שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אוי ואבוי, נבחרתי לראשות עיר ערבית
    התשתיות מתאימות בקושי לכפר, אין אדמות כי המדינה הפקיעה, אין תקציבים כי האפליה זועקת ואנשי המקצוע בעיריות לא מוכשרים כי הכול זה קשרים בתוך החמולה. ראשי היישובים הערביים שנבחרו בשבוע שעבר לא ילקקו דבש

     

    ארכיון (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    ארכיון(צילום: גיל יוחנן)

    ראש חדש של רשות מקומית ערבית עלול לגלות במהרה שאף שנבחר בשבוע שעבר לעמוד בראש עירייה, היישוב אינו אלא כפר שרק תפח קצת במספר התושבים. כל הערים הערביות למעט נצרת, שפרעם ורהט הן כפרים לשעבר, ולא נוצרו בעקבות תהליך עיור והגירת אוכלוסייה כפרית אליהן, אלא "התנפחו" בזכות הריבוי הטבעי, שהגדיל את מספר התושבים מעל למינימום הדרוש בחוק, וכך זכו למעמד מוניציפלי נכסף של עיר. מכאן ש"ערים" אלה לא עברו שינוי חברתי–תרבותי–דמוגרפי. הילידים הכפריים נותרו הומוגניים ולא התערבבו במהגרים בעלי נכסים תרבותיים -חברתיים שונים. כך נשתמר לו המבנה החברתי הכפרי בכל יישובי החברה הערבית.

     

     

    רשמית מדוברים בערים, אבל התשתית הן עדיין של כפרים. המחסור במוסדות ציבור זועק לשמיים, שטחי המסחר והתעשייה בקושי קיימים, שטח השיפוט ביחס לתושב נמוך ביותר, וקצרה הדרך לבנייה בלתי חוקית על פירורי האדמות שלא הופקעו על ידי המדינה.

     

    מדוע "פירורי אדמות"? כי ב-20 שנותיה הראשונות העבירה המדינה לבעלותה את כל האדמות הערביות שננטשו במהלך המלחמה ב-1948, וכ-55% מהאדמות של 160 אלף הערבים שנשארו מתוך 1.3 מיליון.

     

    השורה התחתונה היא שרק 600 אלף דונם (מתוך 17.4 מיליון) נותרו בידי התושבים הערבים – 3.4% מכלל שטח המדינה. כל זה נעשה בזכות חוקים כמו חוק נכסי נפקדים, חוק רשות הפיתוח וחוק רכישת מקרקעין, ששימשו בסיס נורמטיבי להפקעת אדמות מערבים.

     

    הנתונים הללו מערימים קושי על ראש הרשות המקומיות הערבית הנבחר להנהיג רפורמות ולפתח את היישוב. אמנם הקושי להנהיג רפורמות חוצה ערים ומדינות, אבל הוא גדול שבעתיים ביישובים הערביים. לצד עתודות הקרקע המצטמקות ומידלדלות מיום ליום, קיימות שתי סיבות נוספות שעלולות להכשיל ראשי רשויות ערבים: אפליה בתקציבי פיתוח (תב"רים) ומבנה חברתי פטריארכלי חונק מאידך. מכשולים אלה מחייבים חשיבה מחוץ לקופסה ופיתוח רעיונות חדשניים ויצירתיים.

     

     

    הרומן בין המדינה לבין הרשויות המקומיות הערביות התחיל ברגל שמאל כבר עם הקמת המדינה, מרגע שהוטל ממשל צבאי. גם אחרי ביטול הממשל הצבאי היישובים הערביים לא זכו להעדפה מתקנת לסגירת הפערים הסוציו-אקונומיים שנפתחו לאורך כמעט שני עשורים. בנוסף, השלטון המרכזי שקוע בבעיותיו ולא נוקט יוזמה לפיתוח אורבני של היישובים בכלל, קל וחומר של היישובים הערביים.

     

     

    מכאן, אל לראש הרשות החדש לחכות לגורמי הממשל כדי שיואילו בטובם ויפתחו את שטחי השיפוט וירחיבו את אזורי התעשייה. היוזמה לקידום תוכניות של היישוב חייבת להיות עצמאית ומלווה בהפעלת לחץ מאורגן על הממשלה. במידת הצורך יש לפנות לערכאות משפטיות להשגת משאבים.

     

    הבעיה ברשויות מקומיות בכלל וברשויות הערביות בפרט היא שהדרג המקצועי לא תמיד מקצועי, ורשויות מקומיות ערביות רבות הפכו למעין לשכת סעד להעסקת מקורבים חסרי כישורים. ומרגע שעובד מקושר ממונה ומתברג בארגון, מלאכת הוצאתו ממנו קשה מקריעת ים סוף, מפאת דיני העבודה, ההסכמים הקיבוציים, ההסתדרות והקשרים החמולתיים והחברתיים בינו לבין נבחרי הרשות ובכיריה, שכן כולם מכירים את כולם בכפר הצפוף.

     

    התופעה משתקת את המערכת, מנוונת אותה, מקבעת עובדים לא מוכשרים, יוצרת גירעונות תקציביים ומכשילה את קידום היישוב ופיתוחו. אז מה המוצא? אין מנוס משכירת אנשי מקצוע ויועצים חיצוניים מהמגזר הפרטי לעקיפת עובדי המינהל הקבועים והלא מוכשרים.

     

    עבור כמעט כל פרויקט ניתן להשיג מימון או מאצ'ינג לכל הפחות מהמדינה. אף על פי כן, רשויות ערביות מתקשות להשיג תקציבים בלתי רגילים (תב"רים) לפרויקטים כמו בתי ספר, מגרשי כדורגל, אולמות ספורט, מתנ"סים, ספריות עירוניות ועוד. הסיבה העיקרית לכך היא רשלנות הדרג המקצועי במעקב אחר הקולות הקוראים להגשת בקשות, ובמקרה שבקשות הוגשו, לרוב הן נדחות מפאת אי הגשה ראויה והיעדר מסמכים נלווים. מכאן, טוב יעשו ראשי הרשויות הטריים אם יטילו את האחריות על הגשת בקשות כאמור על אנשי מקצוע מתאימים.

     

    שיעורי ההצבעה לבחירות המונציפליות בחברה הערבית גבוהים מאוד, ולכך סיבות רבות. העיקרית היא שהפוליטיקה המקומית, להבדיל מהארצית, היא הזירה היחידה שיכולים להשפיע בתוכה, והתושב חש בה שהוא יכול לקבוע את גורלו בידיו.

     

    בנוסף, העלייה בשיעורי ההשכלה והמודעות הגוברת הצמיחו מנהיגות חדשה, הן לוקאלית והן ארצית, וה"מוכתארים" של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת הוחלפו במנהיגים צעירים, משכילים וכריזמטיים. ראש הרשות הטרי צריך להבין כי זמנו שאול וקצוב, ואם לא יספק את הסחורה, סיכויו להיבחר בשנית עלולים להיות קלושים.

     

    • עסמת ותד הוא רואה חשבון, משפטן ומרצה באקדמיה. לשעבר גזבר המועצה המקומית ג'ת

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים