שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה קורה כשזורקים אוטיסט לרחוב
    "כל הזמן אני חווה אנשים שנעלמים, כי מי כבר רוצה להיראות בחברתו של אדם שמתנהג 'אחרת'? כל כך קל בעידן בו כולנו מוצרים על המדף לזנוח בצד את אותם 'מיוחדים'". אודי הלר, גבר אוטיסט, מספר על ההרגשה של אלו שלעיתים לא נראים

    "זה המצב, זה הילד הוא לא בחר להיוולד ככה", מספרת בקטע וידאו העיתונאית נעה ברק על בנה האוטיסט, אותו ניסתה לשלב בגן רגיל כדי שיהיו לו חברים, אבל ההורים פחדו שאולי זה מדבק. השפילו, צילמו ודרשו להוציאו. תתפלאו, אבל אוטיסטים מרגישים, אפילו יותר מרובכם, מה זה להיות דחוי, מה חושבים עליהם אחרים, דווקא בגלל שממש קשה להם.

     

    בדומה לעיוורים הם מגבירים חושים אחרים וקולטים כל שינוי קטן כדי להבין מתי הם לא רצויים ומתי מפחיתים מערכם, רק בגלל שאין להם כישורים חברתיים כל כך טובים.

     

    לי לא הייתה אמא עיתונאית שיכלה להגן עלי ציבורית. הורי המאמצים לא רצו ילד כמוני, לבסוף התכחשו לקיומי. בחברת ההמונים והשיח האלים, אוטיסטים רבים נשארים דוממים. בין ראש ממשלה לנשיא מעצמה, בין הפגנה סוערת לאירוע בטחוני, לאוטיסטים אין קהילה או ארגון שיאבקו על קידום שוויון והכרה וכנגד אפליה ובושה. החשיפה של הציבור דרך מתווכים כטלוויזיה נעשית בפריזמה צרה בשם הרייטינג, הנותנת לגיטימציה לסטיגמה. הגיע הזמן לשינוי.

     

    "פלפלים צהובים". חשיפה לאוטיזם דרך תוכניות (צילום: צחי צלניקר) (צילום: צחי צלניקר)
    "פלפלים צהובים". חשיפה לאוטיזם דרך תוכניות(צילום: צחי צלניקר)

    בסרטו של דיויד לינץ' ישנה אחת מן הסצנות הקשות ומכמירות הלב שהועלו בפני הקהל הרחב, בה המוגבל נס על נפשו מפני הֲמוֹן הַכְּרָךְ אל תוך השירותים הציבוריים ומתוך אימה זועק - "אני לא פיל! אני לא חיה! אני בן אדם! א.. ני ... גבר!".

     

    עבורי לא מדובר רק בסרט, זכור לי בתור ילד מגמגם כיצד רדפו אחרי בבית הספר הרגיל רק כי הייתי שונה, כיצד לעגו לפָני טרם הניתוחים, כיצד זרקתי שברי זכוכיות בבהלה מרודפי כדי לְּמַלֵּט את נפשי, על אותם ימים בהם התבצרתי בתא שירותים באמצע החצר האחורית בעוד כמה ילדים מנסים לפרוץ.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    "לא להיות מובן זה להיות גולה בארצך מולדתך הלשונית והתרבותית", כתב המחזאי נסים אלוני. ירדן הירש היה נער אוטיסט בתפקוד גבוה, מה שפעם זכה לכינוי "אספרגר". הוא קיבל המון אהבה ותמיכה, ובכל זאת מגיל 15 הודיע לכולם שהוא מתכוון להתאבד. הוא לא סבל מדיכאון או ממחלת נפש, הוא פשוט לא רצה את החיים שהוא לא בחר. ירדן היה בחור מאוד מוכשר, הציג עבודות בגלריות, זכה לשבחים רבים והתקבל ללימודי אמנות בספיר.

     

    בגיל 19 הוא תלה את עצמו, בלי מכתב. ירדן לא התאבד בוואקום, הוא התאבד כי הוא הבין הרבה יותר מאחרים באופן צלול ובלי הטיות ממסרים חברתיים ודתיים סמויים שהוא עיוור להם, אילו חיים מצפים לו בחברה מאוד אכזרית לאחר, בלי דופמינים מזויפים של כן אתה יכול אתה יפה ואתה מוכשר. הוא כפר בהם. הוא לא רצה עזרה, הוא לא רצה חונך, הוא לא רצה דיור מוגן, הוא לא רצה להיות תלוי באחרים ולכן תלה את עצמו.

     

    בין אהרון (ינג) של גרוסמן לקולפילד של סלינג'ר

    בין אדם פלינט החייל לבין ירדן הירש הסטודנט, שניהם כתבו ועסקו במוות, שניהם היו אמנים רגישים ומוכשרים מאוד, שניהם בחרו לסיים את חייהם. "כשאני אתאבד, זה לא יהיה סתם, זאת לא תהיה גסיסה אטית, כשאני אתאבד, זה יהיה מפגן בהתאבדותית", כתב אתגר מויאל.

     

    אוטיסטים מתאבדים יותר כי הם בודדים יותר וזה לא רק בגלל החוסר במסגרות, זה בעיקר הקושי מולכם - האנשים ברחוב, ללימודים, המעסיקים או המשפחה, שמוותרים עלינו כל כך בקלות, שתוקפים אותנו בלי שנבין מדוע. "ילד מזדקן, ילד מתקלקל, לומד את הפרנציפ רק אחרי שהוא נופל", שרים חברי להקת כוורת אבל עבורי זה אש וקרח. כל הזמן אני חווה אנשים שנעלמים, כי מי כבר רוצה להיראות בחברתו של אדם שמתנהג "אחרת"? כל כך קל בעידן בו כולנו מוצרים על המדף לזנוח בצד את אותם "מיוחדים" שהם לא Fast food שנותן לך כנפיים.

     

    דיכאון (צילום: shutterstock)
    אנשים נעלמים, זונחים את ה"מיוחדים"(צילום: shutterstock)

    גרוסמן בחר לסיים את ספרו "הדקדוק הפנימי" בתמונה בה אהרון משתמש בכל הסימנים לאותת לחברו על מצוקה אך לשווא מסביר לעצמו ש"אולי הוא כבר גדול מדי, וכמו המבוגרים כבר אינו יכול לראות מה שילדים רואים". הילד של נעה ברק לא סבל מהקטנים, הוא הובס בידי הגדולים, אלו שלא מוכנים לקבל זרים שלא הופכים למוכרים על פי הנורמה התרבותית הקובעת מי משלנו ומי לא.

     

    איזה הורה רוצה שהילד שלו ייתפס כ"חריג", איזה ילד רוצה לפסוע בצל תיוג (ראו Labeling theory) הבוזז את עצמו-תו? אבל אוטיסטים מתקשים להבין את הנורמה (ראו Theory of mind) ולפעול לפי הפרוטוקול ההתנהגותי ההדדי לו אחרים מצפים (ראו Presentation of Self של גופמן).

     

    קראו עוד:

    הפרעת קשב או אוטיזם - כשהאבחון לא מדויק

    "הוא נראה ילד רגיל ואת סתם מודאגת"

    הצצה לעולמם של ילדים אוטיסטים

     

    לא משנה כמה תתאמץ לתת כל כך הרבה ואפילו פה ושם כמו בתחנת רכבת נידחת יופיע אושר שהצלחת, תמיד משהו ישתבש ואין הווה באוויר. ביולי 2017 כתבתי לכל חברי הכנסת וראשי המדינה בניסיון נואש לצלוח את משוכת האדישות. את דברי סיימתי במילים: "אדם הוא תמצית נוף ילדותו. הוא אינו מתחיל או משתנה או נהיה אדם אחר בגיל 20 או 30 או 60. הוא אותו אדם, שגידלו אותו הוריו, שנתנו לו אהבה או שללו אותה ממנו, שלקחו אותו לבית הספר או השליכוהו מכורח הנסיבות, שחיבקו או שהקשו, שגדל עם אחרים או לבד, שתמכו ולימדוהו כל פרח וחי וציפור או שהתעלמו כהיה סרח, שהיה עטוף בקול ובמגע או שמה בתכריכים ורחמים.

     

    "כי האדם הוא עץ השדה, כמו העץ הוא שואף למעלה, כמו העץ הוא צמא למים, כמו העץ הוא תמצית האהבה שהושקה בה. הורים יכולים להמריא ילד כמטוס ולהפוך אותו להרבה יותר שלם מסך חלקיו, וביכולתם לפרקהו לחלקים, ששנים של טיפולים רק ידביקו, אך לעולם לא יאחו".

     

    שעות משליחת המכתב המשטרה כמעט פרצה את דלת דירתי הקטנה. חוויה מטלטלת ובלתי צפויה, עליי להבטיחכם. שוב, אי הבנה. היו שהגיבו, שהעבירו, מנשיא המדינה אפילו התקשרו אבל שכחו ולך תוכיח שאין לך אחות, היא נהרגה.

     

    מכתב לאִיתָמָר

    אִיתָמָר נולד לבית הנכון, להורים במקצועות הנכונים, הוא למד בתיכון הנכון ושירת ביחידה הנכונה, הוא למד בבצלאל ויש לו אזרחות אמריקאית. אִיתָמָר בחר להתעלם כי הוא בבואה פְּרִיבִילֶגִית של הקבוצה ההגמונית בחברה.

     

    את הפרסומת האחרונה של נייקי הוא אולי יאהב ויזואלית, אבל לעולם לא באמת יבין את משמעות ניצחון הרוח על החומר שהלן קלר מייצגת. "האמן במשהו גם אם משמעותו להקריב הכל. אם יש לך רק יד אחת, אל תשב על הספסל כצופה, קום ותשחק".

     

    למרות שזרקו אותי לרחוב הָלוּם פנים וחסר כל, היו גם אנשים טובים ובזכותם אני (עדיין) פה, נאחז בתַיִל, יודע שאסור להיכנע לתסכול ולאכזבה גם אם אחרים מצחקקים כלא מאמינים.

     

    דווקא אנחנו, "המיוחדים", הם היצירתיים שממציאים, שחייבים לסגל את המציאות אליהם נגד כל הסיכויים, לשנות ולאתגר כדברי ארנסט פרידריך שומכר. אז אל תוותרו עלינו כל כך מהר גם אם תדרשו ליותר סבלנות, אנחנו בני-אדם שבאמת מתאמצים.

     

    אודי הלר, אוטיסט, בוגר מדעי המחשב, מנסה לעשות את העולם קצת יותר טוב למען כולם, מנסה ליזום פרויקטים שמשלבים קהילה וטכנולוגיה

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים