שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ביקורת סרט: "ג'וני אינגליש מכה שנית" - מיסטר בין חייב לפרוש

    עם כל הכבוד לרואן אטיקנסון (מיסטר בין בשבילכם), אפשר היה לוותר על הסרט השלישי בסדרת "ג'וני אינגליש". הפרודיה על דמותו של ג'יימס בונד עמוסה בבדיחות ממוצעות ועצלות שיצחיקו בעיקר צופים צעירים. לא נעים להגיד, אבל מישהו צריך להוציא את הדמות ואת יוצרה לפנסיה


    הזדקנות לא בהכרח עושה חסד עם קומיקאים גם כשהם נראים שמורים היטב. בגיל 24 רואן אטקינסון הבריק בסדרת טלוויזיה "מבט הפוך" (Not the Nine O'Clock News). בשנות ה-80 וה-90 הוא הפגין מנעד מרשים בשני סגנונות קומיים קוטביים – ההומור הלשוני של גיבור הסדרה בלאקאדר, וההומור הפיזי של מיסטר בין שהחל בטלוויזיה והגיע לקולנוע. שרירי הפנים האלסטיים של אטקינסון עבדו שעות נוספות, אבל הוא מעולם לא התקרב לליגה של הגדולים ביותר – גאוני הקומדיה הפיזית של הקולנוע האילם, והקומיקאים הנדירים שהמשיכו את המסורת הזו גם בתקופת הקולנוע המדבר.

     

     

    דמותו של "ג'וני אינגליש", הפרודיה מתמשכת על דמותו של ג'יימס בונד, היא מיזוג יכולות של אטקינסון. הד להומור הפיזי של מיסטר בין (דמות שאותה הוא הוציא לגמלאות לפני 6 שנים) עם השילוב בין יוהרה לשלומיאליות נוסח המפקח קלוזו בגילומו של פיטר סלרס. לאחר "ג'וני אינגליש" (2003) ו-"ג'וני אינגליש חוזר" (2011), מגיש הסרט השלישי בעל השם המתורגם באופן מבלבל מבחינה מספרית "ג'וני אינגליש מכה שנית" Johnny English Strikes Again)). סרט המהווה הוכחה ניצחת שהגיעה זמנה גם של דמות זאת להיות מופרשת לגמלאות, ואולי זו עצה הראויה לא רק לדמות אלא גם ליוצרה.


    מתוך
    אירוניה בשיתוף פעולה בין סוכן בריטי למרגלת רוסייה

    בגילום דמותו של מר בין היה ניכר כי אטקינסון הושפע מהקומיקאי הצרפתי הדגול ז'אק טאטי (בעיקר בגרסת "חופשתו של מר הולו" מ-1953), אבל בהשוואה לאחד מגאוני הגג הקומי, לא רק הדמיון ניכר אלא גם, ואולי בעיקר, הפער בין שני היוצרים. פער שהולך ומתרחב עם השנים.

     

    עוד ביקורות קולנוע:

    הטורף

    בקשה מסתורית

    נקמה חריפה

    מה יגידו כולם

     

    טאטי פיתח את המיומנות של בהפעלה מדויקת של הגוף ובבימוי שהלך והשתכלל. הוא דחף עצמו עד הקצה עד שהגיע ליצירת המופת שלו "פלייטיים" (1967). סרט שבו שיקע את כל כישרונו והונו ושעל כישלונו הוא שילם מחיר יקר. אטקינסון, לעומתו, הולך יותר ויותר אל הצפוי והלא מאיים. הוא מוותר מראש על הניסיון לאתגר את עצמו – שלא לדבר על הקהל שלו.

     

    מתוך
    חבלה אנטי קומית

    בשיאו טאטי נהג להתחיל מסיטואציה מינורית, ואז חזר ופיתח אותה לגגים נוספים, הסיט אותם לכיוונים לא צפויים, ושרשר אותם לסדרות מקבילות. כל זה בשירות חזון אנושי, טכנולוגי וחברתי. אטקינסון, לעומת זאת, הוא בדרן שהולך ומתמקד בהומור פשוט וישיר נטול ערך או כוונה מלבד הרצון להצחיק.

     

    בנוסף "ג'וני אינגליש מכה שנית" מפגין ליקוי כה מהותי עד שהוא בגדר חבלה אנטי קומית. במקום להפתיע את הצופה, ובהפתעה לא רק לייצר הומור אלא גם לעורר מחשבה, אטקינסון הולך בכיוון ההפוך. לפני כל גג נאמר באופן מפורש מה עלול לקרות. ולפעמים פעם אחת לא מספיקה אז מדגישים זאת שנית. כך אפשר לוודא שאף אחד מהצופים לא יפספס מה עומד לקרות. ואז זה קורה בדיוק כמו שעבודת ההכנה גרמה לנו לצפות שיקרה. ואחרי שזה קורה – לא קורה שום דבר נוסף. אין התפתחות לא צפויה הנבנית על בסיס מה שהיה צפוי והתרחש. הגג הסתיים ואפשר להתחיל עם עבודת ההכנה של הצופים לקראת הבדיחה הבאה. וכך פעם אחר פעם אחר פעם, לאורך כל הסרט.

     

    מתוך
    הושפע מהקומיקאי הצרפתי ז'אק טאטי

    הגישה המוזרה הזו הייתה מחבלת גם בבדיחות מצוינות, לא כל שכן בבדיחות המאוד ממוצעות ועצלות של הסרט. כך הופך להיות מה שאמור להיות בידור חביב לטרחני ומייגע. יש קהל שזה לגמרי מתאים לו. אין זה הומור הנסמך על וולגאריות או הפרשות, ובכך הוא נבדל מלא מעט קומדיות עכשוויות. הסרט לגמרי בטוח לצפייה לילדים, ויתכן מאוד שבלי להודות בכך מפורשות זהו קהל היעד שאליו הסרט מכוון. אבל למה להראות לילדים את "ג'וני אינגליש" ולא משהו של הגאונים האמיתיים של הגג – אנשים כמו צ'אפלין, קיטון, צ'אק ג'ונס ו-טאטי.

     

    הבימאי דיוויד קר מגיע לסרטו הקולנועי הראשון לאחר קריירה ארוכה אך לא מצטיינת במיוחד בבימוי פרקים לסדרות טלוויזיה בריטיות. התסריטאי וויליאם דיוויס הוא הוגה הסיפור של הפרקים הקודמים של הסדרה, אבל בעוד שבפרקים הקודמים היו גם תסריטאים שפיתחו את הסיפור, כאן הוא עושה לבדו את כל המלאכה. וכמובן, השליטה והאחריות על התוצר מונחות בסופו של דבר לרגליו של אטקינסון.

     

    מתוך
    הומור שיצחיק בעיקר ילדים

    הסרט נפתח במתקפת טרור סייבר על בריטניה, מידע רב נגנב וראש הממשלה (אמה תומפסון) מחליטה לשתף פעולה עם מיליארדר הייטק אמריקאי צעיר ושחצן בשם ג'ייסון (ג'ייק לייסי). הוא אמור להעביר את המידע הקריטי לממלכה לשרתים הפרטיים שלו. התעלומה הלא באמת קיימת מי עומד מאחורי התקיפה מחייבת הפעלה של הסוכנים המיוחדים, אך מכיוון שכולם נחשפו במתקפת הסייבר, יש הכרח לפנות לגמלאים של ה-MI7 (מחלקת הביון הפיקטיבית של הסדרה).

     

    את השנים לאחר הפרישה מעביר ג'וני אינגליש בהוראה של טכנולוגיה וטקטיקות ריגול לתלמידי בית ספר יסודי. מורה אהוב אך חסר אחריות באופן משעשע. הוא מזומן לפגישה עם גמלאי השרות האחרים (כמה הופעות אורח של שחקנים אהובים) שאמורים להציל את המולדת. נטייתו של אינגליש לתקלות המסכנות אחרים מנטרלת תוך זמן קצר את שאר הסוכנים. הוא נותר היחידי שיכול לגלות מי מתקיף את הממלכה.

     

    כפי שניתן להבין הסרט לא מזמן הפתעות מסחררות. לא ברמת המיקרו של הגג ולא המאקרו העלילתי. בדיחות על אופיו המיושן והבנתו המוגבלת של אינגליש את הטכנולוגיה שבה הוא משתמש – מעטים מתפוצצים, טכנולוגית מציאות רבודה ואפילו טילים גרעיניים. לא מעט בדיחות נובעות ממערכת היחסים המתמשכת עם העוזר הוותיק שלו אנגוס (בן מילר) בתפקיד ה"סטרייט מן" לשיגיונות של הגיבור.

     

    אחרונה היא הדמות הנשית המצודדת – במקרה זה סוכנת רוסייה בשם אופיליה (אולגה קורילנקו – שלפני עשור הייתה נערת בונד ב"קוונטום של נחמה"). יש לא מעט אירוניה בשיתוף הפעולה בין סוכן בריטי וסוכנת רוסייה בניסיון להגנת על הממלכה מפני השתלטות עוינת על מערכות הסייבר. אבל אין לצפות שהמוצר הבידורי המאוד בסיסי הזה ידע או ירצה לעשות עם זה דבר מה.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיסטר בין (שוב) בשרות הממלכה
    לאתר ההטבות
    מומלצים