הפנים השונות של צמצום אלימות כלפי נשים

ג'אראבאקואה, כפר ברפובליקה הדומיניקנית: אלזה לובשת טרנינג וגופייה. בת 30 שהזקינה מוקדם: בגיל 15 נכנסה להריון והתחתנה, ומאז הגיעו עוד 2 ילדים. אין כמעט פרנסה, ובעלה מוציא הרבה על אלכוהול והימורים. לפעמים כשאין כבר אוכל בבית היא הולכת לחפש אותו בבאר, לבקש כסף. זה מוביל לצעקות לפני כולם, ולמכות בבית. לפעמים היא מחזירה. השכנים מתעלמים. במשפחה אמרו להם ללכת לכנסייה, הכומר אמר שנדר זה נדר.

יוון, מחנה הפליטים בכיוס: ולרי יושבת בהאנגר ותוהה איך תגיע לשירותים, ואם תמצא נשים שיבואו איתה. היא חייבת פיפי אבל מפחדת לצאת. במחנה ובעיר גברים מביטים עליה כאילו היא טרף, עוקבים אחריה, מציעים כסף, נוגעים, משדלים, מאיימים בהמון שפות שהיא לא מכירה. קורה לכולן. יש לך מזל אם לא מצמידים אותך לקיר, אונסים, מרביצים. חלק מכירות את זה מהבית, מהדרך, חלק סוחרות בזה בשביל אוכל או בגד. לחלק זה חדש לגמרי. במיוחד לנערות.

צפו בסרטון המדגים שיעור הגנה עצמית ברפובליקה הדומיניקנית:

X

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

מוסקבה, רוסיה: לנה הולכת ברחוב בערב, כששלושה גברים חוסמים את הדרך. אומרים מה היו רוצים לעשות לה. היא מזדקפת, קופצת את האגרוף שלה וצועקת שנראה שכבר מזמן הם לא קיבלו מכה טובה. הם מתבלבלים, ואז מגיע ניקולאי ועומד לידה. הגברים מביטים בו ומבטיחים להכות את ההומואיות החוצה ממנו. 2 שוטרים מתקרבים למקום, והיא מספרת להם מה קרה. השוטרים צוחקים ואומרים שאולי זה יעזור לניקולאי ולנה להבין מה המקום שלהם בעולם. ניקולאי זורק בפתאומיות את בקבוק הבירה שלו על הקיר שלימינם, להסחה, והם בורחים משם מהר.

סנטו דומינגו, הרפובליקה הדומיניקנית: יהלי הולכת ברחוב בדרך לעבודה. היא מחויבת ללבוש חצאית צרה וקצרה, חולצה עם מחשוף נדיב, עקבים, ואיפור. שיער האפרו שלה צריך להיות מוחלק או שתפוטר. הרחוב מלא בגברים שזורקים מבטים והערות. גם בעבודה זה ככה, עם מחמאות, הצעות, ליטופים. חלק מהתפקיד.

(צילום: תמר פריאל)

קייב, אוקראינה: אולגה מטיילת ברחוב עם הבן שלה, הוא ביום טוב, הבוקר חיבק אותה. בעלה מדבר בפלאפון מאחוריה ואחת מהנשים הקשישות בשכונה עוברת לידה. הזקנה מביטה בילד, מעקמת את פניה ואומרת "כדאי שתלכי לכנסייה. אולי אלוהים יתקן לך את הילד". אולגה לא יודעת איך להגיב ושותקת. הזקנה ממשיכה ללכת ואולגה מתחילה לבכות. בעלה מסיים את השיחה וצועק עליה "מה את בוכה? אמרתי לך שלא צריך לצאת איתו, כל השכונה רואה שיצא לנו דפוק".

גבעתיים, ישראל: דקלה מסיימת פגישה במשרד עם עומר המנהל ולקוח חדש. עומר אומר בחיוך ללקוח שהמשימה האמיתית היא למצוא לדקלה שידוך. הם עומדים ליד הדלת, ועומר ממשיך "כמובן שאם הייתי יותר צעיר, ורווק, הייתי מתנדב", הם צוחקים והיא מתכווצת. עומר טופח לה על הכתף, ואז מניח את היד שלו על הגב שלה ומשאיר אותה שם לשניות ארוכות מדי. הלקוח הולך ודקלה נושמת עמוק ואומרת "עומר, תראה, לא מתאים לדבר ככה". הוא מזדעף ומשיב "אל תהיי כל כך קשוחה, צוחקים איתך, מה קרה?" ואז מחייך "אנחנו פה כמו משפחה במשרד, וחשוב שהלקוחות ייראו את זה". הוא מתחיל לתקתק בטלפון והיא יוצאת מהמשרד ושואלת את עצמה מה קרה שם, בין מה שהתכוונה למה שיצא.

(צילום: תמר פריאל)

בכל העולם נשים מושפעות בצורה ייחודית מאלימות (פיזית, מינית, רגשית, מילולית וכלכלית) וממיקרו אלימות (הטרדות, הקטנות, השתקות, בריונות, התעמרות, מניפולציות). איך אפשר לעזור להן לחוש בטוחות יותר למול מגוון של חוויות פוגעות?

איך ייראו חיי הנשים עד שנשנה את המערכת?

ברור לכולנו שיש צורך בשינוי מערכתי כולל באכיפה, הענשה, חינוך. אבל אלו שינויים שלוקח להם דורות לחלחל ולהתבסס, ולא ישפיעו על היומיום של הנשים הנ"ל בצורה מיידית או בכלל. אני מתעניינת בשאלה "איך ייראו חיי הנשים האלו עד שנשנה את המערכת?".

פגשתי את 6 הנשים הנ"ל בסדנאות בהן לימדתי סט כישורים שהוכח כיעיל במניעה וצמצום של אלימות ואיומים כלפי נשים. כל אחת מהן חוותה דינאמיקה שונה של אלימות, כזו שמושפעת מחינוך מגדרי ומנורמות וערכים במקום מסוים (עיר, כפר, ארגון, מדינה, קהילה). ובהתאם - כל אישה אימצה כישורים שהתאימו לחיים שלה, לתרבות ולקהילה בה היא חיה:

אלזה נעזרה בתרגול זיהוי סימנים מוקדמים לאלימות, בריחה לכנסייה ולשכנים ובניית רשת תמיכה בקהילה; ולרי השתמשה בהצבת גבולות, גיוס עזרה, הפסקת מגע לא רצוי, והגנה עצמית פיזית למול תקיפה גופנית או מינית; לנה גילתה עוצמה פנימית ונחישות שלא ידעה שיש לה, ואזרה אומץ להגר ממדינה טוטאליטארית עם אלימות משטרתית.

יהלי למדה לשים בראש סדר העדיפויות צרכים אישיים ולתקשר אותם החוצה, ושינתה בגאווה חלק מהתנאים בעבודה שלה; אולגה למדה כיצד ליצור לעצמה מערכי תמיכה וטיפול עצמי, שחיזקו אותה וכיצד לנהל "דיאלוג בטוח" עם בעלה; דקלה הכירה דינאמיקות של מניפולציות, הקטנות והטרדות, בעיקר מצד מכרים ומשפחה, ונעזרה בתקשורת אסרטיבית כדי להמשיך לדבר, עד שעומר שמע.

(צילום: תמר פריאל)

כשמדובר בצמצום אלימות, חובה לפעול ברמת המאקרו ולערוך שינוי מערכתי. ויש מקום לפעול גם ברמות המיקרו ולהנחיל לנשים כישורים פרקטיים להתמודד עם אלימות. לא כי זה ינקה את העולם מאלימות ולא כדי לתקן עוולות מערכתיות; לא כדי לנטרל גברים מלשאת באשמה על בחירותיהם, ולא כדי לחייב נשים להשתמש במה שלמדו. אז למה כן?

כדי לשנות חיים של נשים אמיתיות בשנת 2018 ולא בשנת 2058: עבור אלזה, ולרי, לנה, יהלי, אולגה, דקלה ואחרות התאפשרו כבר בימי חייהן יותר מרחבים וזמנים של מוגנות, יכולת ועוצמה. הן זכו לאפשרויות חדשות של תנועה, דיבור ופעולה. כל אפשרות חדשה כזו מלאה באור, ועד שנשנה את כל השאר - נקודות האור האלו מונעות מהחושך לנצח.

• הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים אך הפרטים והשמות שונו כדי להגן על פרטיות הנשים.
• תמר פריאל היא עובדת סוציאלית וחוקרת תרבות שמלמדת סדנאות לבטיחות אישית וקהילתית ב"תנועה בטוחה: נפש שקטה בגוף מוגן ", וסדנאות בינלאומיות מותאמות תרבותית ב-CAPE . היא חוקרת קשרים בין תרבות, אלימות ומגדר ומלמדת את הקורס "תרבות, זהות וגוף אצל האדם בהדרה", במכללת קיי.