שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    התלוננו, וזה מה שקרה - שילמנו את המחיר
    המשפחה שמפנה עורף, הרווחה שמסירה אחריות, בית החולים שמשליך בדיקה לפח, המשטרה שמגלה חוסר רגישות, האטימות של הפרקליטות ובתי המשפט והקריסה של מערכת בריאות הנפש. מיוחד: שש נשים אמיצות שהגישו תלונות בזמן אמת, מדגימות היטב למה זה כל כך קשה, ולמה תלונה תמשיך להיות אופציה אחרונה עד שמשהו כאן ישתנה

    פרויקט #לאהתלוננתי (צילומים: דנה קופל, אביגיל עוזי)
    החוויות הקשות של הנשים שהתלוננו(צילומים: דנה קופל, אביגיל עוזי)

    "אם באמת קרה משהו, למה הן לא התלוננו?", מרעישה מתקפת הנגד ברשתות החברתיות בעקבות קמפיין #MeToo ואחיו הצעיר #לאהתלוננתי. "אתן מתבכיינות, הופכות את עצמכן לקורבנות", תקפו הליברטריאנים, בגל העכור שמגיע מארצות הברית, מהאגף שמבקש להתעלם מהתלונות ולמנות את השופט ברט קוואנו לבית המשפט העליון. גם אצלנו, קשה לפספס את אלה שממהרים לתקוף את המתלוננות ומפנים אותן לרשויות.

     

    "הרגשתי מותקפת". אנה קליימן    (צילום: אורי דוידוביץ, ניצן דרור, עריכה: שיק)

    "הרגשתי מותקפת". אנה קליימן    (צילום: אורי דוידוביץ, ניצן דרור, עריכה: שיק)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ובכן, אנחנו מתקשים להתלונן משום שאנחנו יודעים היטב מה המחיר שכרוך בזה. ששת המונולוגים שלפניכם מציגים את תחנות הייסורים שנפגעות צריכות לעבור מהרגע שהן מחליטות להתלונן ועד שהן זוכות לצדק. ובמקרים רבים, הן לא זוכות לצדק בשל המשפחות שמפנות עורף, הקהילה שפונה נגדך, החוקרים חסרי הרגישות, הרווחה שלא מספקת את הסחורה, מערכת המשפט העוינת, מערכת בריאות הנפש הקורסת. לקרוא ולהפנים.

     

    המשטרה. "הרגשתי מותקפת"

    אנה קליימן: "ערב אחרי הטיול השנתי של כיתה י"ב הלכתי למסיבה בבית של חבר מהלימודים. נרדמתי באחד החדרים בבית, במיטה זוגית, לבד. בבוקר התעוררתי מאונס. קפאתי. לא הצלחתי לומר מילה ובטח שלא להיאבק בו. למחרת הוא הביא לי פוסטינור, כאילו ניתן לבטל את מה שעשה.

     

    "במשך ארבע שנים קשות התחרפנתי בשקט, מבפנים. אחרי ארבע שנים הוא פנה אליי יום אחד בפייסבוק ואמר שהוא מרגיש שיש ביננו אווירה רעה ושהוא רוצה לוודא שזה לא נכון. לקחתי נשימה עמוקה ועניתי לו שהוא צודק, שאני נוטרת לו טינה כי הוא אנס אותי, ושהוא יודע את זה. זו הייתה הפעם הראשונה שהכרתי בזה בעצמי.  הוא הציע לי להיפגש, והחלטתי לעשות את זה בשביל עצמי. חשבתי שזה יעזור לי לסיים את הפרק הנוראי הזה בחיי.

    אנה קליימן (צילום: אביגיל עוזי)
    אנה קליימן. "קרסתי. נכנסתי לדיכאון ובכיתי כל היום וכל הלילה"(צילום: אביגיל עוזי)

    "נפגשנו בבר בשעות הצהריים. הוא הצהיר שהוא בא כדי לוודא שאני בסדר, לנקות את המצפון שלו ולהתנצל. לא הפסקתי לבכות ואמרתי לו את כל מה שרציתי ולא יכולתי במשך ארבע שנים. ניסיתי להסביר לו איך המעשה הנוראי שעשה השפיע לי על החיים. שאני לא יכולה לישון במקומות ציבוריים, שאני לא ממש יכולה לישון באופן כללי, שאני על כדורים פסיכיאטריים.

     

    "יצאתי מהמפגש בתחושת ניצחון אבל אחריו קרסתי. נכנסתי לדיכאון ובכיתי כל היום וכל הלילה. אחרי שהתחלתי טיפול פסיכולוגי הבנתי שכדי לשים את הסיפור הזה מאחורי אני חייבת להגיש תלונה במשטרה. השוטרת הציעה לי להתעמת איתו והסבירה שאני לא חייבת, אבל שזה ייתן לתיק יותר משקל. מכיוון שידעתי שרוב תיקי האלימות המינית נסגרים עקב חוסר ראיות, ומכיוון שכבר הייתי בסיטואציה הזו מולו בעבר, הסכמתי.

     

    "כשנפגשנו בעימות ישב מולי אדם אחר מזה שישב מולי בבר כמה חודשים קודם לכן. הוא הגיע מצויד בביטחון עצמי מופרז והשפה המשפטית שבה השתמש הסגירה שהוא נפגש עם עורך דין. בשלב מסוים הוא השתמש בתרגיל שעשינו במגמת תיאטרון בתור הוכחה לזה שרציתי אותו. לא האמנתי למה שאני שומעת, הרגשתי שאני נמחצת. חיכיתי שהשוטרת תשתיק אותו, שתסביר שאין קשר בין הדברים אבל היא הפנתה את האצבע המאשימה אליי ושאלה איך אני מסבירה את זה. איך אני מסבירה מה? זה נותן לו לגיטימציה לאנוס אותי? הרגשתי מותקפת.

    "במשך למעלה משנה חיכיתי בקוצר רוח לשמוע מה קורה עם התיק שלי, ואף אחד לא טרח לעדכן אותי שכבר אחרי חודשיים הוא נסגר. אף אחד לא שלח הודעה, מייל, משהו. הייתי צריכה לגשת בעצמי לתחנת המשטרה ולהתחנן".

     

    ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "עם קבלת התלונה על אירוע שהתרחש לפני כחמש שנים (מיום הגשת התלונה), נפתחה חקירה אשר בסיומה, לפני למעלה משנה, הועבר תיק החקירה לעיון והחלטת הפרקליטות שהחליטה לסגור את התיק. כמו בכל תלונה, גם חקירה זו בוצעה במקצועיות וביסודיות, תוך גביית עדויות, איסוף ראיות וביצוע מגוון פעולות חקירה הדרושות להגיע לחקר האמת. אחת מאותן פעולות היא עימות בין המתלוננת לחשוד – פעולת חקירה הכרחית וחשובה המבוצעת במסגרת חקירות רבות, גם אם לעיתים היא מהווה מטבעה חוויה לא נעימה עבור קורבן העבירה. משטרת ישראל תמשיך לחקור עבירות מין באופן סדור ומוקפד על ידי חוקרים מיומנים, תוך הכרה בכלל ההיבטים הרגשיים, המורכבויות השונות והצורך בשמירה על הפרטיות וכבודן של נפגעות העבירה, זאת לצד החתירה הבלתי מתפשרת לחקר האמת, שהיא תכליתה של כל חקירה משטרתית".

     

    המשפחה. "אימא אמרה שאני שיכורה"

    גטנש מתוקו: "הייתי בסך הכל בת 15 כשהוטרדתי מינית ונאנסתי על ידי שניים מקרובי משפחתי, אבל רק כשהייתי בת 18 המעשים הנוראיים שהם עשו לי החלו לחלחל למודעות ולזיכרונות והכניסו אותי לעננה של חרדות ודיכאון. במשך חצי שנה לא הייתי בבית הספר, ישנתי כל היום ולא יצאתי מהבית. כשהזמינו את ההורים שלי לשיחה בבית הספר, הבנתי שאין לי מה להפסיד. הלכתי לדבר עם המחנכת שלי, שיתפתי אותה בהתעללות המינית שחוויתי ויחד הלכנו להתלונן.

    גטנש מתוקו (צילום: דנה קופל)
    גטנש מתוקו. "עננה של חרדות ודיכאון"(צילום: דנה קופל)

    הוריי זומנו לרווחה. אבא שלי עזב את הארץ. הוא העדיף לטוס מאשר לדבר על מה שקרה, ואמא שלי לא האמינה לי. היא אמרה שאני מדברת שטויות, שאני שיכורה, שרציתי את זה. המשפחה הקרובה התרחקה ממני כאילו אני מצורעת. מיד אחרי שהתלוננתי יועצת בית הספר לקחה אותי למרכז לנערה בנתניה, אבל הם לא היו מוכנים לקבל אותי כי כבר מלאו לי 18. כלומר, לא הייתי קטינה ועל כן לא הייתי באחריותם. הם שלחו אותי למרכז לשלום המשפחה, שם הפגישו אותי עם עובדת סוציאלית פעם בשבוע למשך שעה. שעה בשבוע, זה מה שבחורה צעירה שעברה תקיפה מינית מתמשכת מקבלת. 

     

    בית החולים. "הבדיקות נזרקו לפח"

    תפארת סולומון: "זה קרה ביום שישי. פרסמתי בקבוצה של טרמפים בפייסבוק שאני עולה מירושלים צפונה ונתתי טרמפ לשלושה אנשים. בחזור, רק אחד מהם הצטרף אליי. כבר היה מאוחר, דיברנו הרבה, הוא היה נחמד, נעים והרגשתי בטוחה. כשהגענו הוא הציע לי לעלות אליו לעשן. אמרתי שאעלה לרבע שעה ואלך. רק בדיעבד הבנתי עד כמה הוא התנהג מוזר. הטבק שלו היה מונח על השולחן, אבל הוא לא הפסיק לפשפש סביבו כמחפש משהו. הוא הציע לי לשתות וסירבתי. כשיצאתי מהשירותים ראיתי שהוא יוצא מהחדר עם טבק אחר. עלינו יחד לגג. עישנתי את הסיגריה שהוא הכין לי, ותוך כדי שיחה קלטתי שהוא לא מעשן את שלו.

     

     

    "אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שאני מאבדת תחושת זמן וריכוז. בשארית כוחותיי לקחתי את הדברים שלי והתחלתי לצעוד לכיוון הדלת. פתחתי אותה והתחלתי לרוץ לכיוון הרכב. בזווית העין ראיתי אותו רץ אחרי. נכנסתי לאוטו, נעלתי את הדלתות והתחלתי לנסוע תוך כדי שאני נלחמת בעצמי שלא לאבד את ההכרה.

     

    "כשהגענו אמי ואני לשערי צדק איבדתי את ההכרה. עד היום אני לא מבינה למה הביאו אותי לבית חולים שאין ביכולתו לבדוק הימצאות של סם אונס בדם. לקחו ממני דגימות דם ושתן, וכשחזרתי להכרה נפגשתי עם פסיכיאטר ועובדת סוציאלית, עם רופאים ועם שוטרים. כולם אמרו שחייבים לקחת את הבדיקות לתל השומר, כי בשערי צדק אין את היכולת לעשות בדיקות מעמיקות. אמא שלי התחננה בפני הרופאים במיון שיתנו לנו את הבדיקות כדי שניקח אותן למעבדה באופן פרטי, אבל הם סירבו בטענה שמדובר בראיות, ואמרו שהם יעבירו אותם בעצמם.

    תפארת סולומון (צילום: דנה קופל)
    תפארת סולומון. בבית החולים לא יכלו לבדוק אם היה סם אונס(צילום: דנה קופל)

    "מבית חולים הלכתי ישר למשטרה להגיש תלונה, ושם הובהר לי שהם חייבים את תוצאות בדיקות הדם והשתן כדי להתקדם בחקירה. אחרי כשבועיים התקשרתי לשערי צדק לבדוק מה קורה עם הבדיקות, וגיליתי שהן מעולם לא הועברו לתל השומר. לא רק זה, הן כבר לא קיימות משום שהן נזרקו לפח! זאת הייתה נקודת שבירה. רק לפני כחודשיים גיליתי שהתיק שלי נסגר".

     

    משערי צדק נמסר בתגובה: "מדובר במטופלת שפונתה ישנונית, מלווה על ידי אמה. האם סיפרה על חשד של החדרת סם לסיגריה שניתנה לבתה. המטופלת נבדקה ונשלחו בדיקות דם ושתן לסקירת סמים. הטענה על אפשרות לשימוש בסם אונס עלתה לראשונה על ידי המטופלת אחרי הזמן שניתן לשלוח בדיקה לסם זה. הטיפול במטופלות עם חשד לתקיפה מינית כולל בדיקת רופא ובדיקות מעבדה נדרשות כפי שנעשה במקרה דנן".

     

    הייתי תלמידה בבית הספר, שמתמודדת עם השלכות של תקיפה מינית כמעט לבד. לא הבנתי שום דבר על תהליכים משפטיים. הייתי מרוסקת נפשית, אבל גם מוכנה להילחם על הצדק שלי. אבל לא ידעתי איך, אף אחד מטעם המדינה לא לקח עליי אחריות, לא ליווה אותי.

     

    העובדת הסוציאלית שמה אותי בתוכנית של נערות למען נערות - תוכנית כללית לבנות נוער שלא מיועדת לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. הן היו יושבות ומדברות שם על בעיות רגילות של גיל ההתבגרות. אף נציג מהרווחה לא ליווה אותי בתהליך. אז מה אם מלאו לי 18? הייתי תלמידת תיכון שעברה התעללות מינית מתמשכת בתוך הבית שבו המשכתי לגור - כדי להגן על האחים שלי - עם משפחה שמתנכלת אליי. הייתי צריכה להתמודד עם המשטרה והפרקליטות לגמרי לבד, ובמקביל להתמודד עם המשפחה.

     

    ביום בהיר אחד קיבלתי שיחת טלפון. 'גברת גטנש, התיק שלך נסגר'. הודיעו וניתקו. הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. כשנפגשתי עם נציגה מהפרקליטות נאמרו לי מילים גדולות כמו 'חוסר עניין לציבור', ו'היעדר הוכחות', אבל בגדול הבנתי שזו הייתה המילה שלי נגד המילה שלהם, והם ניצחו. הסתכלתי על הנציגה מהפרקליטות אבל זיהיתי שהיא לא רואה אותי. היא לא רואה שאני בת 18, שאני לבד. אף אחד לא הסביר לי מה מגיע לי, מה אני יכולה לעשות. החלטתי לא לוותר ובעזרת מרכז הסיוע הגשתי ערר שהתקבל חלקית. הוחלט להשאיר את התיק שלי פתוח אבל עם האשמות רק כלפי אחד מקרובי משפחתי, שאנס אותי במשך שנה שלמה.

     

    לא סמכתי על המשטרה, אז התעמתתי איתו בטלפון והקלטתי את השיחה. הוא לא הודה, וכשהעברתי את ההקלטות למשטרה הם זימנו אותו לתחנה לעימות. הפעם נאלצתי לעמוד מולו, להסתכל לו בעיניים. קיוויתי שהפעם לא יוכל לשקר. אמרתי הכל. שהייתי קטינה, שהוא אנס אותי, נגע בי בלי הסכמתי, הכריח אותו לגעת בו, לצפות איתו בסרטים פורנוגרפיים. רוב הזמן הוא שתק, ומדי פעם צעק עליי שאני שקרנית, שהייתי רוצה שהוא יגע בי.

    יצאתי מהעימות גמורה. היה לי קשה להכיל את הרוע ואת האטימות שחוויתי, אבל לא איבדתי תקווה. קיוויתי שיזמינו אותו לבית משפט, שיאמינו לי. אחרי כמה חודשים גיליתי שוב שסוגרים את התיק. אני לא מבינה. למה? אם הוא לא אשם, מה זה אומר עליי? שאני לא בסדר? שזו אשמתי? עם הרגשות האלו אני מתמודדת עד היום. חיה בבית שבו אנסו אותי, נאלצת לחיות את הסיפור הזה בכל יום מחדש, מתעוררת לתוך סיוטים, לזיכרונות כואבים, ובעיקר - לבד". 

     

    בריאות הנפש. "מקום שמתנהל כמו כלא"

    יעל שרר: "הייתי בסך הכל בת 16 כשאושפזתי במחלקה סגורה בשלוותה. שלוש שנים עברו מאז שהסתיימה מסכת העינויים שהעביר אותי אבי, ונאלצתי לעבור למסכת עינויים מסוג אחר לגמרי. באותה תקופה נפתחה חקירה נגד אבא שלי בחשד לביצוע מעשים מגונים בי. לא הסכמתי להיפגש איתו.

     

    "עברו שנים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה. הייתי בבית הספר כשהתקשרו להודיע לי שדודה שהייתי קשורה אליה במיוחד נפטרה, ושיבואו לאסוף אותי להלוויה. לא יכולתי לשאת את העובדה שאני עומדת לפגוש את אבא שלי ונכנסתי למצב של דיסוציאציה. התנתקתי מהמציאות. במשך שבועיים לא היה איתי קשר, לא היה עם מי לדבר. ככה הגעתי לאשפוז פסיכיאטרי.

     


    "ילדה בת 16 שעברה התעללות מינית, מאושפזת במחלקה סגורה. כשאמא שלי חזרה מטיול באוסטרליה היא מצאה את הבת שלה במקום שמתנהל כמו כלא. היא חזרה לילדה מלוכלכת שיושבת ומסתכלת על הקיר, שבמשך ימים לא קילחו אותה. עד היום לא התאוששתי מההשפלה הזאת. והדבר הנורא מכל הוא שזה לא משתנה. מי שיתכנס לאותה מחלקה היום, תעבור בדיוק את אותו הדבר. 20 שנה ומערכת בריאות הנפש בישראל לא הצמיחה מומחה אחד נורמלי לפוסט טראומה מינית.

     

    יעל שרר (צילום: דנה קופל)
    יעל שרר. "עד היום לא התאוששתי מההשפלה הזאת"(צילום: דנה קופל)

    "בתקופה שהייתי מאושפזת בשלוותה כבר ידעו לאבחן פוסט טראומה מורכבת – מצב נפשי שנובע מפגיעה או כאב פיזי מתמשך, אנשים שעברו שבי ועינויים, למשל. רק תפיסות שוביניסטיות מיושנות מונעות מהרופאים בישראל להבין שגם פגיעה מינית בתוך המשפחה זו פוסט טראומה מורכבת. במקום זה, בחרה מערכת הבריאות בישראל להגדיר נפגעות תקיפה מינית כבעלות הפרעת אישיות גבולית".

     

    בריאות הנפש. "אשמה בזה שנאנסתי"

    רוחמה גמרמן: "נפגעתי מינית בשתי סיטואציות: אחת בילדות, שאני לא מוכנה להרחיב לגביה, ובהמשך עברתי אונס ותקיפות מיניות במשך שש שנים על ידי בן זוגי, שהייתי נשואה לו בקונטקסט של כת, בלגיטימציה מלאה של מנהיג הכת שבה חיינו. הפגיעות המיניות הפסיקו רק שהתגרשנו, שנתיים אחרי שעזבנו את הכת.

     

    "בשלב מסוים התקשרתי למרכז סיוע לנפגעות אונס וסיפרתי למתנדבת את הסיפור. באותה תקופה אפילו לא הייתי מסוגלת להגיד את המילה אונס, אמרתי 'לקח בכוח'. הגישה של המתנדבת הייתה, 'טוב מה את רוצה, את נשואה לו, ואם את לא נותנת לו אז הוא לוקח'. זה בעצם אומר, את אשמה בזה שנאנסת. הרגשתי שאין לי למי לפנות.

     

    "בגלל פוסט הטראומה מהפגיעה בילדות, הסיפור של האונס התיישב לי כעוד שכבה שהתפוצצה. חצי שנה אחרי הגירושים מצאתי את עצמי באשפוז הפסיכיאטרי הראשון. שם לא הבינו את הסיטואציה. תייגו אותי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית. קיבלתי יחס מזלזל, כשבכיתי אחרי פלאש-בק שהיה לי, האחות אמרה לפני כולם, 'את ממציאה'.

     

    רוחמה גמרמן (צילום: דנה קופל)
    רוחמה גמרמן. "תייגו אותי כסובלת מהפרעת אישיות"(צילום: דנה קופל)

    "לתקופה מסוימת הייתה בבית החולים יחידה לנפגעות, אבל בגלל רשימת ההמתנה הארוכה נשים נזרקו באמצע התהליך. זה מה שקרה לי. אחרי אחד האישפוזים, הכריחו אותי לגור בהוסטל, אחרת יקחו לי את סל השיקום. חייבו אותי ללכת למעין פנימייה טיפולית שמיועדת לאנשים עם מוגבלות נפשית, שם מתגוררים נשים וגברים יחד. באחד האשפוזים מטופל הטריד אותי מינית. כשסיפרתי לאחיות, הן פשוט אמרו לי לקחת כדור הרגעה וללכת.

     

    "באישפוז נתנו לנו תרופות ולא מטפלים בהיבטים הפסיכולוגיים. לא טיפלו בפוסט טראומה שהיה לי, טיפלו בסימפטומים. בסופו של דבר מה שעזר לי זו האפשרות לטיפול פרטי, בזכות אמא שלי שהחליטה לממן את זה".

     

    הפרקליטות. "הבת שלי התרסקה" 

     ב' (השם המלא שמור במערכת): "זה היה יום חמישי. חזרתי הביתה מהעבודה וגיליתי שתי עובדות סוציאליות יושבות ומחכות לי. הן סיפרו לי שבעלי עצור לחקירה על עבירות מין בילדה שלי, בילדה שלנו, שרק לפני חצי שנה חגגנו לה בת מצווה. השתנקתי. הן סיפרו לי שהיא נחקרה באותו היום בבית הספר ושהיא מסרבת לשתף פעולה בחקירה. לא הייתי מסוגלת להאמין שדבר כל כך נורא קרה לבת שלי, בבית שלי, ואני לא ידעתי. ברגע שהסתכלתי עליה בעיניים ושאלתי, 'אבא פגע בך?' והיא ענתה 'כן', זהו, לא הייתי צריכה חקירה ולא בית משפט. התמוטט עליי עולמי.

     

    "לקח לי זמן להבין איך זה הגיע למשטרה מבלי שהיא תתלונן. התברר שבמהלך תחקיר ביטחוני שעבר בעלי כדי להתקבל לעבודה חדשה זה נפלט לו, והגורם שביצע את התחקיר העביר את הפרטים למשטרה. היא בעצמה עוד לא הייתה מוכנה לחשוף את זה. כשהחקירה הסתיימה עודכנתי על ידי החוקר במשטרה שהם את החלק שלהם סיימו, ושהם מעבירים את התיק לפרקליטות שתעדכן אותי מה הלאה. בתי הייתה במצב נפשי מעורער ולא הסכימה לשתף אותי בפרטי החקירה. בפרקליטות לא רצו לדבר איתי, הם החליטו שאני עדת תביעה ושאסור לשתף אותי בפרטים. אני, אמא של הנפגעת, לא יודעת כלום.

    א' (צילום: יריב כץ)
    "הרגשתי שאני כלום ואפס מול הפרקליטות, לא סופרים אותי"(צילום: יריב כץ)

     

    "כמה ימים לאחר מכן התחילו להתפרסם ידיעות בתקשורת על גבר שנעצר לאחר שהתעלל מינית בבתו. בערב התקשרה אליי חברה וסיפרה שהיא קראה כתבה שבה כל פרטי החקירה התפרסמו שחור על גבי לבן. כל כתב האישום, כל הפרטים על מה הוא עשה לה הפכו להיות ציבוריים! הייתי בסערת רגשות. רציתי להגן על המשפחה שלי. הבן שלי כבר היה כמעט בן 14, איך אני יכולה להסתיר ממנו את הפרטים הקשים האלה? היה שם הכל. כולל עדויות של חבר שלו, שמספר שהיו שם נגיעות אבל בהסכמה מלאה. איך אני יכולה לחשוף את הילדים שלי לזה?

     

    "לא הבנתי למה הפרקליטות ממדרת אותי מצד אחד, ומהצד השני חושפת את הסיפור לתקשורת. נשבר לי הלב. אחרי תקופה הבנתי שהם חשבו ששיתפתי פעולה, שהייתי חלק מזה, אבל במקום לזמן אותי לשיחה, לשבת איתי, לדבר איתי, הם לא עשו דבר. לא הבנתי בכלל על מה הם מדברים. הגדירו אותי עדת תביעה, מה זה אומר? אף אחד לא תדרך אותי. הרגשתי שאני כלום ואפס מול הפרקליטות, שלא סופרים אותי בכלל. הילדה שלי זאת שנפגעה, אני רוצה לדעת מה קורה, ופשוט לא רואים אותי.

     

    "לא הייתי מוכנה לוותר. הצטיידתי בשני עורכי דין פליליים, שלמזלי יכולתי להרשות לעצמי, והם החזיקו לי את היד לאורך כל הדרך מול הפרקליטות. עורכי הדין של בעלי עשו מאמצים גדולים כדי להשיג עסקה, והפרקליטות ניסתה לסגור את התיק בעסקת טיעון מקלה. עורכי הדין שלי לא נתנו לפרקליטות להתפשר ולהתגמש. אם הם לא היו מעורבים, הוא היה מקבל שלוש־ארבע שנים בכלא. בפועל הוא קיבל שמונה.

     

    "מכיוון שבתי לא ממש שיתפה פעולה עם החקירה, החליטו בפרקליטות שהם רוצים לדעת מה היא סיפרה בטיפול. הילדה שלי נחרדה מהאופציה שמישהו יראה את השיחות הללו ולא הסכימה בשום פנים, אבל זה לא היה בשליטתה ולא היה לנו מה לעשות כדי למנוע את זה. הם הוציאו צו בית משפט לקבלת החומרים, והיא התרסקה, שקעה לדכאון קליני שהלך והעמיק עד למצב של פגיעה עצמית. בסופו של דבר היא אושפזה, וכיום היא בטיפול פסיכולוגי מרצונה ומבחירתה.

     

    "הייתי מצפה מהפרקליטות לראות את האנשים שמאחורי התיקים, להיפגש איתם, שיראו במי מדובר. אני מבינה שאין להם זמן, ואני מבינה את העומס, אבל זאת העבודה שלהם. עומדים מולם אנשים פגועים שלא מכירים את המערכת, שלא יודעים מה מגיע להם, שלא מכירים את התהליכים. הם צריכים מישהו שידריך ויכוון אותם".

     

    ynet תחקירים  ()

    משרד העבודה והרווחה מוסר בתגובה לסיפורה של גנטש: "המתלוננת הופנתה ליחידה לטיפול בנפגעות מינית שם קבלה את הסיוע המירבי בשל החסיון וצנעת הפרט אנו מנועים מלהרחיב".  

     

    עוד נמסר כי "משרד העבודה והרווחה מפעיל 8 מרכזי הגנה ברחבי הארץ, המעניקים מענה וסיוע ראשוני מיידי לקטינים נפגעי אלימות ומין, בהם פועלים עו"ס לחוק נוער, חוקר/ת ילדים, חוקר/ת משטרה, רופא ופרקליט מלווה, המטפלים בכ-2,000 מקרי פגיעה מינית בשנה, בהשקעה של למעלה מ-8 מיליון שקל.

     

    "כמו כן מפעיל המשרד 13 מרכזי טיפול לקטינים נפגעי עבירות מין, בהם מועסקים מטפלים מוסמכים במימון המשרד המטפלים בכ-1,750 קטינים בשנה, בהשקעה של 19 מיליון שקל. המשרד מפעיל 6 מרכזים גדולים ועוד 55 יחידות טיפול בפריסה ארצית המספקים טיפול רגשי פרטני וקבוצתי לכ-2,500 מטופלות ומטופלים בוגרים מדי יום, ללא עלות וללא הגבלת זמן, בהשקעה של למעלה מ-17 מיליון שקל בשנה. בימים אלו מוקמים שלושה מרכזים נוספים שיטפלו בעוד כ-500 נפגעות ונפגעים. בנוסף תומך המשרד במרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בהשקעה של כ-8 מיליון שקל מדי שנה".


    פורסם לראשונה 05/10/2018 08:08

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים