שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ביקורת סרט - "המשפחה שלי": רגעים נדירים של קולנוע נהדר

    זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן, "המשפחה שלי" של הבמאי הירוקזו קורה-אדה, מספק חווית צפייה מתעתעת, מאתגרת ויוצאת דופן באיכותה. זהו קולנוע שמחבק את הדמויות שלו וגורם לצופה לתהות על קנקנם של בני האדם


     

    השם העברי נטול ההשראה שניתן לסרטו של הבמאי היפני הירוקזו קורה-אדה, "המשפחה שלי", מחמיץ את מגוון המשמעויות שיש לשמו הלועזי (גם אם לא היפני), Shoplifters. הכוונה לאנשים שסוחבים-בקטנה, מחנויות או מסופרים, תוך שהם מתחזים ללקוחות. העמדת הפנים הזו שבצידה גניבה היא לא רק "מקצוע" של כמה מהדמויות בסרט, אלא משליכה גם על הקשרים המשפחתיים שמשרטט הסרט.

     

    סרטיו של קורה-אדה, בהם "איש אינו יודע" (2004) ו"סיפור משפחתי" (2013), מעמידים במרכזם את התא המשפחתי שסוד, גילוי או טרגדיה יוצרים גל המטלטל אותו. לא מדובר בסיטואציות המטופלות בהתלהמות רגשית או דרמטית. מבחינה זו, קורה-אדה הוא תלמידו המובהק של יסוז'ירו אוזו ("סיפור טוקיו"), מגדולי במאי יפן, שסרטיו עיצבו ביד אמן את מרקם החיים העדין של המשפחה היפנית בעידן של תנועה בין מסורת ומודרניות. קורה-אדה מניח לדברים לקרות, מבלי לעטוף אותם בסנטימנטליות או מחוות מלודרמטיות.

     

    יתר על כן: המושג "אהבת אדם" נדמה מיושן ועבש בעידן שבו הקולנוע והטלוויזיה מבכרים התחכמות וציניות, שלא לומר ריקנות לשמה. משמח, על כן, לחוות אותם רגעים נדירים שבהם קולנוען מחבק את דמויותיו, גם כאשר מתברר שמאחורי החזות העולצת והחמימות המשפחתית שהן משדרות מסתתר משהו אחר. אחר לגמרי. סרטיו של קורה-אדה מספקים את הרגעים האלה.

    מתוך
    "המשפחה שלי"
     

    "המשפחה שלי", שקטף את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון (קורה-אדה הוא משתתף ותיק בפסטיבל, ושישה מסרטיו התחרו בו במסגרות השונות), מביא את סיפורה של משפחה המתגוררת בשכונת עוני בפרברי טוקיו, בבקתה שנדמית צפופה מלהכיל את חבריה. אבי המשפחה (לילי פרנקי) והבן הצעיר (ג'יו קאירי) נצפים בתחילת הסרט כשהם סוחבים מיני מזון מסופרמרקט, תוך שהם פועלים בתיאום מושלם זה עם זה. בדרכם חזרה הביתה הם נתקלים, ולא בפעם הראשונה, בפעוטה בודדה (מיו סאסאקי), שסימנים על גופה מעידים על התעללות מצד הוריה.

     

    ביקורות קולנוע נוספות:

    קריד 2

    ראלף שובר את האינטרנט

    אלמנות

    הבלדה על באסטר סקראגס

     

    הם נוטלים אותה עמם, ומביאים אותה אל הבקתה שבה מתגוררים גם שאר בני המשפחה הכוללים אימא (סקורה אנדו), בת גדולה (מאיו מטסואוקה), וסבתא קשישה החולשת על כל הכאוס שמסביב (קירין קיקי שהלכה לעולמה לפני כחודשיים). הקשרים המשפחתיים הללו סבוכים מכפי שנדמה לעין – למעשה, לוקח זמן להבין בדיוק מי-הוא-מי – משום שגם כאשר הם מתבררים, נותרות חידות שפתרונן נדחה עד חלקו האחרון והמפתיע של הסרט. מדוע, למשל, נמנע הבן הצעיר מלקרוא לאביו "אבא".

     

    מתוך
    מתוך "המשפחה שלי"
    הדינמיקה המשפחתית היא לב-לבו, המעודן אך האניגמטי, של הסרט. בעיקר כאשר נכנסות פנימה דמויות נוספות, משפחות נוספות, אם לדייק, שמשנות בחטף את הבנתנו את היחסים המשפחתיים שכבר נחשפנו אליהם. כל גילוי כזה הוא בבחינת הפתעה, שמוטב להותיר לכל צופה את ההתמודדות עם השלכותיה הדרמטיות והאתיות – אבל התוצאה הסופית הופכת את "המשפחה שלי" לכמעט אפוס בכל הקשור לקולנוע המינימליסטי של קורה-אדה.

     

    לכאורה, אנו אמורים לתהות מדוע בני המשפחה מאמצים בחום את הילדה הקטנה במקום לדווח עליה למשטרה. במיוחד כאשר רשתות הטלוויזיה מסקרות בהרחבה את היעלמותה. אדרבא, הם מספרים את שיערה ומעניקים לה שם חדש – הכול על מנת למנוע את זיהויה על ידי הרשויות או מי מהשכנים. הצופה נדרש לעמדה אתית. לכאורה, הם נחשבים כחוטפים, אך בפועל הם מעניקים לה את החום והאהבה שחסכו ממנה הוריה הביולוגיים. בפשטות, הם "סוחבים" אותה – כי זה, הלוא, מה שהם יודעים לעשות הכי טוב (וכמסתבר, זו גם לא הפעם הראשונה).

     

    מתוך
    מתוך "המשפחה שלי"
    קשה שלא להיזכר ב"אוליבר טוויסט" ולראות באבי המשפחה מעין פייגין טוב לב. בסרטו של קורה-אדה נהפכת דמותו, כמו גם האחרות, לנייר לקמוס שבאמצעותו נבחנות סוגיות כגון מהי משפחה ומהי הורות. מבחינת קורה-אדה התשובה מורכבת בהרבה מאשר תמצותה בקשרי דם או שארי בשר. נדמה אף ש"המשפחה שלי" מציע, אגב כך, דינמיקה שהיא סבוכה בהרבה מזו שחזינו בה בסרטיו הקודמים. הסרט צבוע בגוון אפל ואף נוגע בפרוורסיה – כזו שאיננו מצפים לה נוכח השעשוע וההנאה המלווים את הצפייה במעשי הגניבה הקטנים. נו, באמת. המחשבה שהסרט נקרא "המשפחה שלי" אינה פחות ממקוממת. הרי אפילו גיבור/ה שמילת היחס "שלי" מכוונת אליו, אין פה.

     

    אבל אילו רגעים מופלאים! בעל חנות מכולת קשיש המודע היטב לילד המפלח, פונה אליו, נותן לו ול"אחותו" הקטנה ממתק, ומבקש ממנו שלא ילמד אותה לגנוב כמוהו. או ביקורה של הסבתא בביתה של משפחה אחרת, שאת טיב קשריה עמה נמנע מלחשוף כאן. וכן תמונה עצובה שעניינה הוא ניכור ותשוקה המתרחשת בחנות המין שבה עובדת האחות הבכורה כחשפנית. בדרכו המעודנת והכמעט בלתי מורגשת, זהו סרט שמצליח לתעתע בצופה, גורם לו לתהות באשר ליחסו כלפי הדמויות, לשאול לגבי מניעיהן, ובעיקר להעמיד עצמו למבחן מוסרי ורגשי שמעיד כי קולנוע הוא, בראש ובראשונה, אמנות שבאה מאהבה לאדם באשר הוא.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים