שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אחרי 'משחקי השף' הייתי שלושה חודשים בדיכאון"

    הקולגות שלא פירגנו, הדיכאון שאחרי התוכנית והעזיבה של "ק-פה האנוי": השפית נופר זוהר ממציאה את עצמה מחדש

     

    כשהשפית נופר זוהר, בוגרת תוכנית הריאליטי "משחקי השף - עונה 2", ומי שהגיעה למקום השני בתחרות שהתקיימה ב-2016, נבחרה לעמוד בראש מסעדת "ק-פה האנוי", היה נראה שזהו תחילתו של קשר מבטיח וארוך טווח בינה לבין מסעדת הפיוז'ן הוויאטנמית-צרפתית הכשרה, שנפתחה בקול תרועה רמה במרץ 2017 בכיכר רבין בתל אביב.

     

    במשך שנה שלמה היא פיזזה בקלילות בין המטבח למסעדה עצמה, בנתה את התפריט, ניהלה את העובדים - מראשון הטבחים ועד אחרון המלצרים - הייתה אחראית על המשכורות וגם על עיצוב המסעדה עצמה. למתבוננים מהצד, קשה היה להאמין כי השפית הצבעונית עם הליפסטיק האדום, עגילי החישוק הבולטים שתלויים לה באופן קבוע על תנוכי האזניים והביטחון העצמי הגבוה, היא רק בת 29. 

       (צילום: ירון ברנר)
    נופר זוהר. "ב'ק-פה האנוי' הרגשתי שאני בעיקר רוצה פחות גדול ופחות מקושט, התגעגעתי לפשטות"(צילום: ירון ברנר)

    רק שנה לאחר מכן, ב-1 במרץ 2018, נפרדה זוהר מהמקום שהיה לה לבית שני במשך שנה שלמה. ההחלטה לסיים את העבודה במסעדה, גרמה ללא מעט גבות בברנז'ה הקולינרית המקומית להתרומם, והצליחה להפתיע אפילו את בעלי המסעדה - אנשי העסקים הבינלאומיים עמנואל דיין וקלוד לוזון, שבבעלותם 40 מסעדות בצרפת ובמדינות נוספות בעולם.  

     

    אין מקום לכולם 

    למה בעצם עזבת את "ק-פה האנוי"? הקשר ביניכם היה נראה כמו הבטחה גדולה בהתחלה.

    "הרגשתי שאני לא בנויה להיות חלק ממערכת שבה יש לי בוס שמנהל אותי ואומר לי מה ואיך לעשות. אני מאמינה שאני יכולה לנהל את עצמי ולנהל צוות מבלי שיהיה מישהו מעליי. בסופו של דבר, בתור מנהלת במסעדה הגעתי ליעדים מצוינים, אז למה שלא במקום להיות שכירה ולקרוע את עצמי בשביל אחרים, אעשה זאת בשביל עצמי?".

     

    איך בעלי המסעדה הגיבו להחלטה שלך לעזוב? 

    "עמנואל (דיין, א.ה) הופתע מההחלטה שלי, וברור שהיה קצת מתח אחרי זה, אבל זה נגמר טוב, אני אמנם לא הולכת לאכול שם, אבל כן יוצא לי לדבר איתו מדי פעם. אבל אין סיכוי שנאחד כוחות שוב. 

     

    "הייתי חייבת להיות נאמנה לעצמי. בנוסף לכל הסיבות שמניתי קודם, הרגשתי שאני בעיקר רוצה פחות גדול, פחות מקושט, התגעגעתי לפשטות ממנה הגעתי ובא לי שיאכלו מהידיים שלי את האוכל שאני מכינה. הרגשתי שבסרוויס של 300 איש, אני לא מצליחה לדייק כמו שאני רוצה והבנתי שאני עלולה להיגרר ככה במשך חמש שנים נוספות. באופן מפתיע, דווקא העיסוק באוכל אסייתי גרם לי להבין שאני מתגעגעת הביתה וחייבת לפתח את עצמי".

       (צילום: ירון ברנר)
    "אני לא בנויה להיות חלק ממערכת שבה יש לי בוס שמנהל אותי ואומר לי מה ואיך לעשות" (צילום: ירון ברנר)
     

    אז את רוצה לפתוח מקום משלך?

    "לא חושבת שארצה לפתוח מסעדה אלא יותר משהו בסגנון של דוכן אוכל, אבל אני כן יודעת שאני רוצה לגעת באנשים ולעשות את זה ב'אחד על אחד' ולא באופן המוני. אני רוצה לעשות אוכל קז'ואל, לא מתאמץ מידי ולא יוקרתי. שתהיה בו נשמה. בכל מקרה, נראה לי שאם וכאשר אחליט לפתוח משהו משלי, זה לא יהיה בישראל אלא בארצות הברית".

     

    למה?

    "לאור הסטטיסטיקה המבהילה של עולם המסעדנות הישראלי, מאוד מפחיד אותי להשקיע את כל הכסף שלי או של משקיע אחר בהקמת מקום בארץ. אם היה לי כסף עודף, אולי הייתי מעזה, אבל אני עובדת קשה מאוד בשביל הכסף ומעדיפה לקנות בית ולהשקיע בדברים שיהיו לילדים שלי. אולי זה קצת פחדני, אבל אני לא בת 20 ויכולה לעשות מה שאני רוצה.

     

    "צריך גם להודות באמת - אין פה מקום לכולם, השוק הקולינרי מוצף. בניו יורק, לעומת זאת, נוחתים מדי יום עשרות אנשים ואף אחד לא נוגס בהצלחה של השני, ובא לי להצליח שם. ובכלל, אם באמת אפתח משהו אז זה יהיה מקום עם קונספט מאוד פשוט, כזה שלא דורש השקעה כספית גדולה ואין בו הרבה סיכונים. אגב, גם חוסר הפרגון כאן הוא לא פשוט, נכון שיש כאלה שמפרגנים, אבל יש גם המון כאלה שממש לא". 

    "אם וכאשר אחליט לפתוח משהו משלי, זה לא יהיה בישראל אלא בארצות הברית" (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    "אם וכאשר אחליט לפתוח משהו משלי, זה לא יהיה בישראל אלא בארצות הברית"(צילום: ירון ברנר)

    איפה נתקלת בחוסר פרגון?

    "בעיקר בתל אביב. מקום יכול להיות יום אחד הכי חם ומדובר, ויום אחרי אף אחד לא יזכור אותו ויעברו למקום החדש הבא, אין נאמנות. עכשיו, ברור שאם אתה טוב ישמרו לך אמונים, אבל אתה צריך להיות מאוד נישתי. קחי למשל את 'סביח פרישמן', כולם אוהבים אותו ואין לו תחרות, ולא משנה כמה סביחים יפתחו לו על הראש. בכלל, לאוכל רחוב תמיד תהיה פינה חמה כאן, ואולי יש גם כמה מסעדות בודדות בארץ שהצליחו לשרוד מעל עשור, אבל לכל השאר אני מרגישה שהפרגון כאן לא גדול. 

     

    "בישראל יש גם את העניין שיום אחד עלול ליפול טיל באמצע תל אביב, והמקום עלול לקרוס, אז מבחינתי לא שווה לפתוח פה משהו. ואם אני חוזרת לעניין הנאמנות, אז ב'ק-פה האנוי' הופתעתי לגלות שדווקא הציבור הדתי ושומרי הכשרות שומרים על נאמנות, הרבה יותר מהקולגות". 

     

    למה הכוונה?

    "לאירוע הפתיחה של 'ק-פה האנוי' הגיעו רק ערן כהן ודן יושע (שהשתתפו עמה בתוכנית, א.ה) ועוד כמה שפים בודדים מהברנז'ה, ביניהם גם אסף גרניט, שהיה המנטור שלי בתוכנית ועד היום הקשר בינינו נשמר. נפגעתי מאוד, אני טיפוס כל כך מפרגן ומרעיף אהבה מטבעי. הנה, קחי למשל את מוכר הסביח שבפינת הרחוב - בעיניי יש לו את הסביח הכי טעים בעולם, ואם אני יכולה לפרגן לו ולהעלות תמונה שלו לאינסטגרם, אז למה לא בעצם? זה כל כך קטן לא לפרגן.

     

    "אגב, זה גם בסדר שאנשים לא יאהבו את מה שאני מכינה, אבל מבחינתי מי שקרוב אליי - זה 'מאסט' שיגיע לאירוע כזה ויפרגן".

       (צילום: ירון ברנר)
    "אני טיפוס כל כך מפרגן ומרעיף אהבה מטבעי. ולמה לא בעצם? זה כל כך קטן לא לפרגן"(צילום: ירון ברנר)
      

    חוסר פרגון מבחינך אלו גם הביקורות שקיבלתם - ולעיתים אף הופנו כלפיך באופן אישי - על "ק-פה האנוי"?

    "קיבלתי מלא ביקורות על המסעדה, אנשים קטלו את התפריט וכתבים לא חסכו את דעתם בנוגע אלי. ברור שהן היו פוגעניות ולא נעימות, אבל באותו הרגע במקום להתמרמר הבנתי שצריך לשפר, גם אם חלקן היו ממש לא נכונות. הייתי ממרקרת את כל מה שכתבו, קמה בבוקר שלמחרת ומנסה לשפר. נפלתי, קמתי, נפלתי ושוב קמתי, והכל טוב, בסוף צריך לזכור שזו רק ביקורת.

     

    "ובלי שום קשר, אני חושבת שהמבקרים ניגשו אלינו עם המון סטיגמות שנגעו לכך שהמקום כשר וצרפתי. אגב, למרות כל הביקורות הוא מפוצץ באנשים, גם בימים אלה".

      

    בדיעבד, את מתחרטת שלקחת על עצמך את העבודה ב"ק-פה האנוי"?

    "ממש לא. הקמתי את המסעדה שבעיניי הייתה הכי מדוברת בתל אביב מזה שנים, אני הכי לוקחת את הקרדיט על הכל – גם על הטוב וגם על הרע. גייסתי צוות, הייתי אחראית על המשכורות שלהם ועל עלויות המזון. היה לי המון מה ללמוד וחוסר מטורף בשעות שינה, אבל אמרתי לעצמי שאני נותנת פה את הכול, והתאבדתי על זה".

     

    "אייל שני גרם לי להתחבר למקורות מחדש"

    זוהר, ילידת מושב פוריה בצפון, הפכה לדמות מוכרת בעקבות התוכנית ב-2016. זוהר מחזיקה ברזומה עשיר בתחום הקולינריה שכולל לימודי בישול וקונדיטוריה במכללת "רימונים" שבטבריה, ניהול מסעדת "שוקה" בחיפה - שם שימשה גם כסו שף, ומשם במעבר חד ל"מזללה" ול"כתית" של מאיר אדוני בתל אביב ("העבודה ב"כתית" הייתה תובענית מאוד, ובן הזוג שהיה לי באותה תקופה נתן לי אולטימטום: 'זה או אני או כתית', בלי להתבלבל עניתי לו: 'כתית'"). בין לבין, עבדה גם בקייטרינג של פול אסנהיים, חזרה ל"כתית" ול"מזללה", בהמשך עבדה גם ב"לומינה" - גם היא בבעלות אדוני - וב"צפון אברקסס" של אייל שני, בזכותו, כך היא טוענת, חזרה למקורות והבינה מהו הקו הקולינרי הייחודי שלה. 

    "למה שלא במקום להיות שכירה ולקרוע את עצמי בשביל אחרים, אעשה זאת בשביל עצמי?". זוהר במסעדה "ק-פה האנוי" (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק)
    "למה שלא במקום להיות שכירה ולקרוע את עצמי בשביל אחרים, אעשה זאת בשביל עצמי?". זוהר במסעדה "ק-פה האנוי"(צילום: מתוך עמוד הפייסבוק)
       

    למרות הרזומה המרשים שלה בסצינה הקולינרית בארץ והעבודה עם מיטב השפים הישראלים, זוהר טוענת כי האוכל שלה מבוסס על המטבח המרוקאי, עליו גדלה, בשילוב עם המטבח הערבי, הגלילי והלבנטיני וכולל בעיקר השפעות מהבישול של אמה.  

     

    "גדלתי בבית שאת הרגשות הביעו דרך האוכל, ופחות דרך משפטים כמו 'אני אוהבת אותך' ו'את ילדה נהדרת'. אני הצעירה במשפחה אחרי שש אחיות גדולות, ופעם בשבוע היה לנו מאכל קבוע שכל המשפחה נהגה להכין יחד. זה היה זמן איכות משפחתי, ואף אחת מאיתנו לא העזה להבריז ממנו. 

     

    "לקראת גיל שבע כבר עמדתי על שרפרף במטבח ליד אימא ועזרתי לה לבשל, ובגיל 12 בישלתי ארוחות שלמות לבד לגמרי. כבר אז, בתור ילדה, עשיתי הכל כדי שיהיה לי כמה שיותר ידע בתחום. אגב, די מהר ידעתי שבצפון אני לא נשארת, ושאני לוקחת את עניין הבישול כמה שיותר רחוק".

    "דווקא האוכל האסייתי חיבר אותי לשורשים" (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    "דווקא האוכל האסייתי חיבר אותי לשורשים"(צילום: ירון ברנר)
      

    עבדת בכמה ממסעדות השף הטובות בארץ, שהמנות שמוגשות בהן הן לא בדיוק מה שהיית רגילה לאכול בבית. איך הצלחת להשתלב שם בקלות כזאת, למרות הסגנון הכל כך שונה?

    "האמת היא שהשתלבתי מעולה, וההבנה שאני רוצה לבשל את האוכל הייחודי שלי, הפשוט ובלי הקשקושים, הגיעה אליי דווקא במהלך התוכנית. היה לי חשוב לבשל שם אוכל של בית ולהתעסק בחומרי גלם פשוטים עם טוויסט מודרני. במסעדות שעבדתי בהן היה עיסוק גדול מאוד בניסיון לצאת מהקופסה, והיה לי חשוב להבריק בטעם הייחודי שלי ולא להתחבא מאחורי אף שף אחר".

     

    הגעת ל"משחקי השף" בזמן שעבדת אצל מאיר אדוני, שהשתתף כמנטור בתוכנית, הוא ידע שהלכת לאודישנים?  

    "כשהתוכנית התחילה עבדתי עדיין ב'מזללה', ולמאיר לא היה מושג שהלכתי לאודישנים של התוכנית, היה לי חשוב לבוא נקי. הוא שאל אותי אחרי זה למה לא אמרתי לו, הסברתי שאני רוצה להסתדר לבד. והנה, הגעתי לגמר בזכות עצמי ובלי עזרה".

     

    במהלך התוכנית עזבת את העבודה ב"מזללה", איך מאיר הגיב לזה?

    "מאיר הבין שאני עוברת תהליך של גילוי עצמי, והוא קיבל את זה ואיחל לי בהצלחה. הוא אפילו הציע לי לעבוד במסעדה שלו בחו"ל, אבל סירבתי, אני רוצה לעמוד בפני עצמי. היום אנחנו לא בקשר, אבל הכול בטוב. בתוכנית התקרבתי מאוד לאסף (גרניט, א.ה) וכשהייתי ב'ק-פה האנוי' הוא הגיע לשם כל הזמן, ישב על הבר, תיקן, העיר. היה לו חשוב לעזור לי. וזה, אגב, אחרי שסירבתי לעבוד במסעדה שלו בלונדון. זה חימם לי את הלב".  

    מאיר אדוני. "היה לו חשוב לעזור" (צילום: מוטי לבטון) (צילום: מוטי לבטון)
    מאיר אדוני. "היה לו חשוב לעזור"(צילום: מוטי לבטון)
     

    אגב אסף, היה נראה שאת הפייבוריטית שלו בתוכנית.

    "אני חושבת שהרווחתי ביושר להיות הפייבוריטית שלו, מעבר לעובדה שיש בינינו קווי דמיון: שנינו מאוד שאפתנים, לא מתפשרים, ממוקדים במטרה תוך שאיפה תמידית למקצוענות ולמצוינות. וזה לא מובן מאליו, במיוחד לא במציאות ממנה הגעתי: האחרונה במשפחה של שבע בנות והורים שעבדו קשה מאוד כדי לפרנס את כולנו, כשמי שלמעשה גידלו אותי אלו היו האחיות שלי. בתור ילדה לא הייתה בחיים שלי שום דמות שמשכה אותי למעלה ואמרה לי: 'את טובה, את נפלאה כפי שאת'. אף פעם לא אמרו לי 'כל הכבוד' ולא האמינו שייצא ממני משהו, וכתוצאה מכך גם אני חשבתי שלא ייצא ממני כלום וחיפשתי חיזוקים ואישורים חיצוניים.

     

    "מאחורי המראה הקשוח של אסף, יש בן אדם עם לב ענק. הוא זיהה מהר מאוד את חוסר הביטחון שלי והתחבר לעבר שלי, כנראה שזה הזכיר לו את עצמו כילד קטן שצמא למילה טובה ולמסרים חיוביים מהמבוגרים שסבבו אותו. כנראה שגם הוא מבין היום שאם אחד מההורים שלו היה אומר לו שהוא מצוין ושיאמין בעצמו קצת יותר, החיים שלו היו פחות מורכבים. בגלל זה היה לו חשוב להעצים אותי, ודי מהר הוא הבין שאני צריכה ליטופים ולא ליפול לדרמות".

    1 ()
    אסף גרניט. "בן אדם עם לב ענק"

    אבל גם לפני שהכרת את אסף הצלחת להגיע למקומות גבוהים.

    "כן, אבל הקונפליקטים תמיד היו שם. כשהתחלתי לכבוש יעדים שפעם יכולתי רק לחלום עליהם, התחלתי לטפטף לעצמי כל הזמו שאני הכי טובה בעולם, ושהייעוד שלי כאן הוא לעשות משהו ענק. המחשבה החיובית עזרה לי לזמן לעצמי שפע של הישגים והצלחות, אבל כשלא הצלחתי לאזור מספיק כוח ולזייף את המחשבות החיוביות, או כמו שאומרים באנגלית - 'פייק איט, טיל יו מייק איט', הרגשתי איך חוסר הביטחון מוריד אותי למטה והתחלתי לשאול את עצמי: 'איך תעשי משהו ענק בעולם כשאת כזאת גרועה?'".

     

    מה היו הדרכים שלו להעצים אותך?

    "במהלך הצילומים לתוכנית הוא היה יושב איתי מאחורי הקלעים, ושואל אותי מה אני רוצה לעשות בהמשך. הוא היה חוזר ואומר לי: 'תשרטטי את המפה שלך בעצמך, ותאמיני בעצמך - את טבחית לא פחות ממצויינת'. אפשר לומר שהוא עשה לי סוג של 'קואוצ'ינג' ותרם לי מלא - גם לקריירה וגם להמשך החיים בכלל".    

     

    אז איך בסוף את טוענת שדווקא איל שני היה זה שגרם לך להתחבר לשורשים שלך, ובזכותו הבנת איזה אוכל את רוצה לבשל?

    "איל נתן לי בסיס מאוד ברור ולימד אותי לדייק את הפשטות. כשהתחלתי לעבוד אצלו ב'צפון אברקסס', התאהבתי בו ובמקום. וגיליתי שם חבר'ה מדהימים שהזכירו לי את הילדות שלי במושב הקטן בצפון. התחלתי שם כסו-שף ובהמשך גם ניהלתי את המטבח, ובכל יום למדתי דברים חדשים שגרמו לי להעריך עוד יותר את הפשטות. גיליתי למשל, שקישוא מקולף ומבושל במים חמים עם מלח - יכול להיות אחד הדברים הכי טעימים בעולם, ושתפוח אדמה צריך להיות כמו שהוא הגיע מהטבע ולא מלוטש. אני זוכרת איך פתאום התאהבתי שם באוכל שוב.   

    שער פנאי פלוס (צילום: תום מרשק)
    איל שני. לימד לדייק את הפשטות(צילום: תום מרשק)
      

    "ל'אברקסס' הכנסתי את האו. סי. די שלי; את הסדר, המדבקות, הטיקטים על הקופסאות. באתי מ'כתית' שהייתה מאוד מסודרת לעומת 'אברקסס', אבל הסגנון שהיה שם זה לא הסגנון שאני אוהבת, ולכן עברתי לעבוד אצל איל. אני לא אשכח איך הוא אמר לי פעם שכל מה שארצה לעשות – אצליח בו. הוא מפרגן לי מאוד ורוצה שאגיע לארצות הברית, ולמרות זאת כשעזבתי את 'אברקסס' הם הציעו לי להיות השפית של הקייטרינג שלהם. אני מוכנה להיות ה'איל שני' הבאה, זאת שהביאה משהו חדש לקולינריה הישראלית".  

     

    "ריאליטי זה אכזרי"

    נראה כי המעבר של הילדה הקטנה מהמושב בצפון לדירה המאובזרת בקומפלקס היוקרתי עם הבריכה וחדק הכושר בתל אביב - בו היא מתגוררת עם אסף, בן זוגה בשבע השנים האחרונות - היה מהיר ונטול כשלונות, אך זוהר מודה כי איפשהו שם, קצת אחרי סיום התוכנית, היא נקלעה למשבר נפשי שהפך לדיכאון ונמשך כשלושה חודשים.  

     

    "אחרי שהסתיימו הצילומים, הייתה לי מעין תחושת ריקנות כזו. מצד אחד הרגשתי שאני עדיין לא בשלה להיות בעלת מסעדה משל עצמי, ומצד שני היה לי ברור שאני רוצה לחזור להיות נופר ולא לעמוד מאחורי אף שף מוכר. לא ידעתי לאן לפנות ומה לעשות, ובגלל זה אני מתעקשת להגיד שאיל החזיר אותי הביתה. אסף אמנם היה זה שאמר את הדברים עצמם, אבל איל היה זה שבפועל מחק את כל ההיסטוריה שלי עם מאיר. אגב, גם פול אסנהיים החזיר אותי לשורשים שלי כשעבדתי בקייטרינג שלו".

    "הופתעתי לגלות שדווקא הציבור הדתי ושומרי הכשרות שומרים על נאמנות, הרבה יותר מהקולגות". זוהר במהלך צילומי "משחקי השף" (צילום: טל גבעוני) (צילום: טל גבעוני)
    "הופתעתי לגלות שדווקא הציבור הדתי ושומרי הכשרות שומרים על נאמנות, הרבה יותר מהקולגות". זוהר במהלך צילומי "משחקי השף"(צילום: טל גבעוני)
     

    אולי המשבר נבע מכך שלא היית מוכנה עדיין לחשיפה שזכית לה בעקבות התוכנית?

    "תראי, זה נכון שכשהשפים הגדולים האלו מחמיאים לך על האוכל שאת בעצמך הכנת ועפים עליו ועליך, והכול בטלוויזיה מול חצי מדינה, זה עלול לבלבל. אבל זה בדיוק השלב שבו היה חשוב לי להרים אמברקס, לבדוק אם אני מתמודדת עם הלחץ כמו שצריך בלי לקחת כדורים נגד חרדות, ולשנן לעצמי שבסוף אני בסך הכול נופר שגדלה בפוריה ואוהבת לבשל ואוכל זה או טעים או לא טעים, זה הכול".  

     

    כן, אבל כשאת הופכת לדמות מוכרת שמזהים ברחוב זה בכל זאת משנה את החיים, לא?

    "כן, ברור. כשהתחילו להסתכל עליי ברחוב הייתי בהלם וכל הזמן חשבתי לעצמי: מי אני בכלל? למה מסתכלים עליי? למה הם יודעים אם החבר שלי עוד לא הציע לי נישואים, ולמה זה מעניין אותם בכלל. הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה יותר, ואפילו עשיתי פוני כדי שלא יזהו אותי. באותה תקופה הייתי הולכת לים כל יום, קוראת ספר ומתקרבת לאלוהים, מנסה לחפש את הסיבה לקיום שלנו.

     

    "אגב, מתוך המקום הזה של התקרבות לדת, החלטתי באותה תקופה החלטה שאני עומדת בה עד היום - שבארץ אני לא מבשלת אוכל לא כשר ולא עובדת בסופי שבוע. את כל האוכל של שישי אני מכינה לפני השבת. מבחינתי שבת זהו יום מנוחה שנועד רק בשביל ה'פאן'".

    "היום אני יודעת בדיוק מה הקו הקולינרי שלי" (צילום: ירון ברנר)
    "היום אני יודעת בדיוק מה הקו הקולינרי שלי"(צילום: ירון ברנר)

    אם היית יכולה לחזור אחורה, היית בוחרת בדרך אחרת ולא הולכת להתמודד בתוכנית ריאלטי בפריים טיים? 

    "הלכתי לתוכנית, כי זיהיתי הזדמנות לפלטפורמה שתפגיש אותי עם המשקיע הנכון שיעזור לי לפתוח מקום בניו יורק. ובאמת, אחרי התוכנית זורמות הצעות מטורפות, אבל היום אני יודעת שאסור לבנות עליהן אלא דווקא על ההצעות שמגיעות שנה אחרי התכונית, הן הרבה יותר אמיתיות ורציניות".

     

    תסבירי.

    "מציעים לך להיות מנהלת של מסעדה, ואז לא עונים לך ואת נזכרת שבסוף את הילדה הקטנה מפוריה. היו גם הרבה הצעות לשותפות, אבל למזלי האינטיליגנציה הרגשית שלי גבוהה ומהר מאוד הבנתי שהחרטטנים שמשקיעים את הכסף הם יהיו המנהלים, ואת רק המבשלת.

     

    "אין ספק שיש בתוכנית הזאת שני צדדים - אחד מאוד עוזר, שלי באופן אישי הרים את הביטחון וגרם לי להבין מי אני ומה אני ולרצות לשבור תקרות זכוכית כל יום, וצד אחר מסוכן מאוד ואכזרי. זה מלכוד. חלק מהמתמודדים שהיו איתי, שאלו איך לא פנו אליהם עם הצעות לקמפיינים בטלוויזיה אחרי התוכנית. ההצעה הראשונה שאני קיבלתי הייתה להיות פרזנטורית לחברת אופנה מוכרת, אבל כשהלכתי לאודישן היה לי קשה ולא מצאתי את עצמי".

       (צילום: ירון ברנר)
    "כשהתחילו להסתכל עליי ברחוב הייתי בהלם וכל הזמן חשבתי לעצמי: מי אני בכלל? למה מסתכלים עליי?"(צילום: ירון ברנר)
       

    ולמה לא הסכמת להצעה של אסף לעבוד במסעדה שלו בלונדון?

    "היו עוד הצעות בסגנון, אבל אני לא מתה על אירופה. ולגבי אסף  -  אני מתה עליו ואני בטוחה שזה יכול היה להיות מדהים לעבוד איתו, אבל אנחנו חברים טובים ואני רוצה לשמור את זה שם. זה לא סוד שחברויות יכולות להיהרס בגלל עבודה".

     

    זוהר, שנחשבה לאחת המתמודדות הבולטות בתוכנית, מספרת כי במהלך התוכנית הרגישה ערומה מול המסך. "אבל אני עומדת מאחורי כל מה שאמרתי", היא מדגישה, "גם אם עשיתי טעויות. היו רגעים של התפרקות, אבל תמיד חזרתי בכל הכוח. כזאת אני". עם זאת, היא אינה שוללת את חזרתה לריאליטי, אבל הפעם עם כובע של שופטת ומתוך ניסיון להעצים את המתמודדים וללמד אותם כיצד להשתפר, ולא מתוך רצון להעביר ביקורת לשם הביקורת. "אני מאוד טובה בלדעת איך להעביר ביקורת בצורה נעימה, כזו שעטופה בסרט ורוד".

     

    "כשקראו למסעדה במוסקבה על שמי - התחלתי לבכות"

    כשנה לאחר סיום התוכנית, החליטה זוהר כי היא רוצה אמריקה. היא ארזה מזוודה וטסה לניו יורק, בניסיון להבין מה מכל ההצעות שקיבלה אכן רציניות ושווה להשקיע בהן. "במשך ארבעה חודשים בישלתי בבתי היהודים העשירים ביותר בעיר, לקחתי קצת מכל מנטור שהכרתי בדרך, ונתתי את הטוויסט שלי. בישלתי בעיקר  'פארם טו טייבל', אוכל טעים, מדויק ופשוט לנשמה".  

     

    בניו יורק הכירה זוהר את המיליארדר הרוסי, ארקדי נוביקוב, שהציע לה הצעה לה לא יכולה הייתה לסרב: הקמת מסעדה מרוקאית בלב מוסקבה. "זה היה הפרויקט הבין-לאומי הראשון שלי, ארקדי ושאר השותפים רצו שאבנה תפריט עשיר שכולל מנות מכל רחבי מרוקו. המסעדה עצמה עוצבה בסגנון מרוקאי מרשים ומהפנט. מודה ששקשקתי בהתחלה, אבל הבנתי שקיבלתי פה 'וואחד' הזדמנות, ובזמן הקרוב אסור להתפנק וצריך לוותר גם על שעות השינה המעטות שהיו לי. הבנתי שאני צריכה להתאבד על זה", היא משחזרת.

       (צילום: יח
    (צילום: יח"צ)
      

       (צילום: יח
    הבנתי שאני צריכה להתאבד על זה". מסעדת "נופר" במוסקבה(צילום: יח"צ)

    זוהר, מתארת את העבודה על המסעדה כ"עבודה כי קשה שעשיתי בחיים". בין הרכבת התפריט, עמידה בלוח הזמנים ומעורבות בעיצוב המסעדה עצמה, הייתה צריכה ללמד צוות רוסי שאינו יודע מילה באנגלית, מה זה אוכל מרוקאי ואיך מכינים אותו בכלל.

     

    "עד היום אין לי מושג איך עשיתי את זה. הייתי צריכה ללמד אותם לבחור את חומרי גלם, ולהכין מתכונים כמו אריסה, קוסקוס ולימון כבוש. הכי 'הארד קור'. לא היה להם מושג למה הם נכנסים, ואני יצאתי משם כשאני מדברת רוסית ואנגלית, זה היה מטורף".   

     

    אבל הרגע המרגש ביותר עבור השפית הצעירה, התרחש לקראת סיום העבודה על המסעדה, כשהתברר לה שנוביקוב מעוניין לקרוא למסעדה על שמה. "באותו הרגע שאמרו לי את זה, התחלתי לבכות, הרגשתי כאילו נולד ילד וההורים שלו רוצים לקרוא לו על שמי. שאלתי את עצמי מה הסיכוי שכל הטוב הזה קורה דווקא לי?".

     

    אז יש מסעדה מרוקאית במוסקבה שנקראת "נופר"?

    "כן, לגמרי. ועל השלט שלה, מתחת לשם, מצוייר פרח לוטוס שאני ציירתי ולידו החתימה שלי. תמיד רציתי שזה יהיה הסמל של המסעדה שלי, וזה קרה, בערך. אז עכשיו יש לי שם מסחרי ואני מאשרת שימוש בו בתשלום, אבל זה אומר שהמקום מתחייב לקחת את הליווי שלי".

     

    "היום כל אחד שלובש חולצה לבנה ישר חושב שהוא שף"

    כשזוהר מדברת על הליווי שהיא מעניקה למסעדות, היא מתכוונת לסוג של "מהפכה במטבח" שהיא עושה במסעדות ששוכרות את שירותיה, בדומה לריאליטי של המנטור והחבר הקרוב, אסף גרניט.

     

    "מהרגע שיצאתי מ'ק-פה האנוי' החלטתי שאני רוצה לייעץ למסעדות, ולאחרונה אני מתמקדת לא רק בלבנות תפריטים, אלא ממש בלעזור להן לעשות מהפכה".

     

    למה את מתכוונת כשאת אומרת "מהפכה"?

    "את יודעת כמה בתי אוכל יש בישראל שהטבחים בהם לא יודעים לחתוך אוכל כמו שצריך ולא יודעים לבחור את חומרי הגלם, וכתוצאה מכך הם מבזבזים שעות עבודה לא מעטות וזורקים המון חומרי גלם לפח? אני מלמדת אנשים לחסוך, ולא רק על ידי הוזלה של חומרי הגלם, אלא על ידי עבודה נכונה".

     

    מה שאת עושה לא מזכיר קצת את מה שאסף גרניט עושה בתוכנית שלו?

    "לא הייתי מגדירה את זה ככה, כי אני גם בונה תפריטים מאפס ומייעצת. אבל זה נכון שלא במקרה אסף גרניט הוא גם סוג של מנטור וחבר. הוא לימד אותי הרבה מהדברים שאני יודעת ומדרך ההתנהלות שלי, בין היתר גם את העובדה שלפני שמרעננים את התפריט, כדאי רגע לרענן את המקרר ולהקנות ידע מקצועי לטבחים.

     

    "היום כל אחד לובש חולצה לבנה וחושב שהוא שף גדול, אגב אני בטוחה שיש כאלו שיגידו את זה גם עליי, שאני ילדה בת 30 ושאנשים בגילי טוחנים סרוויסים על ימין ועל שמאל, אבל העולם שייך לצעירים, ככה זה".

       (צילום: ירון ברנר)
    "היום כל אחד לובש חולצה לבנה וחושב שהוא שף גדול"(צילום: ירון ברנר)
     

    איך את מגדירה את עצמך?

    "תראי, אני לא עפה על עצמי. אני נופר והייתי ב'משחקי השף' וזכיתי במקום השני, וזהו. אלוהים נתן לי את כישרון הבישול, ואם כבר להיות שפית – אז חובה גם להרוויח כסף, והרבה כסף. אז אפשר להגיד שאני גם אשת עסקים, גם שפית וגם יועצת קולינרית. אה, ואני גם מרצה בחברות".

     

    אז כסף זה העניין פה בעצם? 

    "בגדול, נמאס לי לעבוד בשביל אחרים. אני מוכנה לא לישון 18 שעות ולעבוד קשה, אבל בהבנה שלי. וכן, כסף מאוד חשוב לי, אנחנו חיים בעולם יקר וחומרי, ואני רוצה להמשיך לטייל בעולם, לגור בדירה כזאת מול הים עם בריכה וחדר כושר ואת יודעת מה? אני שמחה שהתעוררתי שעה אחת קודם.

     

    "ושלא תביני, העולם שלי לא בטוח, יש תקופות יותר חלשות ויש תקופות שעושים אחלה כסף שבעולם. אם לא פונים אליי – אז אני צריכה לדחוף לעבודה. אבל טפו, טפו, טפו אני נמצאת בתהליכי סגירה של מסעדה משלי במנצ'סטר עם לקוח שהיה במוסקבה והתלהב. במקביל, אני עושה שיתופי פעולה מסחריים, ומקבלת מלא הצעות לדגמן ולעשות הפקות אופנה. עכשיו תגידי לי את, למה להישאר מאחורי שף ספציפי ולא לממש את הפוטנציאל שלי?"   

     

    אבל השם שלך לא היה מוכר יותר כשניהלת את "ק-פה האנוי"?

    "זה מצחיק, כי באמת מאז שעזבתי שם יש כאלה ששואלים מה אני עושה בימים אלה ולאן נעלמתי. אני עפה על העניין הזה שאומרים שירדתי למחתרת, זה אומר ששמו לב אליי ושאני מעניינת. עשייה מתבצעת בשקט, כך אמא שלי לימדה אותי. אז אני עושה דברים בשקט, מתחת לרדאר, אבל אני בעשייה כל הזמן. אני ממש לא מאלה שמסוגלים להרים רגל על רגל ולשתות בירה. חופשה מבחינתי זה תאילנד או הודו, כשמשחררים את המיילים ואת הטלפון. מבחינתי כל עוד אין את זה, זה לא נקרא חופש". 

     

    אז מה את עושה כשאת רוצה להירגע?

    "אני נוסעת לאומן כל שנה, יש לי פסיכולוג של החיים שם. אני לא באמת יודעת להסביר מה אני מרגישה שם, אבל כשאני יושבת ביער ומתבודדת, אני מבקשת הכוונה ויוצאת משם שלמה יותר ועם תחושה הארה מסוימת.

     

    "שלא תביני, אני לא הולכת על כל מה שיש בו הרבה כסף על השולחן, אני עושה עסקים רק עם אנשים שאני יכולה להיות חברה שלהם. אחרי הפגישה הראשונה עם המשקיע האופציונאלי אני יוצאת לבלות איתו, וככה אני מגלה איך הוא מתנהג כשהוא שיכור. אם אני מזהה אצלו תכונות דורסניות – אני פשוט לא עובדת איתו, כי הוא עלול לדרוס גם אותי. אין מה לעשות, כשמרגישים תחושה של 'איכסה' מול מישהו, אסור לטאטא אותה מתחת לשטיח וחייבים לטפל בה. אני תמיד מקשיבה לבטן שלי.  

     

    "ובכלל, ברור לי שבתור אישה תמיד יחשבו בהתחלה: 'טוב, מה היא כבר יכולה לעשות?'. אבל אני כל כך נהנית לשבור את הסטיגמה הזאת באמצעות החוזק הנפשי שלי, בעזרת היכולת שלי לנהל ולשלוט בתקציבים, ועם זאת עדיין להתנהג ברוך עם הטבחים ולהיות מתוקתקת. אני תמיד עם ליפסטיק אדום נצחי ומסקרה, מי אמר שנשים צריכות להיראות רע במטבח?".  

      

    ומה התוכניות לעתיד?

    "אני מאמינה שבעוד שנתיים כבר אהיה אמא, ובא לי את השנתיים האלה לעשות בארצות הברית ולהראות להם מה זה אוכל קז'ואל. אני חייתי מטבחים בארץ ואני יודעת איזו מלחמה יומיומית קשה זו להרוויח כסף מסלט, כי בסוף יש ארנונה, מס הכנה וגם כעצמאית אני מרגישה את זה. אבל אני מאמינה שאם תגיע ההזדמנות המתאימה, אפילו בישראל – אני אלך עליה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ירון ברנר
    השפית נופר זוהר. "מתגעגעת הביתה"
    צילום: ירון ברנר
    מומלצים