ההרכב הכי מעניין בארץ הופיע בפסטיבל הפסנתר

אריה ואבשלום הספרי עלו על במת מוזיאון תל אביב אמש (ד') בחולצות שחורות שעליהן מוטבע מגן דוד לבן. זה לא מראה חריג עבורם - אפילו בשלב מוקדם זה בקריירה של הצמד WC מדובר כבר בסמל מסחרי. אבל עוד בטרם נשמע אקורד אחד בחלל המוזיאון במסגרת הופעתם בפסטיבל הפסנתר, ההצהרה האסתטית היא כמו רמז לזו הצלילית שתגיע אחריה, שגם היא לא ממש טבעית בנוף האירוע המעונב. אחרי הכול גם אם פסטיבל הפסנתר, מוסד רב שנים ומיינסטרימי במהותו, מעניק מדי שנה במה להרכבים שטרם רעו במחוזות הפלייליסט הרדיופוני המקומי, קשה לחשוב על כאלה שנושאים עימם את רמת הנפיצות של WC, וזה מתחיל כבר בבחירה לקרוא לעצמם War Criminals.

המילה "מחאה" מוזכרת לא מעט בהקשר לצמד המדובר ומסיבות מובנות. הטקסטים של האחים הספרי, בנים לשמואל וחנה אזולאי הספרי (אצולת תיאטרון ישראלית) לא מתביישים להיות פוליטיים, נוקבים וחדים עד כאב. עצוב לומר (שוב) אבל בישראל של 2018, נדיר למצוא מוזיקאים שמעיזים להביע עמדה – בטח כזו שממוקמת בקיצון העמוק וה"לא נכון" של המפה. וזה נכון גם לז'אנר שאוהבים להדביק לו כינויים כמו אינדי או שוליים.

עוד ביקורות מוזיקה:

קיסריה כן, מוזיאון לא: ההופעה הריקה של מאור אדרי

חובבי האמנות יעופו על המופע הזה

טיפקס וגל תורן: אינדינגב 2018 - לא להיפסטרים בלבד

"איפה האנשים שעצרו בגוף שלהם את הצעדות של הרב כהנא", הם שרים ב-"סטריקינים", "איפה האנשים שיצאו לרחובות אחרי סברה ושתילה". לכו חפשו עוד יוצרים בישראל שישאלו שאלות מהסוג הזה באקלים הפוליטי הנוכחי, או יטענו שמירי רגב היא לא פחות מבוגדת, כפי שעשה אריה בחשבון הפייסבוק שלו שעות ספורות לפני ההופעה. להם, אגב, זה עובד מצוין.

"איפה האנשים שיצאו לרחובות אחרי סברה ושתילה"(צילום: רז גרוס)

כועס זה גם מרקיד(צילום: רז גרוס)

זה עובד בעיקר כי מעבר למסרים שקוראים לשמאל להשיל כפפות ולצאת למלחמה על מרחב, צדק וזהות, מדובר כאן מוזיקלית ביצירה עדכנית וקליטה. אלמנט שלעתים הולך לאיבוד בתיאור היצירה ההספרית הוא הצלילים שמלווים את הטקסטים הלוחמניים ונשמעים כפי שמוזיקה אמורה להישמע כרגע, בימי שעטנז סגנוניים. מדובר בשילוב מדויק בין אלקטרוניקה, ביטים קלאבים ובין צליל חם של גיטרות, שחודר ללופים ולסימפולים ופוצע אותם עם משמעות מהסוג שכלים חמים נוטים להעניק, בשימוש נכון. בכל הנוגע למוזיקה של האחים הספרי, מדובר בהחלט בשימוש מדויק. במילים אחרות, ואת זה השניים מוכיחים מאז שקמו והחלו לעשות רעש - כועס זה גם מרקיד.

זה כמעט מדהים לחשוב על היחס בין משך הפעילות הפומבית של WC לבין רמת הדיוק שההרכב מציג. אין מקום לדיבורים מיותרים בהופעה שנדחסה לקצת פחות משעה - אבל כל מילה ותו בה פונקציונלים ויעילים. זה נכון פי כמה וכמה כשמדובר בהופעה במוזיאון, חלל לא טבעי עבור הרכב שרגיל להעביר את המסר שלו לקהל דרך הרגליים. כי השירים של WC, פרט להיותם טעונים, הם גם קליטים במיוחד וכמעט דורשים מהמאזינים להם להזיז את הגוף. כשזה לא קורה, מול הקהל העצור (ובצדק, נוכח הלוקיישן), המילים תופסות נפח מהותי עוד יותר.

לכותב שורות אלה זה בעיקר מזכיר מפגש בין ג'ינג'יות לנושאי המגבעת, אבל זו רק הנטייה שלו לחפש הקבלות מזמנים אחרים. זמנים בהם היה לגיטימי לנופף בדגל התל אביביות הליברלית שלך, בניגוד מוחלט לנטייה של אמנים רבים היום להצניע אותה. אבל ההספרים לא נופלים לאשליה שהכרך נוטה להעניק. גם כשהם מדברים על לוחמה על הבית, תחושת אחדות והגנה על הבועה, הם דואגים לנעוץ בה סיכות חדות. אפילו יציאה כמו ייניימדרופינג" (שמישהו יעשה לו כבר מאש אפ עם Paper Planes של M.I.A) – לכאורה שיר פחות פוליטי (אבל הכי מרים), עוקץ את הפאסון התל אביבי, שזורק לאוויר בנשימה אחת שמות כמו לנה דנהאם, יובל נוח הררי, אורטל בן דיין או ניקי מינאז', כדי להצהיר או לרמוז בבוטות לשייכות.

WC נמצאים בתחילת דרכם, אבל במונחי שטח הם כבר הרכב מבוסס שכבש לו קהילת אוהדים וכמעט בלי מאמץ יוצר סביבו הייפ מוצדק. גם אם פסטיבל הפסנתר הוא לא בהכרח האזור הטבעי שלהם (והוא לא, ניכר אתמול בבירור שהצלילים שלהם צריכים להדהד בין קירות מועדונים אורבניים), השיבוץ שלו בליינאפ שנוטה לממלכתי מצביע על הבולטות והייחוד שלו, בים של הרכבים גנרים, נטולי אמירה, חוצפה או ניצוץ. מבלי להיסחף או להתלהב מדי, מדובר כנראה בהרכב הכי מרענן ומעניין שפועל כאן כרגע.

חלל לא טבעי(צילום: רז גרוס)

לא שהם הרגישו מנותקים קונספטואלית מהנוף. בין שירים מוכרים כמו "סליק", "עדלידע" ו"אורורה" הם גם חושפים את "גלים גבוהים" שיר חדש ונהדר, וגם להיט פוטנציאלי שמביא את אבשלום אל עמדת הפסנתר (שעד כה עמד דומם מאחוריהם). "אתם נהנים?" שואל אריה ברגע של שקט בין שירים, ואז תוהה, נוכח אישור הקהל, "למה?". והינה לכם סצנת לילה שלמה מזוקקת לרגע אחד.