שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לראות את המוסיקה ולהרגיש שווה
    "לשם שינוי המופע התאים את עצמו לי, ולו, ולה, ולזאת שבכיסא גלגלים ולהוא שלא רואה מרחוק, כולנו באותו מתחם, וכולנו חשובים באותה מידה. בדיוק כמו כולם. לכולנו מגיע לשמוע, לראות, וליהנות". טור מיוחד לרגל יום ההזדהות עם ציבור החרשים וכבדי השמיעה בישראל

    כיום בשנת 2018, חיים במדינת ישראל מאות אלפי חירשים וכבדי שמיעה המתחילים את חייהם בנקודת פתיחה נמוכה משמעותית מקהילת השומעים בישראל. כדי להעלות את המודעות לחשיבות ההנגשה, הוקם מיזם SigNow! לקידום ההכרה בשפת הסימנים כמיזם חברתי בתכנית היזמות 'הסוללה' בעמותת שותפויות אדמונד דה רוטשילד וקרן אדמונד דה רוטשילד.

     

    את המיזם מוביל תומר לוי, בוגר תכנית 'שגרירי רוטשילד' שכבר שילב הנגשה מיוחדת למופעים מוסיקליים בשלושת ימי הסטודנט הגדולים בישראל. תחילה בשיתוף אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון שהרימה ראשונה את הכפפה, ואחריה האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב.

     

    לרגל יום ההזדהות עם ציבור החרשים וכבדי השמיעה בישראל שמתקיים היום (ה'), בר, סטודנטית מאוניברסיטת בן גוריון שהשתתפה ככבדת שמיעה במופע מונגש, מספרת:

     

    שמי הוא בר ידידיה. אני כבדת שמיעה בדרגה יחסית קלה, מסוגלת לנהל שיחה גם בלי מכשירים ולא תמיד צריכה את לקרוא השפתיים שלכם. מילדות הייתי הולכת להופעות, פסטיגלים, הצגות וכל היוצא בזה. תמיד הייתי לוקחת מכשירי שמיעה איתי למקרה שאפספס איזו מילה, חשבתי שאיתם אני שומעת יחסית טוב, כמעט כמוכם.

     

    האמת היא, שככל הנראה, אף פעם לא שמעתי באמת את כל ההצגה, את כל המופע, כל הפסטיגל. גם עם מכשירים אני יכולה לפספס מילים וקטעים מצחיקים, ואם בדיוק נגמרת הסוללה במכשיר אז אני חוזרת להיות אותה כבדת שמיעה, שלא מבינה על מה כולם מדברים.

     

    כשהגעתי לאוניברסיטת בן גוריון שמתי לב לנגישות. יש מעליות בבניינים עם מדרגות, יש שלטים המכוונים איך להגיע ולאן, ויש את תא סמ"ן הפעיל ומעורב בנושא נגישות הסטודנטים. שמחתי לגלות על הכיסאות בשורה הראשונה בכחתה מדבקת "השמע" המאפשרת לסטודנטים כבדי שמיעה וחירשים לשבת שם ולשמוע את המרצה.

     

    בר ידידיה, סטודנטית כבדת שמיעה ()
    "ככל הנראה, אף פעם לא שמעתי באמת את כל ההצגה, את כל המופע, כל הפסטיגל".בר ידידיה, סטודנטית כבדת שמיעה

     

    חודש אחרי פתיחת השנה, הגיע יום הסטודנט, ולשם שינוי, הוא מונגש! שמעתי שתהיה מתרגמת לשפת הסימנים והתרגשתי, בנוסף יהיה מתחם סגור לאנשים עם מוגבלויות לפני שאר הקהל, כך שלא אמורה להיווצר בעיית נגישות. אכן, כך היה!

     

    הגעתי עם חברים למופע ,וכשנצ'י נצ', עלה לבמה, רצתי לתפוס מקום בשורות הראשונות, השתחלתי בתוך כל ההמון והצלחתי להיכנס למתחם המונגש. אני לא יכולה לתאר ממה התרגשתי יותר. מצאתי את עצמי לא יודעת על מה להסתכל. מצד אחד, אחד הזמרים האהובים עליי מופיע ממש מולי ומצד שני, סוף סוף, אחרי שנים - יש תרגום לשפת הסימנים!

     

    סוף סוף להיות עם מוגבלות מרגיש כמו אורחת V.I.P

     

    הסיטואציה גרמה לי לחזור שנים אחורה, על כל המופעים שפספסתי, על כל ההצגות שויתרתי, אפילו חדשות לא ראיתי. כל אלו כיוון שלא הייתה הנגשה, לא היה תרגום או תמלול ולא תמיד הבנתי את מה שמתרחש על הבמה, העדפתי לא להגיע כדי לא להרגיש לא שייכת לקהל.

     

    הסתכלתי על הסטודנטים במתחם לידי, ונהנתי לראות איך סוף סוף להיות עם מוגבלות מרגיש כמו אורחת V.I.P, איך זה שפתאום, לשם שינוי, המופע התאים את עצמו לי, ולו, ולה, ולזאת שבכיסא גלגלים ולהוא שלא רואה מרחוק, כולנו באותו מתחם, וכולנו חשובים באותה מידה. בדיוק כמו כולם. לכולנו מגיע לשמוע, לראות, וליהנות מהמופע.

     

    התרגום לשפת סימנים נמשך גם לשאר המופעים. המתרגמת הייתה מהממת, בעלת יכולת להעביר את מילות השיר בריקוד וברגש. חמש שעות על הבמה. בדיוק כמו ששומעים בקול של הזמר או הזמרת. היא תרגמה בחיוך וברצון טוב, ספק אם הגיעו עוד כבדי שמיעה לאירוע, ספק אם מישהו מסתכל עליה, היא לא ידעה אבל אני לא הורדתי את העיניים ממנה.

     

    לי דן-דקל מתרגמת לשפת סימנים על במה (צילום:דור סבג)
    "היא לא ידעה אבל אני לא הורדתי את העיניים ממנה". לי דן-דקל מתרגמת לשפת סימנים על הבמה(צילום:דור סבג)

     

    אומרים שנגישות = רגישות. אגודת הסטודנטים ותא סמ"ן פעלו בשביל כולנו, כי גם אני בדיוק כמוכם, אולי שומעת קצת פחות טוב, זה משנה? אני יכולה להגיע למופע וליהנות ממנו, אני יכולה להתרגש ממילות השיר המתנגן ואני יכולה לרקוד לצלילי הבאסים המטורפים, דרך הרגליים. אני רק צריכה אמצעי עזר, כל כך קטן שבקושי רואים אותו על האוזן.

     

    לכתוב את החוויה האישית שלי היה קצת קשה לי, כי אני לא זוכרת הרבה חוץ מההתרגשות והדמעות שעמדו לי בעיניים. איזה כיף שסוף סוף אני ושאר חברי

    הקהילה שווים ואפילו מקבלים יחס מיוחד, איזה כיף שבאוניברסיטה לא דוחקים אותנו לפינה, שיש לאן לפנות ויש מי שייתן מענה. איזה כיף שיש התחשבות וכמה טוב ללמוד במקום שדוגל בערכים של שוויון, רגיש לסביבה שלו ופועל למענה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דור סבג
    "המתרגמת הייתה מהממת, בעלת יכולת להעביר את מילות השיר בריקוד וברגש"
    צילום: דור סבג
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים