שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "קשר השתיקה": עשייה קדושה, תוצאה לעוסה
    התוכנית החדשה של צופית גרנט מציבה אותה (כרגיל) במרכז, כשלצידה אנשים עם סיפורים קורעי לב. אבל מוטב היה לו היא הייתה זזה קצת הצידה וסומכת על המרואיינים שידברו בעד עצמם

     זה הזמן הזה בשנה שבו צופית גרנט פורשת זרועות וביניהן מתקבצים כל בניכם היגעים והעניים. הפעם זאת "קשר השתיקה", התוכנית החדשה שמובילה גרנט ובמסגרתה היא נושאת את זעקתם של אלה שקולם אינם נשמע אבל הסבל שלהם אינו מוטל בספק.

     

    בפרק הראשון שעלה אתמול (ה', 21:00, רשת 13), פתחה גרנט עם התופעה קורעת הלב שזכתה לשם ניכור הורי - כשאחד ההורים מסית את הילדים נגד ההורה השני ללא סיבה, ויוצר קרע שפוגע בראש ובראשונה בילדים עצמם.  

     

    צילום : אילן בשור, רשת

    צילום : אילן בשור, רשת

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מצד אחד ישנה העשייה הקדושה – בלי ציניות – של גרנט, שבאמת מעלה למודעות נושא חשוב וגם לא מסתפקת בהזדעקות, שהיא הספורט הפופולרי בימים אלה, אלא אשכרה פועלת כדי לשנות משהו בשטח, ברמת חוק בנושא ניכור הורי שעבר בכנסת. בפינה השניה ממוקמת הדרך שבה גרנט מתרגמת את כל היופי הזה לתוכנית טלוויזיה, לועסת את החומר עבור הצופה, מעבירה אותו דרך מגברי הרגש של עצמה ומגישה אותו מעובד למשעי.

     

    גרנט לא משאירה שום דבר בערפל, לא מדלגת על אף אמצעי תיווך בין החומרים שלה ובין הצופים: היא זועמת, חוזרת שוב ושוב על דברי התוכחה, מדברת למצלמה, שותלת קריינות של עצמה ברקע בסגנון 'יומני היקר', בוכה, נסערת, משלימה את המשפטים של המרואיינים שלה ובאופן כללי מנהלת את ההצגה.  

     

    עוד ביקורות טלוויזיה:

     

    הטענה כלפי גרנט לפיה היא שמה את עצמה במרכז תוכניות הדוקו שלה – או לפחות לא מספיק בצד - היא לא טענה חדשה. גם אם ניקח בחשבון שחלק מהמרואיינים לא נחשפים, מה שמשאיר יותר זמן מסך למאסטרו עצמה, בשלב הזה כבר די ברור שגרנט היא חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסדרות של גרנט. היא המתווכת הבלעדית והצופה מתבקש – לא שיש לו ברירה – לחוות את התוכנית דרכה.

     

    קשר השתיקה  (צילום: אילן בשור)
    מתוך "קשר השתיקה"(צילום: אילן בשור)

    אני לא מטילה לרגע ספק באותנטיות ובמעורבות הרגשית של גרנט בנושאי הסיקור שלה. יש דוקומנטרים שאתה מזהה את ההצגה, אני מאמינה לה שהיא לא מזייפת. אבל עם דבר אחד אי אפשר להתווכח – הקטעים בהם גרנט זזה הצידה ונותנת לסיפור או למרואיינים לדבר בעד עצמם עובדים טוב יותר. העצה הכי טובה שאפשר לתת לאנשים כותבים היא לא להתאהב במילים של עצמם, במקרה של גרנט הייתי ממליצה לה לסמוך על הסיפור שלה, לזוז יותר הצידה, לתת לסיפור לנשום, לפרגן לצופים שלה את היכולת לפענח ולעבד את ההתרחשויות בעצמם, כי בסופו של דבר זה יעבוד לטובתה – הרגש יועצם.

     

    ספציפית לגבי הפרק הראשון – ניכור הורי הוא נושא טעון וטוב. כמו ב"אבודים" שנבנתה על העצמה הרגשית של הקרבה המשפחתית, גם כאן נלחצות שלל בלוטות שנוגעות להורות, אמהות והצורך לאחד בין הורים וילדים. כאן נוסף גם מימד הצדק שכולנו רוצים שיצא לאור - מוטיב שגרנט מנצלת היטב. דווקא מבחינת המידע היבש ההתפתחויות הרבה פחות ברורות: היתה ועדה, מה בדיוק נאמר בה? איפה החוק אמור להתערב ואיפה הוא נסוג? בנקודת היציאה מהפרק התחושה היא שלא היה מספיק בשר כדי להחזיק פרק שלם, ואפשר היה לתמצת אותו קצת כדי למנוע תחושת מריחה. יותר בשר, פחות לעיסות, ו"קשר השתיקה" הרוויחה בכבוד את המקום שלה בתפריט הטלוויזיה שלכם.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אילן בשור
    צופית גרנט קשר השתיקה רשת
    צילום: אילן בשור
    7 לילות
    מומלצים