שתף קטע נבחר
מדברים על חינוך
אתגר החינוך הממלכתי
למוסף המלא
הכירו את הבוגרים
youtube

מעצבים תרבות

ישראל בת 71, אבל פניה של התרבות היהודית והישראלית עוד נתונים במחלוקת קשה. מי מחליט אילו ספרים אנחנו קוראים (ואילו לא)? מי קובע אילו משוררים יתנוססו על השטרות (ומי לא)? מי בוחר אילו הצגות עולות? וסרטים? מי שמנסים להשפיע על עיצוב התרבות המשותפת הם סוכני התרבות היהודית־ישראלית, שמתכנסים בתוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית וחושבים יחד איך לקחת אחריות על פיתוח מרחב תרבותי שנותן פנים וקול לגוונים השונים בחברה הישראלית - מבלי לוותר על הביחד

בשיתוף קרן מנדל

 

ד"ר רות קלדרון, ח"כ וסגנית יו"ר הכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד" בשנים 2015-2013, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, יוצרת ופועלת למען קידום תרבות עברית, ישראלית ויהודית במרחב הציבורי בארץ ובעולם. במהלך שנות עבודתה קלדרון הקימה את בתי המדרש "אלול" בירושלים ו"עלמא", בית מדרש לתרבות עברית בתל אביב. מחקרה האקדמי ואהבתה הגדולה הוא התלמוד, בעיקר השפה הפנימית שלו, זו החבויה, שעומדת בבסיסו.

ד"ר רות קלדרון (צילום: גיל יוחנן)
ד"ר רות קלדרון(צילום: גיל יוחנן)

 

אבל קלדרון מנסה למצוא גם את השפה הפנימית, החבויה, שעושה את התרבות הישראלית. זאת שקובעת את אורחות חיינו. מכריעה את טעמינו. היא עושה את זה, בין השאר, עם קבוצה של 15 סוכני תרבות מכל גוני החברה הישראלית, בפגישה שבועית במכון מנדל למנהיגות בירושלים. המכנה המשותף שלה הוא עיסוקה בתרבות יהודית במובנה הרחב. במבט ראשון הקבוצה נראית כמו תמונה סטריאוטיפית של החברה הישראלית, אך כל אחד מהם מייצר שילובים שפורצים את גבולות הדימוי: שחקנית פרינג' מתנחלת, משורר ממוצא אתיופי, מייסדת בית מדרש לפיוט, רבנית פמיניסטית, פעילה חברתית חרדית, וכיוצא באלה.

 

כתבות נוספות במתחם מנהיגות, חינוך וחברה

אנחנו חולקים יהדות

רוח מזרחית חדשה

עושים צדק חלוקתי

 

מטרת המפגשים היא לשכלל את החזון של כל אחד מהמשתתפים מחד, ולפתח שפה מקצועית משותפת מאידך. איך עושים זאת? באמצעות עיסוק בסוגיות המרכזיות של הזהות היהודית בישראל ובפיתוח והעמקה של קולות ורעיונות חדשים בשיח, שבמובנים רבים הפך מקוטב וחד ממדי.

 

פעמים רבות עולה השאלה של "שוערי התרבות" והשפעתם על החברה הישראלית. השיח הציבורי סוער סביב שאלות של ייצוג ומוקדי כוח. שאלנו את העמיתים כיצד הם חווים את המתחים הללו ומגיבים אליהם.

 

"לתרבות הישראלית יש למשל שער שמתחיל בוועדות", מאבחנת חלי טביבי ברקת, מנהלת "בית הלל" באוניברסיטה העברית ויזמת תרבות: "שם יושבים האנשים שמחליטים מי יקבל פרסים ודמותו של מי תתנוסס על השטרות ומי יזכה לקבל שם רחוב. כשהוועדות נמצאות בתת ייצוג של קבוצה מסוימת באוכלוסייה, נשים למשל, או מזרחים, יש תת ביטוי. למשל, משוררים מזרחים על שטרות. מדוע זה קורה? מכיוון שאדם מכיר את הדומים לו".

 

"אנחנו, כסוכני תרבות, חייבים לוודא שיש איזונים נכונים ושאכן נוצר פסיפס תרבותי. בבית הלל עיצבנו שטרות חדשים, עם נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, כרעיונות לוועדה הבאה. זו פעולה שבאה להכיר לציבור גם משוררים אחרים, נוסף על סדרת המשוררים שמעטרת את השטרות החדשים של בנק ישראל".

 

רגב בן דוד, ראש בית המדרש הגבוה במדרשת עין פרת שביישוב אלון: "בשיח התרבות נהוג לדבר על מה איכותי ומה לא איכותי. אבל יש גם 'איכותי אחר', זה האיכותי שלא גדלת עליו. ולכן יש אמת בדרישה לשים לב לשאלת הייצוג. אי אפשר לבטל את שיח האיכות, אבל יש לבחון את האיכות במגוון קבוצות הזהות בחברה ולא רק במסגרת קבוצת הייצוג המקובלת".

מפגש עמיתי תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית (צילום: גיל יוחנן)
מפגש עמיתי תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית(צילום: גיל יוחנן)
 

רחל קשת, יוצרת תיאטרון פרינג' המתגוררת בהתנחלות תקוע: "החלטתי שלא ליטול חלק בפוליטיקת הזהויות. לא רוצה להרגיש מקופחת, לא מוכנה להיות חלק מהשיח הזה: האם אני עושה תיאטרון פרינג' כי לא נתנו לי להיכנס לתיאטרון הרפרטוארי? למה אין אנשים עם סוג האמונה שלי ואורח החיים שלי שם? אולי דווקא משום שאף פעם לא הייתי נתמכת ובאמת שייכת – יש לי החירות לעשות את היצירה שלי. לא נתנו לי להיכנס, אז הקמתי תיאטרון משלי והבאתי קהל".

 

אורי כהן, מנכ"ל ומייסד "מסע ישראלי" לחינוך יהודי, ציוני וישראלי: "החשש הוא שנהפוך לחברה עוד יותר שבטית ומפולגת, כי כל אחד יהיה עסוק בחלקת אלוהים הקטנה שלו. החשש שלי הוא, שהחברה הישראלית מפחדת לגעת בעומק בזהות היהודית והציונית. חילונים לא נוגעים ביהדות, כי 'זה של הדתיים והחרדים', והשמאל מוותר על הציונות 'כי זה של הימין' ובמצב כזה אנחנו נותרים חלולים".

 

בית המדרש כשומר סף

במסגרת התוכנית עוסקים העמיתים גם בשיתוף ביוזמות ובעשייה הציבורית שלהם, ומזמינים שיח ביקורתי זה מזה. הדינמיקה המשותפת בין חברי הקבוצה מפרה ומייצרת יוזמות חדשות ושיתופי פעולה. המגוון בו עוסקים העמיתים גדול: חינוך ושינוי חברתי, פיתוח קהילות ויצירות תרבות, וגם מודלים חדשים של עולם הלימוד היהודי.

 

בן דוד: "אצלי לומדים טקסטים מודרניים לצד המסורתיים, וגם את המסורתיים קוראים במגוון אופנים. בעיני זה מהותי. לא הייתי מפחד מהמילה 'להשוות'. כשאומרים 'איך אתה יכול להשוות', אני לא מתרגש. יש הבדל בין לומר 'זה שווה לזה'’ לבין להעמיד אותם לבחינה זה מול זה - ואת זה אפשר לעשות בין כל דבר לכל דבר".

 

תמר מאיר, מייסדת בית המדרש הקהילתי "כולנה", סופרת, חוקרת ורבנית: "כשאני למדתי באולפנא, קיבלתי 'דף מקורות', לא מקורות אמיתיים. דף גזור, ללא קונטקסט. ואני עושה עכשיו עם תלמידותיי מהלך הפוך. גם כשאני מלמדת סיפור חז"ל, אני מלמדת עם דף הגמרא. זו תנועה אחורה שהולכת קדימה, למקורות הראשוניים. בלי נגישות למקורות, מבלי לפתוח את הגמרא ולהרגיש שזה שלך – אוצרות התרבות לא נגישים לך".

 

"אני רוצה לחזור לשאלה של פוליטיקת הזהויות, שעלולה להיות גם שיח משתיק", אומר דני אדמסו, מנכ"ל ארגון היל"ה ומנכ"ל מייסד "המרכז למורשת יהדות אתיופיה". "ממקום של מיעוט אני אומר - הגידור נועד להשתיק. אתן לכם דוגמה: מגיעים עשרה מועמדים לעבודה, או עשרה תסריטים לבחירה. ברור שהבחירה תהיה במה שמדבר וקרוב אליך. אבל אנחנו לא יכולים לדמיין שני אנשי סגל אתיופים. אם יש מהנדס אתיופי אחד, זה מספיק. מגיע אחד, זה טוב. מגיעים שניים – זאת כבר בעיה. ולכן יש משמעות למי שבוחר. אדם בוחר במי שמוכר ונוח לו. אבל אם היה בוחר במי שמתווכח איתו – זה כבר היה אתגר מסוג אחר. בתסריטים בוחרים סרט אחד אתיופי. והמכסה היא לא על פי איכות. הנבחר זה ה'וי' שעשינו. כל זה נובע בעיני מהפחד מפני השינוי".

ספרייתו של עגנון (צילום: ברוך גיאן) (צילום: ברוך גיאן)
ספרייתו של עגנון(צילום: ברוך גיאן)
  

קלדרון: ואיך אתה רואה את התפקיד שלך בחברה?

 

אדמסו: “אני מנסה להביא את המרחב של אפריקה לתרבות הישראלית”.

 

קלדרון: המלחמה היא גם על משאבים?

 

טביבי ברקת: "השאלה הגדולה היא מהם מקורות המימון. יש קבוצות ציבור שתמיד יש להם מממנים, ויש כאלה שלא".

 

"אתם לא מדברים על שוערים אלא על שומרי סף. ואילו אנחנו אנשי הגבול", מדייקת ענת חפץ, המנהלת הקהילתית של קיבוץ נירים שעל גבול עזה וממקימי "התנועה לעתיד הנגב המערבי". "אנחנו כאן בחדר הזה מגיעים מעולמות שונים, ממרחבים אחרים. כל אחד מאיתנו מוביל בתחומו, ולכן יש לנו היכולת להיות הלקטורים או עורכי התוכן. לפעמים מרגיש כאילו לוהקנו לכאן כמו לתוכנית ריאליטי, כולל האתיופי והדתייה. אבל זה גם מה שמאפשר לנו פרספקטיבה. ככה יוצרים שפה משותפת".

 

מלכי רוטנר, בעלת טור חרדית: "בקהילה החרדית אני בין שומרי סף משני כיוונים: מהצד החרדי, כאישה, אסור לי להגיע לארון הספרים, ומהצד הישראלי - תמיד רואים בי את החרדית. אני נדרשת להבקיע שערים משני הכיוונים, מבלי לוותר על אף צד".

 

נטע מייזלס, אמן ומנהל "המפעל", מרכז תרבות ואמנות בירושלים: "השאלה היא שאלת השער ולא שאלת השוער. מה יש מאחוריו ומה המשמעות של להישאר בחוץ. כך בעולם האמנות, על כל תפקיד שיש בו, מהצרכנים ועד האמנים, האוצרים והמנהלים. אם כל המסגרת הזו מבטאת ערכים שהם בעייתיים עבורך ואתה רוצה לעשות משהו אחר, אתה בבעיה. כי אתה בחוץ ולא מזמינים אותך פנימה".

 

"אני חווה את זה מאוד חזק עכשיו, כי הפכתי לשומר סף ואני מרגיש את האחריות והמורכבות בעוצמה. ברגע שפתחת מרחב חדש ואתה אחראי על קיומו, פיתחת והגדרת זהות חדשה".

 

המורה כשומר סף

ענבל רון: "מערכת החינוך גם היא שומר הסף, שמתפקדת בעצם כשומרת ההגמוניה. היא מחלקת את כרטיס הכניסה, תעודת הבגרות - לשם מכוונים המשאבים בעוד שהנכסים התרבותיים מופקרים. זה מונע מילדים רבים את כרטיס הכניסה ומשאיר אותם בפריפריה. לא בהכרח זו הגיאוגרפית. אין להם דרך אחרת להתנייד חברתית. להיחשף לתרבות. יש כאן הפקרות ומעילה במשימת החינוך".

 

מייזלס: "לא מדובר רק בלעשות יותר, זה בעיקר לעשות את זה אחרת". מישאל ציון, מנהל התוכנית, מציע לעמיתים פרספקטיבה נוספת: "החברה עוברת שינוי אינטנסיבי. כבר אין קבוצת רוב 'נורמלית', ושאלת הייצוג היא חלק מזה. אבל צריך לדעת להנהיג בתוך השינוי, וזה אומר להבין שיש חסך של דמיון. אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים, לא מסוגלים לדמיין את העתיד. איזה סוג קהילות או בתי ספר או מוסדות תרבות מבשר העתיד? כבר נפרדנו מהשטרות הישנים, אבל לאן אנחנו חותרים? נדרש להציג חזון חדש, לדמיין יחד מציאות אחרת. אבל נדרש דבר מה נוסף: התמודדות עם החרדה האישית והקהילתית שאני הולך לאבד משהו בשינוי. אם הישראליות שלי משתנה, אז מי אני ומה מקומי? חלק מהמנהיגים מלבים פחדים, וחלק מכיר בפחד ושואל איך אנחנו הולכים הלאה ולאן".

 

קלדרון מסכמת: "הזכות להכיר ולעבוד עם העמיתים הללו, והמאמץ לעזור לכל אחד ואחת מהם להשתכלל ולהעמיק, הם עבורי מקום של לימוד ושל אופטימיות. כשאני שומעת אותם אני יודעת שאפשר גם אחרת".

 

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

 

בשיתוף קרן מנדל


פורסם לראשונה 31/12/2018 08:59
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים