שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מגפת האבחונים של ילדי הגיל הרך
    יותר ויותר ילדים קטנים מופנים לאבחון ולטיפול נפשי כדי להתמודד עם בעיות וקשיים שונים, שלא בהכרח עוזרים להם. מה המחיר של המרדף האינסופי אחר הילד המושלם ואיך דווקא בעידן המעלה על נס הגשמה עצמית ואינדיבידואליות נראה כי מתרחש תהליך שהוא דבר והיפוכו?

    ירון החל ללכת לגן בגיל שנתיים ושלושה חודשים. חודש לאחר כניסתו לגן פנתה הגננת לאימו וסיפרה על התנהגויות "מוזרות" של הפעוט. ההתנהגויות כללו פעמים ספורות בהן הפך ירון את צלחת האוכל שלו בזמן הארוחה, שפך של משחק קופסה על הרצפה, התבייש וחשש מכמה הורים של ילדים בגן, ופעם אף זרק חיתולים מלוכלכים לאסלה.

     

    כעבור שבועות ספורים, למרות שחל שיפור ניכר בחלק מהקשיים שהפגין ירון בגן, החלה הגננת ללחוץ ולהתעקש כי יש לשלוח את ירון לאבחון וטיפול של איש מקצוע. הוריו של ירון פנו להתייעצות עם פסיכולוגית התפתחותית. הפסיכולוגית לא נתנה אבחנה ספציפית אך המליצה על טיפול משולב בהדרכת הורים.

     

    אין דרך אחת נכונה לגדל ילדים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אין דרך אחת נכונה לגדל ילדים(צילום: shutterstock)

    הסיפור של ירון הוא סיפורם של ילדים רבים והוריהם. נראה שיותר ויותר ילדים צעירים, פעוטות ממש, מופנים לאבחון וטיפול נפשי. באבחון נמדדות יכולותיו הקוגניטיביות של הפעוט, דרכי התקשורת שלו ותגובותיו. ככל שהאבחון נרחב יותר, כך הוא כולל יותר ויותר שאלונים, בדיקות ותצפיות שבהן הילדון מפורק לגורמים ולתת גורמים של אבני דרך התפתחותיות.

     

    בסיומו של האבחון מתקבלת רשימה ארוכה של המלצות לטיפולים שונים. לעיתים הרשימה כה ארוכה עד שנראה שאפשר בכל יום בשבוע ללכת למומחה אחר, לבריכה טיפולית או לרכיבה על סוסים, לחוג אומנות או לטיפול רגשי שכולם מטרתם לטפל ולשפר את מצבו של הילד.

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    חלק ממקורות תופעה זו ההולכת ומתרחבת טמונים בתרבות העכשווית המקדשת אינדיבידואליזם והגשמה עצמית. נראה שעקרונות אלה הולידו פרפקציוניזם שמתנהל על פי חוקיו שלו, וזלג והגיע גם לילדינו. ניתן לכנות את הגורם התקופתי הזה "המרדף אחר הילד המושלם".

     

    יוגה תינוקות ועיסוי התפתחותי

    כבר מגיל ינקות נדרש התינוק להפגין הצטיינות בטיפת חלב ולעבור בלו"ז צפוף הכולל השתתפות בחוגים לליווי התפתחותי, יוגה או עיסוי תינוקות. הילד המושלם צריך להיות פעוט סתגלן וזורם ולגרוף מחמאות על השתלבותו הקלילה במסגרות והצלחותיו המסחררות בתחום המוטורי והחברתי.

     

    זמן קצר מהגעתו של הצאצא לעולם, כאשר ציפיות הסביבה אינן עולות בקנה אחד עם המציאות, הורים רבים פונים לגורם טיפולי, ובלבם משאלה סמויה כי הטיפול יביא לתוצאה המיוחלת ויביא לצמצום הפער בין הרצוי (להורים) למצוי, או בקיצור, יהפוך את המצוי למצוין.

     

    גן ילדים (צילום: shutterstock)
    הביישנית והשובבה(צילום: shutterstock)

    דווקא בעידן המעלה על נס הגשמה עצמית ואינדיבידואליות נראה כי מתרחש תהליך שהוא דבר והיפוכו. נדמה כי בעבר הייתה הרשות נתונה לכל ילד להתפתח על פי דרכו. בכל גן ניתן היה למצוא את הילד "הביישן", "הרגיש", "המצחיקן", "השובב", "הצרחן" וכן הלאה. מגוון של תפקידים וזהויות ולא של קשיים שיש לתת להם פתרון ומענה.

     

    אובדן קסם הילדות

    האבחונים העממיים של פעם נתפסו כמצמידים תווית לילד ללא בדיקה מעמיקה של הקשיים שיש להתייחס אליהם. האם הילד המצחיקן זקוק לתשומת לב שאינו מקבל בבית? האם הילד השובב מביע קושי אובייקטיבי להירגע ולהתרכז? מתוך הרצון להבין יותר, לפתח ולקדם כל ילד, פינו ההגדרות העממיות את מקומן ונתפסו כשטחיות. במקומן, צצו עשרות מאפיינים, הגדרות, דיאגנוזות, התבוננויות והשערות רבות מספור על יכולותיו של הילד, קשייו וצרכיו. כה רבות עד שהילד עצמו כמעט הולך לאיבוד בתוכן, ואיתו אובד גם חלק מקסם הילדות.

     

    קראו עוד:

    הילדים חושבים שמגיע להם הכל? כך תגיבו

    מפלרטוט בפייסבוק למשפחה שמחה

    הילד נכנס לתיכון ופתאום השתנה

     

    כך מיטשטשת ההזדמנות של כל ילד לחוות ולהתרגש מהעולם באופן ראשוני וללא הפילטרים והשיפוטיות של המבוגרים. כיום הילד הביישן החושש מדמויות חדשות בגן או מסרב להשתתף בהצגות ייחשד כסובל מחרדה חברתית ויופנה לקבוצת מיומנויות חברתיות.

     

    הילד השובב והאנרגטי, כמו גם הילד החולמני השקוע בעולם הדמיון, יקוטלגו כסובלים מהפרעת קשב והאפשרות של טיפול תרופתי תעלה על הפרק. הילד הרגיש יאובחן כסובל מבעיות ויסות ויקבל טיפול רגשי וכן הלאה. האם, בסופו של דבר, יוצא שהחברה כיום דווקא פחות פלורליסטית מבעבר? חברה שלא נותנת כמעט מקום לגיל הינקות ולהבדלים המתבקשים במזג, באופי, ביכולות ובחולשות בין ילד לילד.

     

    דחף תמידי לשפר את המצב

    הרצון ההורי לסייע לילד הופך לדחף תמידי לשפר את המצב הקיים, או בבוטות, לתקן את הילד. פעמים רבות הדחף הזה מקבל עידוד נמרץ מהצוות החינוכי של גן הילדים המפנה לשלל אבחונים וטיפולים. הגננות, שטובת הילד לנגד עיניהן, מעודדות את ההורים לאבחן ולטפל וכך מצטרפות גם הן למלכודת הדבש השואפת לשפר ולתקן את הילד.

     

    פעמים רבות, הדבר מתבטא בשימוש הולך וגובר במונחים כמו "בעיות תקשורת קלות", "בעיות קשב", "בעיות ויסות", "חרדות" ומונחים אחרים. המהירות שבה מוצעות אבחנות אלו (והופכות בסופו של דבר לתוויות) ומגבירות את החשש והדאגה אצל ההורים.

     

    שימוש הולך וגובר במונחים כמו בעיות תקשורת (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    שימוש הולך וגובר במונחים כמו בעיות תקשורת(צילום: shutterstock)

    מכאן, הדרך לטיפולים נוספים קצרה. כמובן, אבחון מוקדם הוא קריטי כאשר יש חשד לאוטיזם ראשוני, עיכוב התפתחותי או בעיה אורגנית אקוטית אחרת. עם זאת, קשה להבין כיצד יותר ילדים זוכים ליותר ויותר אבחונים וטיפולים ככל שעוברות השנים. האם באמת הילדים הפכו להיות בעייתיים יותר? האם עד לשנים האחרונות כל כך הרבה ילדים הוזנחו ובעיותיהם זכו להתעלמות?

     

    ריבוי מומחים

    לא ניתן לתת מענה לשאלות שהוזכרו מבלי להתייחס לכך שההורות של ימינו הפכה לסוג של פרויקט הדורש משאבים בלתי נדלים של חשיבה והשקעה רגשית וכספית, רבים יותר מאי פעם. מאז שהפסיכולוגיה המודרנית קבעה מהי הורות נכונה, ומי ההורה צריך להיות על מנת שילדיו יהפכו להיות אנשים בריאים בנפשם, שפע של מונחים ודעות חלחלו לשיח הציבורי.

     

    מרבית ההורים מכירים את הדגש ששמה הפסיכולוגיה על מתן תשומת לב לילד וקבלה ללא תנאי. מרביתם גם מכירים בחשיבות הסמכות ההורית והצבת הגבולות. הם מכירים בחשיבות ההקפדה על "זמן איכות" מחד, ומאידך מודעים לחסרונות של "הורות הליקופטר" ו"גוננות יתר". בסופו של דבר, ההורה הממוצע נתקל בעושר של מושגים ודעות, אשר תכופות סותרים זה את זה. קל מאוד ללכת לאיבוד בתוך ים הדעות והמושגים, שכולם נשמעים תיאורטית נכונים וטובים ומעשית עמומים ולא ברורים.

     

    ריבוי המומחים והשימוש הפופוליסטי במונחים מקצועיים תורמים לאשליה כי הפתרון לדילמה הורית כזו או אחרת נמצא ממש מעבר לפינה, אבל עדיין לא בהישג ידו של ההורה התועה. הציפיות הגבוהות של הורים (מעצמם ומילדיהם) בשילוב עם אבחון שטחי וריבוי הדעות לגבי מהותה של הורות מיטיבה הולידו פותרי בעיות מקצועיים למכביר שמטרתם המוצהרת לתת מענה להורים המוצפים ואובדי העצות.

     

    משפחה מודל 2018:

     

     

    הורות מבולבלת

    אין כל בושה ברצון להתייעץ, להקשיב ולהרחיב את הדעת, אך עולה השאלה מה המחיר שנגבה מההורות של מי שמקדיש זמן וכסף כה רבים כדי ללמוד מהי הדרך ה"נכונה" להתמודד עם ילדיו? מה המחיר שמשלם ההורה שלומד להתבונן בילדו מבעד לפריזמה של מונחים מקצועיים? כמה דאגה מיותרת, רגשי אשמה עצומים, הורות מבולבלת וחרדות היו יכולים להיחסך? ויותר מכך, מהו המסר העובר לילד רך שנשלח שוב ושוב לאבחונים וטיפולים שונים?

     

    המחשבה שיש דרך אחת נכונה לגדל ילדים היא מוטעית, השאיפה לשפר ילדים עד בלי גבול גם היא טעות ביסודה. הרצון להיות הורה שמכיל מינונים מדויקים של חמלה, סמכות, קבלה וגבולות מובן אך שייך לעולם הפנטזיה. הרצון לקיים הורות אוטופית מסוג כזה מוביל לבעיות אינסופיות שבראשן רגשות אשמה בלתי נגמרים.

     

    המחשבה שאבחונים וטיפולים ישפרו כל בעיה עלולה להוביל בסופו של דבר לבעיות חמורות הרבה יותר מאלו ההתחלתיות. השתדלו להיות עם הילדים ולבלות איתם קצת זמן, להקשיב לאינסטינקטים שלכם (ולא לעוד הרצאות, ספרים, מאמרים ותוכניות על הורות), ללמוד מתבונתם של הדורות הקודמים ומהחוכמה העממית וגם לנסות ליהנות מהתהליך הזה שנקרא הורות, אז אולי נצליח להיזכר למה רצינו את כל זה מלכתחילה.

     

    עפרה מירון-ליכטר היא פסיכולוגית קלינית. שרית יגודה-ירושלמי היא מטפלת בפסיכודרמה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    השאיפה לשפר ילדים עד בלי גבול היא טעות
    צילום: shutterstock
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים