שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ביקורת סרט: "בערה": איטי אבל שווה כל רגע

    סיפור בן 10 עמודים של הארוקי מורקמי הפך ע"י הבמאי הדרום קוריאני לסרט באורך של שעתיים וחצי. הצופים חסרי הסבלנות אולי לא ישרדו את האיטיות אבל מי שיתחבר לסגנון והקצב יהנה ממותחן פסיכולוגי מדויק, מאופק ומופתי


    לפני כשני עשורים החל עידן "הקולנוע הדרום קוריאני החדש" אשר הביא עמו שגשוג כלכלי ואמנותי. ב-2003, לדוגמא, נעשו סרטים כמו "אביב, קיץ, סתיו, חורף..." (קים קי-דוק), "זיכרונות של רצח (בונג ג'ון-הו) ו"שבעה צעדים" (פארק צ'אן-ווק). בקבוצת הבימאים הבולטים ניתן למנות גם את לי צ'אנג-דונג שעל סרטים כמו "אואזיס" (2002) ו"Secret Sunshine" (2010) זכה להערכה רבה, ונציגות בולטת בתחרויות בפסטיבלים ברחבי העולם.

     

    הטריילר של "בערה"

    הטריילר של "בערה"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    לפני עשר שנים דברים החלו להשתבש. חילופי שלטון הובילו לשתי ממשלות ימין (2008-2017) שקיצצו תמיכה בקולנוע אמנותי, פגעו בתקציבי פסטיבלים שהקרינו סרטים שלא נשאו חן בעיניי השלטון, ויצרו רשימה שחורה של בימאים החשודים באהדה פוליטית לאופוזיציה. בעשור הזה נעשו כמה מהסרטים המצליחים מבחינה מסחרית בתולדות הקולנוע הדרום קוריאני, אך הברק של החדשנות האמנותית הועם. לפני כשנה וחצי התחלף השלטון והחל ניסיון לאחות את הקרעים.


    מתוך
    סיפור קצר שהפך לסרט ארוך
    לאור טלטלות אלו אין זה פלא שלי צ'אנג-דונג לא ביים מאז 2010. פארק צ'אן-ווק ו-בונג ג'ון-הו נוהגים לפעול בז'אנרים פופולאריים (אימה, מפלצות וכו') ולכן יכלו להסתמך על המוניטין שבנו כדי להניע הפקות בשיתוף פעולה מערבי. אולם הקולנוע של לי שונה בתכלית בהיותו מאופיין באיפוק, סובלנות ודיוק יוצאי דופן. איכותם של הסרטים נשענת על הדרך המיומנת שבה הוא מקלף וחושף את ההוויה הפסיכולוגית של הדמויות שכבה אחר שכבה. זהו קולנוע "ארט האוס" מובהק ולכן גם היה חשוף לפגיעתה של המגמה הפוליטית-פופוליסטית שהובלה ע"י השלטון. סרטו האחרון של לי "בערה" (Burning) מבהיר מדוע יש לקוות כי נזכה לראות את סרטיו הבאים מופקים בתדירות רבה יותר.

     

    לעוד ביקורות קולנוע:

    "המנסרים מטקסס: ההתחלה"

    האדם הראשון

    22 ביולי

    חטופות

     

    "בערה" הוא עיבוד ל"שריפת אסם", סיפור באורך של עשרה עמודים מאת הסופר היפני הרוקי מורקמי. בסיס ספרותי זה מעובד ע"י לי (יחד עם או ג'ונג-מי) לתסריט של סרט שאורכו נושק לשעתיים וחצי. המקור הצנוע מול הסרט הארוך מרמזים על האופן המחושב והמאופק בו מעט עלילה נפרשת על הרבה זמן מסך. האיכויות של לי במיטבו ניכרות בקצב זה אך יהיה זה גם נכון להניח כי הצופים מאותגרי הקשב עשויים לאבד סבלנות.

     

    מתוך
    העלילה בונה את אי הוודאות בהדרגתיות

    מה שלי מכוון אליו הוא רגש חמקמק, כמעט מופשט, של אי-נחת ותסכול בצומת של יחסים בין המינים ויחסים מעמדיים. הוא מכוון למשהו שספק נמצא בחלל האוויר בו הדמויות נמצאות וברווחים בין המילים שלהן. כאשר יגיע הרגע העלילתי בו הדברים יוכנסו לפוקוס יחסי, ההשתהות תהפוך אותו למטלטל שבעתיים. הדבר החשוב אינו מה שקרה או לא קרה בעולם הבדיוני, אלא האופן בו האפשרות שלו לרחף ליד תודעתו של הגיבור. אלו רגשות חמקמקים שלעיתים נדירות מטופלים באופן כה מדויק בקולנוע. "בערה" מזכיר את הקולנוע של מיכאלאנג'לו אנטוניוני בשיאו, ובעיקר את סרטו פורץ הדרך "ל'אוונטורה" (1960).

     

    מתוך
    רגש חמקמק של אי נחת ותסכול

    לאור תיאור זה ניתן לנחש כי ה"גיבור" של הסרט אינו "גיבור" במובן בו כל רגע שלו על המסך מוקדש לפעולה, ולהשגת מטרה או דומיננטיות. זהו גיבור פאסיבי שניכר בו כי רצונו לומר את אשר על ליבו או לפעול מוגבל בהססנותו. לא במפתיע לי ג'ונג-סו (יו אה-אין) הוא דמות הקיימת בפער בין מי שהוא – גבר צעיר ומופנם, בן מעמד הפועלים, נטול השכלה אקדמית או מקצוע עם עתיד, שהגיע מהכפר אל סיאול הגדולה, לבין שאיפתו לתיקוף עצמי – הוא רוצה להיות סופר.

     

    בתחילת הסרט מזהה אותו צעירה שעומדת בכניסה לחנות כשהיא לבושה בבגדים קצרצרים ומנסה לשכנע את עוברי האורח להשתתף בהגרלה. קוראים לה שין הא-מי (יון ג'ונג-סאו) והיא זוכרת את ג'ונג-סו מהכפר בו שניהם גדלו יחד. כפי שיתברר בהמשך יש גם אפיזודה בעבר המשותף של השניים שתהפוך  בהמשך לבעלת חשיבות רבה.

     

    מתוך
    גיבור פאסיבי

    בין הגיבור המופנם והצעירה הנמרצת מתחיל סוג של קשר. בדירת החדר הקטנטנה והחשוכה שלה יש במהלך כל יום רגע קצר שבו אור השמש משתקף ממגדל סיאול וחודר מבעד לחלון. דימוי קולע לחמקמקותה של התקווה והאופטימיות גם (ובעיקר) בחייו של ג'ונג-סו. זמן קצר לאחר תחילת הקשר הא-מי עוזבת במפתיע לטיול בקניה, וג'ונג-סו מופקד על הטיפול בחתול שלה. בכל פעם שהוא נכנס לדירה הקטנטנה החתול לא נראה, אך יש סימנים כי הוא בכל זאת נמצא שם ומסתתר היטב. ללא הא-מי ג'ונג-סו יכול רק לאונן בדירה הריקה. אלו דוגמאות לדרכים בהן לי טווה בהדרגה את העולם הרגשי של הדמות ומרמז על מה שיקרה בהמשך.

     

    מתוך
    מזכיר את הקולנוע של מיכאלאנג'לו אנטוניוני בשיאו

    העלילה מעלה הילוך כאשר הא-מי חוזרת מהטיול. במהלכו היא רקמה קשר עם גבר צעיר, תושב סיאול, בשם בן (סטיבן יאון). הוא נאה, תושב רובע היוקרה גנגנם, בעל דירה מפוארת, מכונית ספורט יוקרתית, והתנהלות של מי שמקבל את כל הפריווילגיות בחייו כמובנות מאליהן.

     

    הא-מי גולשת מהקשר שלה עם ג'ונג-סו, כאילו הוא מעולם לא התרחש, לקשר עם בן. אבל במקום שהיא תעלם לחלוטין מחייו של ג'ונג-סו היא ובן נפגשים איתו ומבלים בחברתו. הוא הופך לעד ליחסים, בעודו נושא רגשות לא מובעים של קנאה ותסכול. בולטת במיוחד סצנה שבה הזוג קופץ לביקור פתע בבית המרופט של אביו של ג'ונג-סו בכפר. סצנה ארוכה שהיא מלאכת מחשבת של מה שנוכח מבלי להיאמר.

     

    דינאמיקה זו מתוארת באופן עדין ומדויק. והיא משחקת תפקיד חשוב כרקע למה שיתרחש בחציו השני של הסרט. העלילה בונה בהדרגה ממד של אי ודאות, של תעלומה מופשטת (שאת המניע לה אני נמנע מלגלות) שמעוררת אי נחת וחרדה שהולכת ומתגברת.

     

    "בערה" הוא מותחן פסיכולוגי המתבשל על אש מאוד קטנה. אבל את הצופים שיתחברו לסגנון ולקצב של לי הוא יתגמל כפי שמעט סרטים צפויים לעשות השנה.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים