרים, רק העוצמה שונה.

     

    מיכל עד היום לא מצליחה לצחוק מדברים כשאנשים צוחקים. לא במסיבות ולא באירועים. "אני לא אותו אדם. לא הייתה לי רשות מטעם עצמי לשמוח. אני עצורה, עצרתי את עצמי".

     

    ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר "אבל - היום שאחרי"

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות ארכיון בית השיטה
    היה טנקיסט מצטיין. אלון אילת ז"ל
    צילום: באדיבות ארכיון בית השיטה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים