שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ביקורת סרט - "לצוד את האויב": מיושן ומיותר

    ג'רארד באטלר הוא מפקד צוללת שנשלח למשימה סודית במיוחד כדי למנוע מלחמת עולם שלישית בין ארצות הברית לרוסיה. לא, זה לא תקציר של סרט אקשן שכבר ראיתם, אלא העלילה של "לצוד את האויב"

     


    בשנים האחרונות ג'רארד באטלר מבסס את מקומו בשורה השנייה של כוכבי הפעולה בהוליווד, בואכה השורה השלישית. העוגן המרכזי הוא סדרת סרטי הפעולה הבינונית הכוללת את "המטרה: הבית הלבן" (2013), "המטרה: לונדון" (2015) ובשנה הבאה, בסרט השלישי בסדרה, "מלאכים נופלים", נשיא ארצות הברית שוב יזדקק לשירותיו של מייק בנינג. לא מדובר על סדרה שוברת קופות, אבל בזכותה באטלר עדיין נמצא במעמד של שחקן שעליו ניתן לבסס הפקה. מלבד סדרת סרטים זו, הפרויקטים האחרים נעים בין כישלונות מהדהדים כמו קומבינציית המד"ב/אסון טבע/שוד "הסערה" (2017), או כאלו הנופלים בפער שבין הכוונה לביצוע – כמו ב"מאורת הגנבים" (2018), מותחן השוטרים/גנבים שמאוד רוצה ולא מצליח להיות "היט".

     

    אחרי דמוי "היט" מגיע סרט דמוי "המרדף אחרי אוקטובר האדום". ספר הבכורה של תום קלנסי הציג את דמותו של ג'ק ראיין, ושהפך ב-1990 למותחן צוללות מוצלח בבימויו של ג'ון מק'טירנן. "לצוד את האויב" (Hunter Killer) מבוסס על ספר בשם Firing Point (2012) פרי עטם של דון קית' וג'ורג וואלאס וגם הוא עוסק בצוללת גרעינית הנמצאת במיקום מסוכן במתחים שבין מזרח (רוסיה) ומערב (ארה"ב). גם בלי לחשוב שספרו של קלנסי הוא יצירת מופת ברור שמדובר על מקור בעל איכות מאוד שונה. מה עוד שהרוח הנושבת בסרט (ומקורה, מן הסתם, בספר) נראית מתאימה יותר לשנות ה-90, מלעידן שבו פוטין חותר בשלל אמצעים להחזרת עטרת בריה"מ ליושנה.

     

    האתגר של צילום כל הסרט (או אפילו חלק ניכר ממנו) בתוך המרחב המצומצם של צוללת מחייב מיומנות בימוי משמעותית. חווית מרחב הקלסטרופובי של הצוללת ב"לצוד" נופלת מזו שהושגה ב"הצוללת" (1981) הקלאסי של וולפגנג פיטרסן, ולו רק מכיוון שהיא נראית מרווחת באופן מפתיע.

    מתוך
    בסרט הזה כבר היינו. מתוך "לצוד את האויב"
    מבחינה דרמטית המרחב הסגור של הצוללת אינו מייצר עימות דרמטי בקליבר של ג'ין הקמן מול דנזל וושינגטון כפי שהיה ב"כוננות מיידית" (1995) של טוני סקוט. במקום זאת יש את הנוכחות של באטלר ומספר שחקנים בתוך ומחוץ לצוללת – כאשר גם הטובים בהם לא מקבלים זמן או טקסט שיאפשר להם ליצור דמות בעלת משקל סגולי. במילים אחרות, כסרט שחלק ניכר מעלילתו מתרחש בצוללת, הוא נופל באופן ניכר ביחס לסרטים הקודמים שהשתמשו בזירה מאתגרת זו.

     

    לעוד ביקורות קולנוע:

    ילד יפה

    האלווין

    סיפור אחר

    האדם הראשון

     

    באטלר הוא ג'ו גלאס, מפקד צוללת אמריקני שהתסריט של ג'יימי מוס ורמי שמידט מנסה להציג כבעל מורכבות. הדבר נעשה באמצעות סצנת בנוסח "צייד הצבאים" בה הוא יכול אך בוחר שלא לירות באייל שאותו הוא מנסה לצוד. מיומן, נחוש אך גם מחושב. שאר הסרט ישאיר את דמותו באפיון של גבריות דומיננטית. לחובבי באטלר בסרטי אקשן פיזי חשוב להבהיר כי כמפקד צוללת אין לו הזדמנויות כיפכוף משמעותיות.

     

    גלאס נקרא למשימה בעקבות תקרית שבה מעורבת צוללת רוסית וצוללת אמריקאית ואשר עלולה להביא לפריצתה של מלחמת עולם שלישית. אדמירל צ'ארלס דונגן (גרי אולדמן) הניצי, ואדמירל ג'ון פיסק (קומון) השקול יותר עוקבים אחר ההתרחשות מהפנטגון, ומחליטים להטיל על גלאס את המשימה הרת הגורל להגיע לאזור התקרית ולבדוק את המתרחש.


    מתוך

    כשעה לתוך הסרט מתברר הקשר בין האירוע למזימה פנימית בתוך המשטר הרוסי. מעורבים בה הנשיא הרוסי זכארין (אלכסנדר דיאנצ'נקו),שר ההגנה דורוב (מיכאיל גורווי), והיא משפיעה על התנהלותו של קפטן צוללת רוסי בשם סרגיי אנדרופוב (השחקן השבדי מייקל ניקווסט שנפטר לפני כמעט שנה וחצי). מי הרע בסיפור? קל לנחש. הסרט מעניק לצופים רמז עבה בצורת צלקת אינפורמטיבית על פניו של אחד הרוסים (בנוסח בלופלד מסרטי ג'יימס בונד).

     

    גלאס נמצא בעין הסערה, אבל, בשונה מרוב הדמויות שהוזכרו, הוא צוק איתן. הוא צריך למצוא את נקודת האיזון בין המשטר האמריקני לרוסי, ויותר מכך בין הגורמים האמריקנים השונים. הצד האמריקני כולל, מלבד אנשי הפנטגון, גם נשיאה (קרוליין גודאול) שעוצבה בדמותה של הילרי קלינטון, ודמות נשית נוספת של אנליסטית מה-NSA (לינדה קורדליני) שמהווה סוג של קישוט אגבי לעלילה.

    מתוך
    מתוך "לצוד את האויב"
     

    בעיה מהותית במומנטום של הסרט נובעת מהמעבר לסירוגין לעלילת משנה שבה כוח קומנדו של "אריות ים" מובל על ידי לוטננט ביל בימן (טובי סטפנס) ומבצע משימה יבשתית שמטרתה לסייע בפתרון המשבר. חלק זה מתנהל כמעט במנותק מהדרמה שמנסה להיבנות בצוללת ובחדרי המצב, ועד שהחיבור בין שני הקווים העלילתיים יתרחש יהיה זה מאוחר מדי עבור המומנטום המקרטע של הסרט.

     

    "לצוד את האויב" הוא סרט שיש בו כשלים מהסוג המתקיים במותחני אקשן גנריים. זוהי הפקה בעלת היקף מרשים עבור אולפני מילניום, אך לא מספיק בכדי להרים אפקטים של אנימציה שייצרו צוללות, ספינות וטילים אמינים יותר מבחינה פוטו-ריאליסטית. גם תוספת זמן לשחקנים בקליבר של גרי אולדמן (יחד עם שיכתוב התסריט) ועידון של המשחק שלו בסרט, הייתה יכולה לסייע.

     

    מכיוון שממילא יש לסרט ניחוח אנכרוניסטי, אם יש צופים החפצים בסרט צוללות באווירה פוסט-סובייטית אך קדם-פוטין, מוטב לצפות שוב בסרטי הצוללות של שנות ה-90.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים