שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "האח הגדול" - גירסת המציאות
    בגיל 17 וחצי דללין דסטאו כבר מרצה, מתנדב, כותב ספר ומקדיש את חייו לקהילה בניהול פרויקט ארצי שמייצר משפחה חלופית עבור עשרות ילדים יתומים. קבלו השראה
    הוא לומד, מרצה, מתנדב, כותב ספר, מנהל פרויקט ארצי - וכל זה בגיל 17 וחצי. הכירו את דללין דסטאו – נער צעיר עם רזומה שלא יבייש אף מבוגר, שמקדיש את חייו לקהילה ומשמש כ"אח גדול" עבור עשרות ילדים יתומים.

     

    הוא נושא על כתפיו לא מעט: תפקידים חשובים במועצת הנוער העירונית והארצית, בגרויות תיכון, הרצאות שהוא מעביר ברחבי הארץ, ניהול פרויקט קהילתי גדול שמשנה לאט-לאט את חייהם של עשרות ילדים יתומים בארץ, ולאחרונה גם כיכב ברשימה המצומצמת של 20 המשפיעים הגדולים מתחת לגיל 20 של חברת סמסונג ישראל.

     

    הרזומה העשיר של דללין דסטאו מעפולה נשמע מרשים, אבל כנראה שללא הקלף הראשון שהחיים חילקו לו, הכל היה נראה אחרת. הוא נולד במחוזות העיר גונדר שבאתיופיה, וכשהיה בן שנתיים טרגדיה פקדה את משפחתו. הוא איבד את שני הוריו בצורה מפתיעה, והילד שנהיה יתום – הפך לתינוק נודד.

     

    "התחלתי לנדוד בין קרובי המשפחה", מספר דדלין. "מהידיים של סבא וסבתא עברתי לדודה שלי, אחות של אמא, אחרי שגם אותם איבדתי. דודתי חינכה אותי ולימדה אותי להיות ילד טוב. כשדוד שלי חגג 18, הוא הפך לאפוטרופוס שלי".

     

    אני שואלת מה קרה להורים, ומהר מאוד מבינה שדללין עצמו עדיין מחפש אחר התשובה. "אני כרגע בדרך להגשים חלום", הוא אומר. "אני חוקר את סיבת המוות של ההורים שלי, וכבר שנה שאני עובד על ספר שיגולל את הסיפור. אני משער שהמשפחה שלי יודעת, אבל הם נמנעים מלספר לי כדי לא לפגוע בי".

     

    לפני שש שנים, הדודה והדוד מחליטים להגשים את חלומם לעלות לארץ ישראל, ודללין מוצא את עצמו בדרך לישראל. "הפכתי לעצמאי בגיל מאוד צעיר. יכול להיות שזה בגלל שאיבדתי חלק משמעותי מהמשפחה שלי, או בגלל החינוך של דודה שלי. כשהגענו לארץ, זה עזר לי להתמודד עם הקשיים. הייתי צריך ללמוד את דפוסי החברה השונה, את התרבות השונה.

     

    באתיופיה קיבלו אותי, ופה פגשתי מציאות אחרת לגמרי. החלטתי לעזוב לפנימייה כדי להתקרב לילדים ישראלים ולהתחנך יחד איתם. היום אני חניך בכפר הילדים עפולה עלית ולומד בבית הספר עמית יהודה, ומאמין שגם אקים את המשפחה שלי כאן, בעפולה".

     

    אפשר להגיד שדללין איבד הכל. הוא השאיר עבר מעורפל ולא ברור באתיופיה, קבר חלק גדול ממשפחתו עוד לפני שידע לדבר, והגיע למדינה שגרמה לו להרגיש זר. "בכיתה ז' המורה שלי נכנסה לכיתה, ושאלה מי רוצה להיות במועצת התלמידים. כמעט ולא ידעתי עברית, וזו הייתה תקופה שבה ניסיתי להשתלב – אם ילד היה מרביץ, גם אני הייתי מרביץ. בקושי הבנתי מה אמרה המורה, אבל משהו דחף אותי להרים את היד".

     

    האצבע שהופנה באוויר, הייתה הצעד הראשון לשינוי בחיים של דללין. "לא היה לי מישהו לדבר איתו. בקושי ידעתי עברית, והרבה מבני המשפחה שעלו מאתיופיה לא דיברו באמהרית. שתקתי, ואגרתי את החוויות שלי בפנים. אחרי שנה כבר מצאתי את עצמי במועצת הנוער העירונית, הבנתי שאני רוצה לתרום לקהילה.

     

    "אני לא אוהב כותרות שמתחילות במילים: האתיופי הראשון"

    "הייתי העולה הראשון מאתיופיה שנבחר ליו"ר מועצת נוער עירונית ונציג במועצת נוער

    מחוזית", מספר דללין, אבל מיד מסתייג. "למרות שאני לא אוהב כותרות שמתחילות במילים: האתיופי הראשון. אני מרגיש שזה לא משרת את המטרה, אלא עושה ההפך. זה מציג אותנו כסוג ב', מגדירים אותנו כמעוררי השראה ובו זמנית גורמים לנו להרגיש שאנחנו פחות מוצלחים ממה שחשבנו. עברתי קשיים והצלחתי להתגבר עליהם, מה זה משנה שנולדתי באתיופיה? אני לא אתיופי, אני ישראלי. אני מסוגל להצליח כמו כל ילד או אדם אחר".

     

    דללין טדסאו - מתנדב המסייע ליתומים ()
    "מה זה משנה שנולדתי באתיופיה? אני לא אתיופי, אני ישראלי. אני מסוגל להצליח כמו כל ילד או אדם אחר". דללין טדסאו

     

    לפני כשנתיים, נכנס לראשו "החזון". "זה קרה בחג המימונה", מספר דללין. "הסתכלתי על כל האנשים שזללו בשמחה מופלטות עם קרובי המשפחה והחברים שלהם. הרגע הזה זרק אותי אחורה, ונזכרתי שאני יתום. חשבתי על כל הילדים היתומים שנמצאים לבד, אלו שלא זכו לחגוג באותו ערב כי אין להם עם מי. באותו לילה הרמתי כמה טלפונים לחברים קרובים שלי, וגייסתי 14 מתנדבים לפרויקט שבהמשך קראתי לו 'משפאחה'.

     

    ילדים שקופים

    "התחלנו לבנות תכנית ולחקור את נושא הילדים היתומים בישראל. יש את משרד הרווחה, אבל מעבר לעזרה שקבועה בחוקי ביטוח לאומי – הרגשתי שאנחנו ילדים שקופים. למזלי, קרובי המשפחה שלי עלו איתי לארץ מאתיופיה, אבל יש ילדים יתומים ובודדים. כשהם יתגייסו ישנו את ההגדרה שלהם לחיילים בודדים, אבל מה יקרה להם עד אז? לאיזה מקומות הם יגיעו? עם מי הם אמורים להתייעץ, להכין שיעורי בית, ללמוד?"

     

    תוך חצי שנה דללין וחבריו הצליחו לגייס אנשי מקצוע – פסיכולוגים, יועצים, אנשי חינוך מוסמכים שיקחו חלק בהתנדבות מלאה בפרויקט, שעם הזמן הפך לארגון ארצי שפועל לא רק בעפולה אלא גם בתל אביב, חיפה וירושלים.

     

    הם מסייעים לילדים יתומים בתחום האישי, ובתחום החברתי, החל מימי כייף בלונה פארק ועד לעזרה בשיעורי הבית, עזרה כלכלית ואפילו שיחות נפש, אישיות ואינטימיות שאפשר לקבוע בכל זמן ומקום שירצו. דללין הוא מנהל הארגון, אבל הצניעות הרבה שמאפיינת את הבחור הזה לא מאפשרת לו לקרוא כך לעצמו, "יזמתי את הפרויקט, אבל לא רק אני המנהל. אפשר להגיד שהמתנדבים והאנשים שמסייעים לי מנהלים אותי".

     

    "מהרגע שגוייסו מתנדבים למשימה, הפעלנו את כל הידע שיש לנו ברשתות החברתיות. איתרנו את הילדים דרך פוסטים בפייסבוק וקבוצות שונות. היום אנחנו מצליחים להיעזר גם במשרד הרווחה, אבל מתמקדים בעיקר בטכנולוגיה. אני לא לבד, יש שלושה מתנדבים נוספים שגם הם ילדים יתומים שרוצים לעזור לאנשים שחוו ילדות דומה. על השם חשבנו במשך חודשים ארוכים, ובסוף החלטנו על משפאחה – הא' מסמלת את המילים אח ואחווה.

     

    ולאן הלאה?  

    אני מחכה לגיוס, אבל כנראה שאדחה אותו בשנה. אני מתכנן להצטרף לשנת שירות או למכינה. יש לי לוח זמנים מאוד צפוף, אני מתחיל את היום בלימודים ומסיים אותו בהרצאה. אני מרגיש שאני נמצא בקפיצת מדרגה. כשהתחלתי לחלום, עשיתי כבר חצי מהעבודה. עכשיו אני הופך את החלומות האלו למציאות".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים