האלבום החדש של רן דנקר: פופ בינוני ושמרני
11 שנה אחרי אלבומו עם עילי בוטנר, רן דנקר חוזר למוזיקה עם אלבום אישי. הטקסטים נוגים וקולו נע בין דקלום מעושן לרגשנות משכנעת - אבל בניסיון לסמן וי על כל טרנד אפשרי, הוא מתגלה כמשהו שכבר שמענו בעבר
שחקנים שגם מוציאים אלבומים הם לא דבר חדש. אלו מביניהם שעושים זאת פעם בכמה שנים מבלי לנטוש את משלח ידם הראשי, נהנים מפריבילגיה מסוימת. התיוג כ"מולטי-טאלנט" בטח לא מזיק להילה האמנותית, וההנחה שהקהל ימשיך לבוא לראות אותם בתיאטרון או בקולנוע, אמורה להעניק להם חופש פעולה רחב יותר מזה שיש למי שתלויים לפרנסתם בחסדי הפלייליסט.
רן דנקר נמנה על בני המזל האלו. 11 שנה אחרי "שווים", אלבומו המפתיע לטובה עם עילי בוטנר, הוא מוציא עכשיו אלבום סולו ראשון.
ב"משהו אחר" הוא ביקש לפרק את הביוגרפיה שלו לשירים ולחשוף את המאזין לנפשו. מלאכת הכתיבה הופקדה ברובה בידי נועה גולנדסקי, שיצרה טקסטים נוגים ואישיים כמו למשל "חלומות מופרטים" ("בסוף הדרך היו ההרים משחירים, הבתים מרחוק נראים כמו כתמים, שואף אל הלב את הסיגריות של אמא, ומי הכנרת שקטים"). גם כמגיש שירים ניתן לאתר אצל דנקר רגעים יפים. ב"בית", מהשירים היותר מוצלחים כאן ומהבודדים שהוא גם כתב והלחין, הוא נע בין חצי דקלום בקול מעושן ליבבנות טום יורקית מתפרצת ומצליח לשכנע.
רן דנקר(צילום: מתן טורקיה)
עוד ביקורות בערוץ המוזיקה:
געגועים לביטלס: "האלבום הלבן" חוגג 50
ההרכב הכי מעניין בארץ הופיע בפסטיבל הפסנתר
קיסריה כן, מוזיאון לא: ההופעה הריקה של מאור אדרי
אבל כאן מסתיימות המחמאות. ההפקה המוזיקלית מנסה לסמן וי על כל טרנד אפשרי והתוצאה סובלת ממאמץ יתר. "משהו אחר (הולך לקרות הלילה)" הפותח, נשמע כמו עוד מניפסט שחוק של נתן גושן. גם ההמשך דומה מדי לפופ הבינוני שיש כאן בשפע. בניגוד ל"שווים" שנהנה מקו מוזיקלי יחסית אחיד ונשען על פופ הגיטרות הסוחף והלא־מתחכם של בוטנר, "משהו אחר", קצת כמו שמו היומרני, הוא לא הרבה יותר ממנת שף מעוצבת שנועדה לגרוף מחמאות באינסטגרם. אבל כשנועצים בה מזלג מגלים שכבר אכלתם עשרות כמוה. ורובן היו גם עשירות ומקוריות יותר.
לפנייה לכתב/ת 
רן דנקר עם אלבום חדש
צילום: מתן טורקיה
מומלצים
