שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט: "מבוסס על סיפור אמיתי" - פולנסקי לא מחדש
    קצת לא ברור מה היה דחוף לרומן פולנסקי להוציא את הסרט "מבוסס על סיפור אמיתי", שמבוסס בכלל על ספר. המבקרים בפסטיבל קאן קטלו אותו ולדעת שמוליק דובדבני שלנו, קצת יותר מדי. נכון, קשה לזהות בו ייחוד או עניין וגם הכימיה בין השחקניות הראשיות לא מאוד מוצלחת ובכל זאת, גם אם הוא טריוויאלי עדיין יש בו משהו

    אין קלישאה מעצבנת יותר מאשר סופר במחסום כתיבה הנצפה כאשר הוא יושב אל מול מסמך וורד ריק. לא פעם נראה אותו כאשר הוא סוגר את המחשב הנייד בייאוש, חופן את ראשו בשתי ידיו, ושולח מבט נוגה אל החלון שמולו.

     

    באופן משונה, הדימוי השחוק הזה מופיע בסרטו החדש של רומן פולנסקי, "מבוסס על סיפור אמיתי" (D'après Une Histoire Vraie) שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בפסטיבל קאן לפני שנה. הסרט זיכה אז את פולנסקי בביקורות הקטלניות ביותר שליוו איזה מסרטיו האחרונים – ואומנם, גם אם קשה לזהות בו ייחוד או עניין, עדיין הוא מעורר פה ושם אותו חיוך עוקצני המלווה תדיר את הצפייה בסרטיו.

    מתוך
    דינאמיקה מרוסנת בין הכוכבות
    מצד אחד, אפשר לראות את הסרט הזה כחלק אינטגרלי מיצירתו של פולנסקי. החדירה אל תודעה נשית מעורערת, נרדפת ומאוימת על ידי סביבתה (ע"ע "רתיעה" ו"תינוקה של רוזמרי"), כמו גם מערכת יחסים אלימה וסאדו-מזוכיסטית שבין מספר מצומצם של דמויות הנתונות-כלואות בחלל אחד ("מבוי סתום", "אלוהי הקטל"), ומרחב ביתי ההולך ונעשה מאיים ("הדייר") – אלו הם רק כמה מאפיינים תמטיים בולטים בעבודתו הניכרים גם כאן. מצד שני, קשה להבין במהלך הצפייה ולאחריה מה היה דחוף לפולנסקי לעשות דווקא את הסרט הזה, שקצת נדמה כמהלך מתוך שינה.

     

    מתוך
    הביקורות בקאן קטלו

     

    התסריט של "מבוסס על סיפור אמיתי" נכתב במשותף על ידי פולנסקי ואוליבייה אסיאס, הבמאי-תסריטאי המוערך של "העננים של סילס מריה" והמיני-סדרה הטלוויזיונית "קרלוס", והוא מבוסס על ספר באותו שם מאת דלפין דה-ויגאן ("נו ואני"). כותרתו של הספר-סרט כבר מייצרת אותו ניג'וס ארס-פואטי, שתובע מאיתנו מודעות לטשטוש שבין בדיה ומציאות, ולעיסוק בכאוטיות של התהליך האמנותי נוסח "שמונה וחצי". בניסוח אחר: כותרת קולעת לחוויה לעוסה.

     

    ניצול שואה, אלמן, עבריין נמלט וגאון קולנועי: סיפורו של רומן פולנסקי

     

    הגיבורה היא סופרת מצליחה (עמנואל סנייה, המוזה ואשת הבמאי), שזה עתה ראה אור רב מכר חדש שלה, והיא מתקשה למצוא בתוכה את ספרה הבא. מבחינה זו, הבחירה באישה הנתונה במחסום יצירתי ולא בגבר החווה זאת (ע"ע "ברטון פינק", "הניצוץ", "לפרק את הארי", רשימה חלקית בלבד) היא, ללא ספק, מקורית. פולנסקי מיטיב לתאר את מעריציה של הסופרת, דלפין שמה (כשמה של מחברת הרומן), שעטים עליה באירוע חתימה על ספרה החדש ונראים כעופות דורסים. זוהי התחלה בהחלט מרושעת לסרט שילך ויתקרר בהמשך.

     

    מתוך
    חוויה לעוסה

    באותו אירוע ובהמשך אותו ערב פוגשת דלפין מעריצה המציגה עצמה רק בשם "אל" ("היא" בצרפתית). זו (בגילומה של אווה גרין) מנצלת את חולשתה של הסופרת, ומכניסה את עצמה לתוך חייה – תחילה כעוזרת נאמנה המסננת בעבורה את המיילים, ומהר מאוד גם כשותפה לדירה. בהמשך היא אפילו מתחזה לה במפגש עם תלמידי בית ספר.

     

    כבר ראינו סרטים על מפגשים מהגיהינום בין אמנים ומעריציהם. סרט הבלהות "מיזרי", כמובן, אך בראש ובראשונה "הכל אודות חווה" מ-1950, שבו המעריצה שמגלמת אן בקסטר תופסת בהדרגה את מקומה של השחקנית המזדקנת בגילומה של בטי דיוויס. כוונותיה של "אל", להבדיל מגיבורות שני הסרטים הנ"ל, מעורפלות הרבה יותר. היא כופה עצמה על הסופרת, אך לשם מה בעצם? היא עצמה סופרת צללים הכותבת את האוטוביוגרפיות של ידוענים (פולנסקי כבר נדרש לעיסוק זה ב"סופר הצללים" שלו), אך האם עובדה זו אמורה להוות איום על דלפין? האם היא מבקשת להשתלט עליה ולכתוב בשמה?

     

    מתוך
    טריוויאלי מדי ליוצר לא טריוויאלי

    בן-זוגה של דלפין (ונסן פרז) הוא מנחה עסוק של תוכנית ספרות טלוויזיונית, מה שמצדיק את היעדרותו רוב הזמן מהסיפור, ובה בעת מאפשר לו להכריז על מפגשיו הצפויים עם דון דלילו וקורמק מק'ארתי, ולהזכיר את עמוס עוז על תקן זה שבאיזו קבלת פנים אתו הוא היה תקוע.

     

    הבעיה העיקרית של "מבוסס על סיפור אמיתי" היא הדינמיקה בין שתי השחקניות, סנייה וגרין, שרוב הזמן נותרת מרוסנת. עם כל הכבוד לגברת פולנסקי, היא מתקשה לשכנע בתור סופרת מוערכת (וסוג התפקידים שאליהם מלהק אותה בעלה ראוי לדיון נפרד), שעה שגרין נדמית מעוּשה מדיי בתפקיד החברה-מפתה-פולשת. הסרט אינו מחדש הרבה – לא על חרדת יצירה, לא על האימה שממנה נובעת ההשראה, וגם לא על ה"היא" שהולכת ומשתלטת על ה"עצמי".

     

    מתוך
    חדירה אל תודעה נשית מעורערת

     

    מתוך

     

    ניכר – וזוהי התרשמות סובייקטיבית לחלוטין – שפולנסקי מביים את הסרט ללא תשוקה אמיתית. אחרי הכל, הסרט "צץ" שעה שהוא התקשה להתניע את ההפקה היקרה והמדוברת שלו על פרשת דרייפוס (צילומי הסרט אכן יחלו סופסוף בסתיו הקרוב בפריז, בכיכובו של ז'אן דוז'רדן). יש בסרט משהו "עייף". ויחד עם זאת, כבר מאז סרטו הראשון, יצירת המופת "סכין במים" (1962), הוכיח פולנסקי שהוא רב-אמן של דרמות מתח אינטימיות. הקביעה הזו זוכה לאישוש בעיקר בחלק השני, והמוצלח יותר, של הסרט המתרחש בבית כפרי, ושבו מתבררות לכאורה כוונותיה האמיתיות של "אל".

     

    "מבוסס על סיפור אמיתי" – ואת הכותרת הזו ניתן היה להעניק לכמה מסרטיו האחרים של פולנסקי עצמו, שהטראומה של השואה ואחר כך של רצח אשתו שרון טייט ניכרה בהם – אינו מוצא את יוצרו בשיאו, אם לנקוט לשון המעטה. מאידך, זוהי גם לא אותה יצירה נחותה ומעליבה, כפי שעלה מסקירותיהם של המבקרים שצפו בה בקאן אשתקד. אם כבר, זהו סרט טריוויאלי למדיי מאת במאי שהדבר האחרון שהיית מצפה לומר על איזה מסרטיו הוא "טריוויאלי".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים