ביקורת סרט: "טובת הילד" - קולח ומהנה

שנת 2017 הצניחה אל האקרנים העולמיים שני עיבודים קולנועיים לספריו של איאן מקיואן הבריטי. האחד - "על חוף צ'זיל" בכיכובה של סירשה רונאן, הוקרן כאן לאחרונה, והשני – "טובת הילד" ("The Children Act"), על פי ספרו מ-2014, עולה עתה.

כמו עיבודים קודמים לספריו של מקיואן ("גן הבטון", "תשוקה זרה", "אין סוף לאהבה", וכמובן "כפרה" המלאכותי) – גם "טובת הילד" נוגע במכלול נושאים כבדי משקל: אמונה דתית, אימהות, זוגיות, לידה מחדש, ובעקבותיה התאהבות פרוידיאנית של בן באמו. מכלול זה כמו תובע מאיתנו להתייחס אל הסרט ברצינות גמורה, גם אם בשורה התחתונה לא מדובר ביותר מאשר רשימת מכולת לצרכן גבה-מצח.

מקיואן (שאף כתב את התסריט הצמוד-מאוד לספר) פותח את הסרט בסיטואציה שיש לה משמעות בספר, אבל כאן היא נדמית מעט נטולת הקשר: גרסה מודרנית של משפט שלמה שבו נאלצת להכריע שופטת נכבדה לענייני משפחה (אגב כך, מקיואן כתב את התסריט של "הבן הטוב", המותחן המגוחך מ-1993 בכיכובו של מקולי קולקין הצעיר, שבשיאו המתרחש על צוק תלול אכן נדרשת אם להכריע בסוגיה דומה).

מראית עין של עומק. "טובת הילד"

העיסוק בדרמות בית משפט אף הוא אינו זר לקולנוע, ואם יש משהו ייחודי ב"טובת הילד" הרי זה תיאורו הכמעט-אגבי את הכנותיה של השופטת לקראת כניסתה לאולם הדיונים – משהו שמזכיר את הדינמיקה שבין השחקן השייקספירי הנישא ונושא כליו במחזהו של רונאלד הארווד "המלביש", אך ללא הטקסיות הנלווית.

הגיבורה, כאמור, היא אותה שופטת (הופעה מפתיעה לטובה באיפוקה של אמה תומפסון), שרגע אחרי אותו משפט שלמה המתוקשר, מוצאת עצמה בעיצומה של סיטואציה משפטית מסעירה נוספת: היא נדרשת להכריע בין סירובם של נער בן 17 (פיון וויטהד) והוריו לקבל תרומת דם שעשויה להציל את חייו, ובין מחויבותו של בית החולים בו הוא מאושפז לספק לו את הטיפול הדרוש. הדילמה הניצבת בפני השופטת היא כבדת משקל: הוריו של הנער חברים בקהילת "עדי יהוה", וזו אוסרת על מתן וקבלת תרומת דם. על מנת להכריע בתיק – הכרעה הנושאת עמה גם מימד של מירוץ-כנגד-הזמן – פועלת השופטת באופן בלתי שגרתי, ומגיעה לבקר את הנער בבית החולים. הכרעתה מצילה את חייו.

הנה-כי-כן, אישה חשוכת ילדים מעניקה, באופן לגאלי וסימבולי, חיים לילד-שאין-לה. זהו מוטיב שילך ויתחדד בסרט כאשר הנער (החולק עם השופטת תשוקה עזה לשירתו של ייטס) מפתח כלפיה אובססיה. הוא עוקב אחריה, כותב לה, נוסע בעקבותיה אל מחוץ לעיר, מביע את רצונו לעבור לגור עמה, ובפרץ של ספונטניות אף מנשק אותה על שפתיה.

מופיעה כמעט בכל סצנה. אמה תומפסון

במקביל, חווה השופטת משבר אישי. בעלה, מרצה באוניברסיטה (סטנלי טוצ'י), מבשר לה על כוונתו לפצוח ברומן עם קולגה צעירה. לא משום שהוא מאוהב במיוחד באישה האחרת, אלא בעיקר משום שהיא, אשתו, אינה מעניקה לו עוד סיפוק רגשי ומיני. הסצינה הזו באה זמן לא רב אחרי שהוא מנסה לקבוע עמה בילוי משותף, והיא אף לא מפנה אליו את מבטה – כולה שקועה בעבודתה. הבנתם נכון: הסרט "מסמן" את הזוגיות ככושלת, אך אינו מבהיר מדוע היא כזו. אומנם ברובם המכריע של הסרטים, זהו הבעל שמתמכר לעבודה על חשבון הזוגיות, אך הסרט אינו מבהיר צד זה בדמותה של כבודה, וגם לא מדוע זה מתחולל המשבר דווקא עתה.

דמותו של הנער, מעבר להיבטים הפרוורטיים המתקיימים במשיכתו אל השופטת, האם-לא-אם ש"ילדה" אותו מחדש, אמורה לשקף את הכאב והחוסר המאפיינים את דמותה. מבחינה זו, הסרט מייצג איזו עמדה שמרנית שלפיה הנער, בפרפרזה ישועית כלשהי, אמור לגאול את האישה מאשמת הוויתור על האימהות. הוא אף מייצר אנלוגיה מסוימת בין אמונה דתית ותשוקה אל האם, אך אינו מפתח אותה. ככלל, טבוע בסרט חותם של אשמה ומלנכוליה המלווה במידה של פרוורסיה – והחותם הזה מעניק לו מראית-עין של עומק ורצינות שאין בו באמת.

הבמאי, ריצ'רד אייר ("אייריס", "רמז לסקנדל"), מביים את הסרט בקורקטיות בריטית טיפוסית. השחקנים מבצעים את מלאכתם במיומנות, הדיאלוגים נמסרים בקפידה, והסוגיות המוסריות והמשפטיות מועלות בצורה משכנעת (הגם שאין לי כל מושג אם זהו דבר מקובל ששופטת תמהר אל מיטת חוליו של מושא הדיון, ותדקלם איתו פסוקים משירת ייטס). אבל יש משהו סכמטי בסרט, ודמותו של הנער – האם הוא stalker אובססיבי, או צעיר אבוד שתר אחר גאולה משל עצמו – נותרת אניגמטית ומעורפלת, וקצת קשה להאמין שלפני זמן לא רב הוא היה חולה סרטן סופני.

"טובת הילד" הוא סרט קולח ואף מהנה לצפייה. בשיאו הוא מספק התפרצות רגשית, וזו מבוצעת בקורקטיות יעילה. זהו סרט מבוצע היטב שמיועד למי שמבלבלים בין תומפסון ובין משחק אנגלי משובח. היא נוכחת כמעט בכל סצינה, מוקפת דמויות ושחקנים שמשרתים אותה נאמנה (בראשם סטנלי טוצ'י בתפקיד כפוי טובה) – גילומה המושלם של המכובדות שעוטה על עצמו הסרט.