שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יבגניה דודינה: "אני לא מתנשאת"
    היא לא מפחדת מסטיגמות על רוסים ("מי אמר שישראלים לא שותים?"), מזועזעת מחוק הנאמנות בתרבות אבל לא רוצה לחיות בשום מקום אחר מלבד ישראל. אחרי שכבשה את התיאטרון, יבגניה דודינה משתלטת על המסך - הפעם בסרט "אין בתולות בקריות". ריאיון

    "במאים שלא מכירים אותי מפחדים לעבוד איתי", אומרת יבגניה דודינה וצוחקת, "אין לי מושג מה הם חושבים, אבל אחרי שמכירים אותי הם כבר לא מפחדים".

     

    אולי פחד היא לא המילה הנכונה, אלא יראת כבוד. לא רק שמדובר באחת השחקניות המרשימות בישראל, כזו שהוכיחה את עצמה בשלל תפקידים שונים - אלא שהיא גם נראית כאילו היא נחתה לפה היישר מרומן רוסי קלאסי. "אין לי בעיה עם ההילה הזאת, אבל אני לא בן אדם מתנשא", היא מבהירה.

     

    אחרי 28 שנה בישראל דודינה היא כבר לגמרי משלנו. אומנם בימים אלה היא נמצאת בשטוטגרט בגרמניה בחזרות להצגה "ציפורים", בה היא משחקת לצד דב גליקמן ואיתי טיראן ("רצינו לעבוד ביחד שנים וסוף סוף זה קרה"), ולצד קאסט שחקנים בינלאומי, אבל הלב שלה לגמרי פה. ההצגה היא אחד מהפרויקטים המדוברים של טיראן, שעזב את הארץ כדי לעבוד בגרמניה, ודודינה לעומתו לא מתכוונת ללכת לשום מקום. "אני מאוד אוהבת את ישראל. כששואלים אותי מה העיר האהובה עליי, אני אומרת תל אביב. אין לי שום כוונה להתנתק ואני לא חולמת לעזוב".

     

    ההצגה עוסקת בטראומה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני דרך נקודת מבט ישראלית ופלסטינית, תוך כדי שילוב של רגשות אשמה גרמניים, דרך שלושה דורות.

     

    מה ההבדל בין חזרות בגרמניה לחזרות בישראל?

    "ההבדל העיקרי הוא השקט. אין פה פלאפונים בשביל הריכוז שלך ושל הבמאי. מדובר גם בתקציבים אחרים, מבחינה טכנית אולם החזרות הוא מאוד משוכלל. את לא צריכה לעשות בכאילו כי הכול כבר נמצא על הבמה, גם התאורה וגם המוזיקה. אין כאילו". 

     

    יבגניה דודינה (צילום: אלכס ליפקין)
    "תל אביב האהובה עליי"(צילום: אלכס ליפקין)

    למרות הרזומה היא עדיין נהנית מהעבודה בחו"ל. "כשאתה נוסע מחוץ לבית כדי לעבוד אתה חי בסרט במובן הטוב של המילה. אתה מתמסר לחלוטין לעבודה, בין אם זה צילום סרט או הצגה. וזה מה שקורה פה, העיר מאוד יפה ופשוט טוב לנו ביחד".

     

    דודינה אומנם נחשבת לכוכבת תיאטרון, אך בשנים האחרונות היא מוצאת את עצמה יותר ויותר על המסך. מאז סרטה הראשון "קלרה הקדושה" (1996), היא השתתפה בכמה מן הסרטים המדוברים שעלו כאן, כמו "לא רואים עליך" (2011), "שבוע ויום" (2015) ו"החטאים" (2016). רק השנה היא כיכבה בשלושה סרטים - "משפחה", "מות המשוררת" ו"אין בתולות בקריות" של קרן בן רפאל, שעולה היום (ה') לאקרנים.

     

    בסרט היא מגלמת את אירנה, בעלת בית קפה בקרית ים. בתה המתבגרת לאנה (ג'וי ריגר) חולמת לעזוב את העיר הקטנה כדי להגשים חלום בתל אביב. איזה חלום? זה לא באמת משנה, העיקר להתרחק מהפריפריה ולהיות במקום שבו הכול קורה. דודינה מספרת שבילדותה בבלרוס חלמה גם היא, כמו בתה בסרט, על עיר גדולה יותר. "תמיד חלמתי על העולם הגדול וזה הפחיד את אימא שלי. זה נורא מפחיד כשהילד שלך רוצה לעזוב".

     

     

    מתוך
    מתוך "אין בתולות בקריות"(צילום: דמיאן דופרן)
    אי אפשר באמת להשוות את מגוליב, העיר שבה דודינה גדלה, לקרית ים, אבל התחושות זהות. "זה לא נראה אותו הדבר, אבל החלום הזה, שיש עולם אחר - צבעוני, עשיר וכזה שקורים בו דברים, הוא זהה. בהכנות לסרט נסענו כמה פעמים לקרית ים כדי להרגיש את האווירה. כשאתה מגיע לשם אתה מבין למה מישהו רוצה לברוח, במיוחד כשמדובר בילד צעיר. אתה רוצה חיים סוערים, אתה רוצה לעוף", היא אומרת.

     

    ההזדמנות "לעוף" מקרית ים נקרית בדרכה של לאנה כששמועה על בתולת ים שנצפתה בעיר המרוחקת מלהיטה את תושבי המקום. עיתונאי "הארץ" (מיכאל אלוני) שמגיע לסקר את התופעה פוגש אותה והיא רואה בו את ההזדמנות לברוח. "בת הים מייצגת את הבריחה מהמציאות. זו הנטייה של בני האדם לברוח לפנטזיה כשאתה לא מרוצה מהחיים שלך", היא מסבירה.

     

    כמעט בכל סצנה בסרט דודינה מחזיקה בכוסית משקה, אבל בעיניה לא מדובר בדמות אלכוהוליסטית, "פה אני מתפקדת, רק מנסה לשכוח קצת מהבדידות, שיחקתי יותר אלכוהוליסטיות בעבר".

     

    את לא מפחדת מסטיגמות בסגנון "רוסים שותים כל הזמן"?

    "לא, זה לא מפחיד אותי. כל דבר שהוא מוצדק לא יהפוך לסטיגמה. בכל זאת, היא עובדת בבית קפה עם אלכוהול והחיים לא בדיוק מזהירים. יש סטיגמה שרוסים שותים, אבל מי אמר שישראלים לא שותים? במקרה שלנו בסרט זה מאוד מוצדק".

     

    ב"משפחה" גילמת מישהי שמכורה למשככי כאבים, בתיאטרון גילמת את בלאנש המעורערת מ"חשמלית ושמה תשוקה", למה את חושבת שהתפקידים האלה מגיעים אליך?

    "כי זה מעניין. אלו תפקידים של מישהי שתמיד נמצאת על הקצה. אני אוהבת את זה, זה האקסטרים של המקצוע שלנו. אני אוהבת לקחת דמות קשה ולפענח אותה עד הסוף, זו המטרה".

     

    מתוך
    "במקרה שלנו השתייה מוצדקת"(צילום: דמיאן דופרן)

    מתוך
    "ג'וי ריגר מרתקת על המסך" (צילום: דמיאן דופרן)

    באופן מפתיע, גם ב"אין בתולות בקריות" וגם ב"החטאים", דודינה מגלמת את אמה של ג'וי ריגר. "כן, אבל פה זה משהו אחר. שם זו הייתה משפחה מאוד בורגנית ופה זה ההפך".

     

    בשנים האחרונות היא הפכה לאחת השחקניות הבולטות פה, זה משהו שזיהית אצלה?

    "לפעמים יש הבדל גדול בין שחקן שמשחק מולך לתוצאה על המסך. אצל גו'י זה הפוך - הייתי איתה על הסט, אבל רק על המסך רואים את הכישרון, הרגישות והכוח שלה. היא שואבת ומרתקת על המסך. זה משהו שמבינים רק אחרי שרואים אותה".

     

    כדי לשמור על אותנטיות, דודינה מגניבה כמה מילים ברוסית במהלך הסרט - דבר שהייתה שמחה לעשות יותר. "אני נורא מתגעגעת לשחק בשפה שלי, אבל אין לי אפשרות לשחק ברוסית. הנה תראי, אני משחקת עכשיו בכל השפות - רק לא ברוסית ואין לי איפה".

     

    כשחקנית ותיקה בתעשייה הישראלית, גם דודינה הופתעה השבוע מההודעה של כתריאל שחורי על פרישתו מניהול קרן הקולנוע הישראלי אחרי 20 שנה. "היית בשוק", היא אומרת, "העשור האחרון שם את ישראל על המפה והרבה מזה בזכות שחורי, הבן אדם נשוי לקולנוע הישראלי".

     

    שחורי היה אחד המתנגדים הבולטים לתיקון לחוק הקולנוע ומי שנמצא בשנים האחרונות על הכוונת של שרת התרבות מירי רגב. "מה שהוא עשה לקולנוע הישראלי אף אחד לא עושה ולא בטוח שיעשה. ברור שזה קשור בפוליטיקה ובחופש היצירה. מאוד מקווה שלא יגיע חושך על פני תהום עכשיו", אומרת דודינה.

     

    החקיקה האחרונה בתחומי התרבות מזעזעת אותה ומחזירה אותה לימים חשוכים בברית המועצות. "מה יש לדבר על חוק הנאמנות? זה איום ונורא, צנזורה. אני לא מכירה את זה מהספרים, ראיתי מה זה עושה ליוצרים - יש לזה השלכות".

     

    ובכל זאת, אם לסיים באופטימיות - נראה שדודינה עדיין מחכה לתפקיד הקולנועי הגדול שלה. "עשיתי המון בקולנוע, אבל אני מרגישה שיש לי עוד מה לעשות. גם בתיאטרון אני לא מרגישה שהגעתי לשיא, כי אז מה? משם אפשר רק לרדת".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רפי דלויה
    טקס פרסי אופיר שטיח אדום יבגניה דודינה
    צילום: רפי דלויה
    7 לילות
    מומלצים