האם את בסיכון גבוה להיפגע בזוגיות אם תרצי להיפרד?
חשוב שתדעי: אם בן זוגך מתנהג כלפייך באופן אובססיבי (שואל שאלות חטטניות, מנסה לשלוט בך, גורם לך להיות תלויה בו כלכלית), את בסיכון גבוה להיפגע במקרה שתנסי להיפרד ממנו. ענת לב-אדלר, ממובילות הקמפיין של "ידיעות אחרונות" למניעת אלימות נגד נשים, ושותפתה למאבק, הוויקטימולוגית רונית לב־ארי, משרטטות את מפת סימני האזהרה והפתרונות העומדים לרשותך
20 נשים נרצחו השנה על ידי בני זוגן או על ידי קרובי משפחה. 20 נשים שאת חלקן אפשר היה להציל, לו היו פונות בבקשת סיוע ומקבלות מענה מקצועי מדויק. בקמפיין שנועד להשיג בדיוק את זה, ושנולד מעל דפי העיתון "ידיעות אחרונות", הצלחנו חברותיי — היוצרת יעל אבקסיס והוויקטימולוגית רונית לב־ארי ‑ ואני, להציב את העניין על סדר היום, כדי לעשות הכל על מנת למנוע את הרצח הבא.
יש עוד צעדים שומרי חיים?
הפתרון הוא כמו תמיד כסף. על שולחן הממשלה קיימת תוכנית סדורה שתכליתה מניעת אלימות, ושמחכה לתקצוב. חלק חשוב מאותה תוכנית עוסק במניעה ובעיקר במניעת ההתנהגות האלימה בקרב גברים - כי שליפת האקדח או הסכין על ידי הגבר היא רק קצה הקרחון של קשת רחבה מאוד של התנהגויות אלימות, ולנקודת הקיצון הזו מגיעים גברים שאינם מסוגלים לשאת את המחשבה שבת הזוג שלהם רוצה להיפרד מהם. כאשר האישה נותנת ביטוי מוחשי לרצונה להיפרד, הם יוצאים משליטה ומסוגלים, כפי שנוכחנו, להגיע עד לרצח.
הרצח הוא הקצה בקשת רחבה של התנהגויות(shutterstock)
מסתבר שקיימים סימנים מקדימים שיכולים לסייע לכל אישה לזהות אם בן הזוג שלה עלול להפוך למכונת רצח, וזה קורה בעיקר במקרים שבהם האישה מביעה באורח מוחשי את רצונה לפרק את הקשר. בכתבה הזו ננסה ללכת עקב בצד אגודל כדי לשרטט את מפת הדרכים של הרצח הידוע מראש, והסיכויים למנוע אותו בעזרת ידע מוקדם, שחשוב מאוד ללמוד.
"רצח של אישה על ידי בן זוגה הוא סוף היסטוריה של אלימות, לאו דווקא פיזית", אומרת הוויקטימולוגית רונית לב־ארי, שבארסנל שלה הניסיון המשמעותי ביותר בארץ בטיפול באלימות כלפי נשים במשך עשרות שנים, כולל בין השאר עריכת המחקר האמפירי הראשון על אלימות כלפי נשים, הקמת המחלקה לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה של נעמת, שאותה ניהלה במשך 18 שנים, והקמת המרכז הראשון לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה בנעמת.
מי שעוסקים במניעת אלימות כלפי נשים, יודעים להצביע על הסימנים המקדימים שמעידים שזה עלול להיגמר ברצח, ובהם: תכיפות גבוהה באיומים מצד הגבר על האישה, התנהגות אלימה כלפיה, צורך בשליטה במהלך חייה ‑ כמו למשל קטיעת קשרים חברתיים שהיא מקיימת מהעבר או ההווה, פיקוח צמוד על המעשים שלה כולל מעקבים ושאלות חטטניות, פיקוח כלכלי על ההוצאות שלה, יצירת תלות כלכלית והפגנת אלימות כלכלית. בנוסף ניתן למנות גם ביקורת תכופה על התנהגותה ("חייכת אליו", "דיברת איתו", "הסתכלת עליו"), ופיקוח על ההופעה החיצונית ‑ הערות על כך שאסור לה להתאפר, לצבוע שיער, להתלבש בצורה מסוימת. "באופן כללי ניתן לכנות זאת אובססיה כלפי האישה", אומרת לב־ארי, "המתאפיינת ביחסים אינטנסיביים וכפייתיים שנשים רבות בתחילת הדרך, לצערנו, מפרשות כאהבה. אמנם אהבת יתר, אמנם אהבה חונקת, אבל הן חושבות שמדובר באהבה, ולא כך".
נורות אדומות
לב־ארי מסמנת את נקודות ההתרעה האדומות שכל אישה צריכה לשים אליהן לב. "האם ההתנהגות שלו מאופיינת על ידי מעברים קיצוניים? הוא או מלאך או שטן? האם החיים שלך לפעמים גן עדן ולפעמים גיהינום? האם הוא מאופיין בהתנהגות מסוגרת ומופנמת? האם הוא מקיים קשרים חברתיים, או שאת הופכת להיות כל עולמו והוא חג סביבך? האם הוא מתיש אותך על ידי שיחות ארוכות שהוא מקיים איתך לעיתים לתוך הלילה ‑ העיקר להיות בשליטה על הזמן שלך? האם הוא משתמש בחומרים ממכרים? האם הוא מאיים בהתאבדות אם תעזבי אותו ‑ בבחינת 'אם לא תהיי שלי לא תהיי של אף אחד' - שזה בעצם איום בהפעלת אלימות כלפי עצמו, סוג של הפעלת טרור כלפייך".
המונח "הערכת מסוכנות" מתאר כלי חשוב בדרך להורדת סף הרציחות. "הערכת מסוכנות צריכה להיעשות רק דרך עיני הקורבן ולא דרך עיני התוקפן, כי לתוקפן יש מנגנוני הכחשה עמוקים והוא בעצמו לא מודע למה שקורה איתו, ולכן רק כאשר אני שומעת מהאישה את מה שעובר עליה ואת תמונת היחסים הכוללת, אני יכולה להעריך עד כמה הגבר הזה יהיה מסוכן כלפיה, כלפי עצמו, ולעיתים כלפי הילדים - הנתפסים חלק ממנה - אם תעשה צעד כלשהו הממחיש רצון לפרידה ואפילו רק בדיבור".
הפגנה נגד אלימות נגד נשים בתל אביב(צילום: מוטי קמחי)
אבל פעמים רבות נשים מקטינות את מידת המסוכנות של הגבר, בין שמתוך בושה ובין שמתוך רצון לגונן על התא המשפחתי.
"אחרי מפגשים עם אלפי נשים אני אומרת היום באופן ברור שנשים בהחלט מקטינות ומשטחות את תיאור הטרור המופעל עליהן על ידי הגבר, עד כדי כך שלפעמים כמעט בלתי אפשרי לזהות אותו. אבל איש מקצוע מנוסה שאליו תפנה האישה יידע לאבחן שמדובר בגבר אובססיבי שסובל מחרדות נטישה".
האובססיביות של הגבר כלפי אשתו והפחד שהיא תעזוב אותו נובעים פעמים רבות מחרדות נטישה ומדימוי עצמי נמוך. "לכן חשוב שנשים שמזהות סימנים כאלה יפנו לאיש מקצוע כדי לקבל ייעוץ והדרכה כיצד לכלכל את צעדיהן בתבונה, על מנת להציב גבול חיצוני לבן הזוג, שייתכן שסבל בעצמו בתור ילד מגילויי אלימות, אולי היה חשוף לאלימות כלפי אמא שלו וזה טבוע בו, אולי עבר תקיפה מינית. כל אלה גורמים לדימוי העצמי שלו להיות נמוך ולכן הוא לא מסוגל להתמודד עם המחשבה שהוא יישאר בלי אשתו, שלעיתים קרובות כבר מתחילת הקשר הייתה עבורו סוג של מטפלת אישית מכילה ואפילו סוג של אמא. כיוון שהוא צריך את הנוכחות שלה, את מה שהיא מביאה לתוך הקשר, וכל מחשבה על האפשרות שהיא תעזוב אותו מערערת אותו. ולכן הוא יוצר תלות כלכלית, כדי שהיא תזדקק לו, לכן הוא עוקב אחריה, לכן הוא משתגע כאשר היא מנהלת קשרים חברתיים עם אנשים אחרים, כי הוא מרגיש מאוים ויעשה הכל כדי להצר את צעדיה".
היא מבקשת לאפיין טעות נפוצה של הקורבנות. "נשים רבות חושבות באופן נאיבי שאם הן יקשיבו לדרישות של הגבר, יבינו אותו, יכילו אותו, אם הן יפסיקו להתרועע עם חברות וחברים, יתלבשו איך שהוא דורש ויקטינו את עצמן בהתאם לממדים שלו, הן יצליחו להרגיע ולרצות. אבל מה שקורה בפועל זה שהאישה שנוהגת כך בסופו של דבר נבלעת על ידי הגבר, ושניהם נשאבים לתוך מצב שנקרא חוסר דיפרנציאציה ‑ חוסר הבדלה ‑ שהופכת אותם מנקודת מבטו של הבעל לפחות לישות אחת. ולכן, כאשר היא אומרת לו שהיא רוצה להיפרד הוא מאבד את העשתונות, כי איך אפשר להיפרד אחרי שאת חלק ממני? מבחינתו זה כמו לחתוך בבשר החי, הפרידה הרי ממש חותכת אותו".
זה מזכיר תסמינים של התמכרות.
"נכון מאוד. ולכן כאשר הוא חושב על ההכרח להיפרד ממנה הוא לא מסוגל לעמוד בזה. הוא לא מכור לאלימות. הוא מכור לאישה שלו והתוצאה של הפרידה הצפויה ממנה היא האלימות שמתפרצת מתוכו. נשים צריכות לדעת את זה, וכאשר הן חושבות להיפרד מגבר שמגלה תסמינים כאלה, הן חייבות להבין שמדובר בחומר נפץ מסוכן".
אז הן לא יכולות להיפרד ממנו לעולם?
"הן יכולות. אבל לא לבד. אסור להן לעבור את התהליך ללא ליווי. הן חייבות לפנות לגורם מוסמך שיודע כיצד ללוות זוג כזה אל עבר הפרידה. יש בארץ יותר ממאה מרכזים לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, והתפקיד שלהם הוא לעשות הערכת מסוכנות, ולדעת אם ההחלטה שלך להיפרד עלולה לסכן אותך, וכיצד עלייך לבצע אותה כדי להוריד את מידת הסכנה. למשל, הם יודעים להעריך עד כמה הגבר ייכנס לקריז כאשר הוא יבין שהאישה רוצה לעזוב אותו, וימליצו לך שבמצב הזה רצוי שתהיי במקום מוגן ולא תחת הידיים שלו".
ומה עם המשטרה?
"מה תעזור המשטרה אם אין אלימות פיזית? הרי הוא אובססיבי כלפייך ולא תמיד נוטה להרביץ לך לפני שהוא רוצח אותך כי את רוצה לעזוב אותו. הרי לא תמיד יש אלימות פיזית בתהליך, לפעמים הוא פשוט קם ורוצח אותך כשהוא מבין שאת באמת מתכוונת לעזוב אותו. לכי תדעי מתי זה יקרה".
הגבר הזה, המסוכן, יכול להיות גם מסכן, וכל סל ההתנהגויות שלו מעיד על מצוקה גדולה שיש לפתור, לפני שתתלקח. "הוא במצוקה כי האישה שהיא כל עולמו אומרת לו שהיא עוד מעט כבר לא תהיה שלו. שהיא רוצה להיפרד. במצב כזה, הגבר שנמצא במצוקה בעצם לא רואה את הצרכים של האישה, אלא רק את הצרכים שלו, ולכן זו לא אהבה, בטח לא אהבה בוגרת, אלא אובססיביות. כי באהבה בוגרת יש סנכרון, לפחות מסוים, בין הצרכים של שני הצדדים. לכן האחריות של האישה היא לזהות את המצבים הללו ולהסכים להתפנות למקלט. כשאני ממליצה לאישה לעזוב למקלט, היא פעמים רבות מתקוממת על כך שזו היא וילדיה שצריכים לעזוב - ולא הגבר. וכאן אני אומרת לה: 'אל תהיי צודקת אלא חכמה'. זה באמת לא צודק, אבל זה הדבר הנכון. מקלט הוא סוג של אשפוז לצורך סוג של ניתוח שמטרתו להציל חיים".
קודם כל להפריד כוחות(צילום: Shutterstock)
"כן, למשל כאשר האישה עושה את הצעד ויוצאת מהבית מתוך הבנה שזה צעד אחראי שיציל את חייה, ואז מגישה את טופסי הגירושים לבית המשפט ממקום מוגן - חייבים לדאוג לכך שכאשר הבעל יקבל את הטפסים הוא לא יהיה לבד בבית ריק, כי אז תחושת הנטישה שעליה דיברנו עלולה להעביר אותו על דעתו. צריך לדאוג שמישהו יהיה איתו. צריך לתמוך בו, כי עולמו באמת חרב עליו. זה אמיתי. הוא מרגיש שסוף העולם הגיע. ולכן אני תמיד שואלת את האישה במקלט לפני הגשת הטפסים ‑ מי הרב שלו, מי החבר שלו, מי האח שלו, כדי שבאותו קריז לא יהיה לבד ולא יעשה לעצמו משהו, כי פיקוח נפש זה הערך העליון שבו אני מאמינה, וזה גם כלפיה וגם כלפיו".
הפרדת כוחות
לב־ארי מדגישה שוב ושוב את ההכרח מציל החיים בהפרדת כוחות בין בני הזוג במקרה של רצון לפרידה מצד האישה, כאשר הגבר מגלה נטיות אובססיביות. "צריכה להיות תמיכה גם בקורבן וגם בגבר הפוגע, ואם יש אלימות פיזית בתהליך, מובן שגם למשטרה יש תפקיד, כדי למנוע מהגבר ליפול למלכודת של עצמו. קרה לי פעמים רבות שגברים אובססיביים בתהליך של פרידה באו ואמרו לי: 'מזל שהמשטרה עצרה אותי, כי הייתי יכול להתנהג באופן קיצוני ומסוכן'".
היא לא ממליצה על טיפול זוגי. "על כל אחד מבני הזוג לעבוד עם מטפל אחר, כאשר שני המטפלים נמצאים בקשר. כי במצב של חוסר דיפרנציאציה והאשמות הדדיות, הטיפול הזוגי הופך להיות סוג של התגוששות והחלפת האשמות ולא מאפשר את תהליך ההבדלה, ולכן לטיפול זוגי צריך להגיע רק כישורת אחרונה, ולפניו יש קודם כל לעבור תהליך שבו כל אחד מבני הזוג עושה עבודה רצינית עם עצמו".
איזו עבודה האישה צריכה לעשות במקרה כזה?
"לבדוק אם יש לה נטייה לבחור בטיפוס כזה של גבר שגורם לה רצון לטפל בו ולגונן עליו, לבדוק עם עצמה אם היא בעצם איפשרה מתוך נאיביות ותקווה לשיפור המצב את השליטה והאלימות כלפיה, להבין שכדי לשמור על ביטחונה היא צריכה להתפנות למקום מוגן, כדי לא להיות במצב של סכנה. ויש מקרים קיצוניים שמומלץ לקחת (אם אפשר) פסק זמן בחו"ל על מנת לאפשר את תהליך הגמילה הארוך".
אחד הדברים שגברים שעברו "גמילה" מנשותיהם מספרים שהיו להם לעזר, הוא תהליך פסיכולוגי קבוצתי תומך, שבו גברים במצב דומה לומדים ביחד בקבוצה לדבר על המצוקה שלהם, "ולא במקרה המילים אילמות ואלימות הן מאותו שורש", מסבירה לב־ארי, "כי להגיד למישהו לא להרביץ זה נחמד, אבל אם זו השפה שהוא מכיר מה זה יעזור? צריך ללמד אותו שפה חדשה, וכאן יש תפקיד גם לעורכי הדין שמלווים את הפרידה ‑ לא ללבות את האש אלא להנמיך אותה, הרי ביחסים שיש בהם סימביוזה נשים נרצחות גם אחרי הפרידה".
מה באמת קורה אחרי הפרידה? הרי עליזה שפק ז"ל נרצחה אחרי שהם נפרדו ולפני מתן סופי של הגט.
"ביחסים שהייתה בהם סימביוזה ושמידת הסכנה בהם גבוהה, חשוב כמובן שגם הסדרי הפרידה יהיו מפוקחים. אני בעצמי הכנסתי נשים גם עם גט למקלט, כי זה שהוא נתן לה גט לא אומר שהוא הבריא מהמחלה שלו. זה רק אומר אולי שהוא העדיף לא לשלם לה מזונות. יש נשים שגם אחרי הגט ממשיכות להיות בשליטה של הבעל - הוא עוקב אחריה, מתקשר אליה, מטריד אותה והופך את חייה לגיהינום קיצוני. אני זוכרת מקרה של זוג כזה, שבו גם אחרי הפרידה התעקשתי שהאישה תהיה תקופה משמעותית במקלט, עד שהגבר נרגע כי הבין שהחיים נמשכים למרות הפירוק של הזוגיות. הוא בא להודות לי ואמר שההפרדה ביניהם עשתה לו סדר והציבה לו גבולות חיצוניים, שעזרו לו לשרטט גבולות פנימיים שהוא לא הצליח לייצר לבדו. לכן, אנחנו כחברה צריכים לעזור לגברים הללו להירפא, כדי שיפנימו שהאישה שעוזבת אותם עושה זאת בזכות מלאה ושהיא לא חלק מהבשר שלהם.
"אם יש משפט מסוכן בהקשר הזה, הרי הוא המשפט 'והיו לבשר אחד'. אבל אם מבינים זאת ומפרקים את חומר הנפץ בזהירות, אפשר לא להתפוצץ. רצח נשים זו לא גזירה משמיים".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
