שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    גשם של דמעות: מרב מילר עשתה את מרתון ניו יורק

    מרב מילר כבר סיימה שלושה מרתונים בהצלחה והייתה בטוחה שאת מרתון ניו יורק היא תעבור בקלילות, אבל אז הגיעה יריית הזינוק ואיתה חששות והתמודדויות לא קלות. בטור מיוחד היא מספרת על החוויה המיוחדת של ריצה במרחב האורבני של ניו יורק וגם על הקשיים. רמז: יש סוף טוב

    אומרים שהדרך חשובה לא פחות מהמרתון עצמו ואפילו יותר, והדרך הייתה לי קשה. הפיצוי הגיע לאחר מכן, במרתון עצמו, בו חגגתי כמו במסיבת סוף מסלול מפרך שבה נשאר לי רק לקצור את ההישג. נדמה היה שלמסיבה הזו הגיעו כולם - כל תושבי ניו יורק יצאו ומילאו את הרחובות כדי לעודד אותי, במזג אוויר נדיר לנובמבר, נטול גשם ורוח. ואיזה כיף היה!

     

    רוצים לקרוא על ההכנות של מרב למרתון?

     

    בימים שלפני הציפו אותי חששות. כל מרתון מייצר פרפרים בבטן אבל בפעם הרביעית חשבתי שאהיה יותר קולית. לפי תוכנית האימונים עשיתי בדיוק מה שצריך ועדיין נותרו הרבה סימני שאלה. בכל זאת, מרתון ביבשת אחרת, באזור זמן שונה, עם ג'ט לג מהגיהינום, ובמזג אוויר קר ויבש, הפוך בדיוק מזה שהתאמנתי בו.

     

    למרות שהגעתי לעיר כמה ימים קודם הטריד אותי הג'ט לג (בניו יורק לא קוראים לו יעפת). לא הספקתי להיפטר ממנו עד יום המרוץ ולא ישנתי כמו שצריך. מזל שלהעמסת פחמימות לא נדרשות יכולות מיוחדות.

     

    בבוקר שלפני התקיימה ריצת השייק-אאוט המסורתית - ריצה קצרה וקלילה של חמישה קילומטרים שנועדה "להזכיר" לגוף שאנחנו לא בפגרה. הקילומטרים האחרונים היו בסנטרל פארק, על המסלול לשער הסיום, על מנת שנדע בדיוק מה מחכה לנו למחרת. אני מודה שהשתעשעתי במחשבה לרוץ רק חמישה קילומטרים. אני אפילו יכולה לצלם תמונה אותנטית ונרגשת בשער הסיום "המקורי", ולצאת ידי חובה.

     

    הגשם ירד והבטן התהפכה לי. לא ישנתי, חרשתי את מנהטן ברגליים (לא מומלץ במיוחד), הגב הציק לי אחרי הטיסה ושרירי התאומים תפוסים. שלא לדבר על הגשם, הרוח והקור הצפוי. ומה הסיפור עם כל הגשרים שחוצים במסלול, כמה הם ארוכים ותלולים, ולמה הקילומטר האחרון כמעט כולו במגמת עלייה? Haven't the Jewish runners suffered enough?

     

    מרב מילר במרתון ניו יורק ()
    החששות התגברו אט אט לקראת יום המרוץ. מרב מילר

     

    בדרך אל המרתון רואים את ניו יורק

    מיותר לציין שעם כל ההתרגשות והמתח קמתי הרבה לפני השעון. לא יכולתי לחזור לישון ויצאתי אל תחנת הרכבת התחתית, שלמרות השעה המוקדמת כבר הייתה מלאה ברצים פטפטניים ונרגשים. הזינוק יוצא מסטייטן איילנד, מדרום למנהטן, והדרך אליו היא מיני מרתון בעצמו.

     

    אחרי הסאבווי עלינו על מעבורת עצומה לאי כשבדרך חלפנו על פני פסל החירות וראינו את קו הרקיע למנהטן הולך ומתרחק. לרגע הייתי כמו עוד תיירת מתלהבת ועשיתי סלפי עם גברת ליברטי. התרגשתי מאוד - חששות לצד ציפייה לחוויה שללא ספק התחילה בדרך לא שגרתית.

     

    כשירדנו לחוף מבטחים עוד לא תם המסע. ליד הרציף המתינו לנו אוטובוסים אל עיר האוהלים (ואני לא מגזימה) שהוקמה לקלוט את כל המזנקים. הנסיעה באוטובוס אורכת כעשרים דקות אם יש לכם מזל ולא נתקעתם אחרי משאית זבל. כנראה שנראיתי מוטרדת, כי אמריקאית חמודה הסבירה לי בחיוך מושלם שאין לי מה לדאוג, לא יתחילו בלעדינו.

     

    כשראיתי מרחוק את המאהל קרה לי משהו מפתיע, אבל כפי שאגלה על עצמי בהמשך הוא ישוב ויקרה לא אחת. העיניים שלי התמלאו דמעות. אני לבד, אם לא מחשיבים את עשרות אלפי הרצים שאיתי, מתרגשת, ובעיקר בדרך להגשים חלום קטן. והדמעות - זולגות מעצמן.

     

    ירדנו מהאוטובוס ישר לבדיקה ביטחונית, מהקפדניות שראיתי. בלעתי את הדמעות (וגם בננה שבמקרה הכינותי מראש) ונכנסתי למאהל עצום, מין כפר קטן שחולק לאזורים.

     

    הטיפ הראשון שקיבלתי מבוגרי מרתון ניו יורק בדימוס היה להיערך לקור קיצוני במיוחד ולהביא איתי ועליי בגדים חמים שעבר זמנם. העניין היחיד היה שמזג האוויר לא הלם בשום צורה את ההמלצות שקיבלתי, ולא היה כל כך קר כפי שהזהירו אותי.

     

    האמת שלא היה קר בכלל, אבל למה לתת למציאות לקלקל את האאוטפיט המוקפד שלי? עטופה במעיל, צעיף, כובע וכפפות ישבתי ליד רץ מהמבורג, ששאל בנימוס יקי אם אני מתכננת לרוץ בהימלאיה.

     

    אז תרמתי מעיל, כובע צמר וכירבולית ממותגת של רשת מרכולים ציונית ורק על הכפפות לא הסכמתי לוותר. אצבעות קפואות זה מתכון לאסון ואני לא סמכתי על השמש השקרנית של ניו יורק. חמש דקות לריצה והן נתחבו אי שם בנרתיק הציוד שלקחתי עליי, שכלל גם חצי מטבח: ג'לים לאנרגיה, מלחים, תמרים ושאר ירקות.

     

    מרב מילר במרתון ניו יורק ()
    החורף דווקא לא הגיע כמצופה. מרב מילר במרתון ניו יורק

     

    יוצאים לדרך

    המרתון מתחיל בגשר שמחבר בין האי לברוקלין. נעמדנו למרגלותיו, נחיל ענק צבעוני ונרגש של רצים. ההמנון האמריקני נוגן בקולי קולות, ובסיומו כולם שאגו בהתלהבות. ואני? אני כמובן בכיתי.

     

    ואז נשמעה יריית הזינוק. הזמן לנגב את הדמעות ולהתחיל לרוץ, אני ועוד עשרות אלפים, לפני מצדדי ומאחורי, וזה היה מדהים. עליתי על הגשר והמחשבה הראשונה שחלפה בראשי כמובן היא מה החוכמה לפתוח מרתון בעלייה? אבל אז הרמתי עיניים וראיתי את ניו יורק פרוסה לפנינו. יפה, מתעוררת לאטה לבוקר יום ראשון שטוף שמש. שקרנית או לא, היא האירה לנו פנים.

     

    הגוף עוד לא מניע, לא מגיב, אבל הנפש מתרוננת. אמנם פתחנו בעליה אבל אחריה, יודע כל תינוק אמריקאי, מגיעה הירידה שלקחה אותנו היישר ללב ברוקלין. שם כבר חיכו לנו המונים שקיבלו אותנו בתשואות כאילו המרתון כולו מאחורינו, ולא רק מייל אחד או שניים.

     

    מכאן לא היה רגע אחד של שקט. יושבי התפוח, בעידודו של מזג האוויר האביבי, יצאו לרחובות מצוידים בכלי נגינה, רעשנים, שלטים ואפילו כיבוד. ככל שחלפו הקילומטרים הם הלכו והתרבו והציפו את הרחובות. לאורך כל המסלול חיכו לנו גברים נשים וטף שכאילו כל תכליתם ביום הזה היא לעודד אותנו. וזה עבד. בחיי שזה עבד.

     

    אתה הרי לא יכול לאכזב אותם. הם מוחאים כפיים ושרים וצורחים ואתה חייב להרים ראש, ולרוץ הכי שמח שיש לך. קשה לתאר במילים את הכוח של נהר אנושי שמעודד נחיל אינסופי של רצים - יש לזה עוצמה אדירה שמרימה אותך ולא נותנת לך להיחלש.

     

    במייל השמיני קבעתי נקודת מפגש עם בעלי וככל שהתקרבתי אליו הריצה הפכה ליותר קלילה ואני ליותר שמחה. היה לי משהו לחכות לו, ונחשו מה? מרוב ציפייה התחלתי לבכות.

     

    כשעברתי את המקום ולא ראיתי אותו התחלתי לרוץ כמו ממטרה, תרה אחריו מצד לצד. מרחוק כבר הציץ השלט של מייל תשע והבנתי שבעלי היקר, שבא במיוחד כדי להיות פה בשבילי, הצליח לפספס אותי בהמון. שוב בכיתי. הפעם מאכזבה.

     

    נקודת המפגש הבאה שקבעתי איתו ועם דודים וחברים שגרים בעיר הייתה במייל ה-16. לפני הייתה עוד דרך ארוכה אבל לא היה לי רגע לבד. מסיבת הרחוב ההמונית שהשתתפתי בה הייתה עליזה ושוקקת.

     

    מרב מילר במרתון ניו יורק ()
    "העידוד של האנשים נתן כוח להמשיך". מרב מילר במרתון ניו יורק

     

    מפגש משפחתי על המסלול

    מחשבות הכפירה התפוגגו ואיתם גם הקילומטרים. כשלרגע עשיתי כנראה פרצוף לא מרוצה, אישה אחת בקהל דחפה את הפנים שלה מעבר לחבל ההפרדה וקראה לי: "גו גו גירל! את מדהימה - תמשיכי כך".

     

    הפנייה שלה הייתה כל כך אישית ונרגשת שישר התכווץ לי הלב. וכמובן, כמה לא מפתיע, גם הדמעות זלגו. הבעיה שריצה ובכי לא הולכים יחד - הדופק עולה והנשימה מתקצרת. הבטחתי לעצמי לקיים את משאלתה של אותה אישה - להמשיך לרוץ, וליהנות מזה.

     

    אני בדרך למייל ה-16 - נקודת המפגש הבאה עם להקת המעודדים הפרטית שלי. הפעם הם לא לקחו סיכון וחיכו לי מחזיקים שלט ענק בעברית. אי אפשר היה לפספס אותם, וגם לא את הדודה שלי שבחוכמתה חבשה כובע דמוי פרווה באדום בוהק.

     

    המפגש איתם נתן לי אנרגיה מטורפת. נפנפתי למצלמה, הפרחתי להם נשיקות באוויר ועפתי לי לדרכי, או לפחות הרגשתי שאני עפה. הייתי בסנכרון מושלם של גוף ונפש. הרגשתי שהגוף שלי יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות והתפללתי שכך יהיה עד הסוף.

     

    אני מרגישה מצוין אבל הראיה שלי מטושטשת. האם זה בגלל הדמעות? אני מנגבת אותן וזה לא משתפר. נבהלתי והורדתי קצב. מוודאת עם עצמי שאני בסדר, שום סימן לחולשה או למצוקה. אבל מה הסיפור עם הטשטוש?

     

    מרב מילר במרתון ניו יורק ()
    "להקת המעודדים שלי". מרב מילר ומשפחתה

     

    רגע ששווה הכל

    אנחנו נכנסים לסנטרל פארק. סוף סוף צל והעיניים נרגעות. שלושה קילומטרים לסיום, אני יודעת שזה שלי ומתפללת שכלום לא ישתבש. אני בודקת את עצמי: אני מרגישה טוב, כלום לא כואב, אין שום תחושה חדשה או מוזרה. אני מדברת עם אלוהים - מסבירה שזו תהיה ציניות אכזרית שאחרי ריצה כל כך מהנה אני פתאום אקרוס.

     

    עוד שמונה מאות מטרים. אני יודעת שאסיים גם אם אזחל על השיניים. מישהו בקהל צועק לי "זהו זה שלך, יו דיד איט גירל" והדמעות יורדות בלי שליטה. אני מצליחה לבלום את הצונאמי הפוטנציאלי. שש מאות מטרים לסיום והדמעות מאיימות לפרוץ את הסכר. אני מתאפקת בקושי. ארבע מאות מטר אחרונים בעלייה.

     

    הרגליים שלי סוחבות בקלילות אבל אני מגלה שממש קשה לבכות ולרוץ בעליה. אני כבר לא מדברת עם אלוהים ועוברת לשיחה צפופה עם בלוטת הדמעות שמגלה אוטונומיה מיותרת.

     

    נשארו מאתיים מטר. תקפצו לי כולכם: הדמעות, העיוורון הזמני, הג'ט לג. הכול חסר משמעות. מאה מטר לסוף. חציתי את שער הסיום בוכה וצוחקת. המשפחה שלי רחוקה ובלתי אפשרי להתקרב לאזור אבל אני לא לבד. מוקפת בהמון אנשים זרים שמחייכים אליי, מברכים אותי ועוטפים אותי ביריעת האלומיניום המפורסמת.

     

    כמה חיכיתי לרגע הזה. מרתון ניו יורק - צ'ק! הבטיחו לי באיסתא ספורט שזה מרתון יוצא דופן ואכן זו הייתה חוויה מטורפת ומטריפה שהשאירה לי טעם של עוד. הבעיה היחידה היא שאירוע כזה "משחית" אותך. לא פשוט להתעלות על מרוץ כל כך חווייתי, עם קהל מעודדים משולהב וחדור מטרה. אז אני לא מכריזה על מרתון בקרוב. אבל שתדעו ששמעתי שמרתון טוקיו ממש שווה....

     

     

    צפו באישה שהתייאשה באמצע מירוץ וקיבלה עזרה לא צפויה:

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מרב מילר עושה את מרתון ניו יורק
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים